בסד
נקודה סינגולרית באמצע עגול
בתחילת ההויה יש נקודה, והיא ספירת המלכות, הנברא, הכלי, בזמן שהנקודה הזו נמצאת במרחק שווה מן הספירות שפעלו אותה, נבחן זה לעגול, והיא במרכזו. כלומר:כל הספירות שקדמו לה, נמצאות במרחק שווה ממנה, מבחי’ השלימות שהן פעלו בה, כל ספירה עם תכונתה מיועדת לפעול בסופו של תהליך את הנברא המכונה מלכות.
וזה ענין השגחה פרטית, כאשר הנברא קולט, שכל התרחישים שסביבו, מן העבר ההוה והעתיד, כולם היו מכוונים אליו, לטובתו, הרי נוצרת תמונת עגול.
ולכן האין סוף הוא בתמונת עגול, מטעם שהוא מחשבתו יתברך להטיב לנבראיו, שאין בה מעלה ומטה בחשיבות, אלא הכל מכוון בשלימות לטובת הנברא.
המפץ הגדול – הצמצום
הנברא מלא באור העליון, שבא מט’ הספירות הראשונות, בצורה הדחוסה ביותר, אור אין סופי ממלא את תודעת הכלי, ללא סוף. האור פועל בו רצון להדמות ליוצרו, כפי שמקור האור הבורא יתברך, כולו השפעה ונתינה, ואין בו כלום קבלה, כך גם הכלי נמשך להתנהג כך, כפי האור הממלא אותו. ואז בבת אחת הוא דוחה את הכל ממנו, כל מה שקיבל הוא דוחה בצורה האלימה ביותר, כי אינו רוצה לקבל יותר, אלא רק להשפיע. זהו שורש למפץ הגדול, שבו כל החלקים הכלולים בנקודת האמצע הדחוסה, התפזרו בפליטתם אל מחוץ לנקודה, ויצרו את היקום. כך גם כאן, ע”י יציאת חלקי הכלים ופליטתם לחוץ נוצרו כל העולמות הרוחניים.
נקודה באמצע עגול ריקני
כאשר נעשה שינוי במלכות הזו, ואינה רוצה יותר לקבל את האור, מטעם שמרגישה שהיא מקבלת, ובזה נבדלת מן האור, מרגישה את עצמה כנקודה מצומצמת לחלוטין. וזה נק’ נקודה שחורה דלית לה בה לבנוניתא כלל, כי כל האור שהאיר מסביבה ובתוכה ללא סוף, אינו מורגש כרגע. וזהו שורש הכרת הרע, כאשר האדם מרגיש את עצמו חלול ומרוקן.
קו
אז המלכות ממשיכה שוב את האור העליון, אבל אז אינו מתגלה כעגול, אלא כקו, מטעם שיש בו מעלה ומטה בחשיבות. וכל קו יש לו התחלה וסוף, ההתחלה היא הכתר, רצונו להטיב לנבראיו, והסוף הוא המלכות. והקו הזה מתפשט בעשר ספירות שיש בהן מעלה ומטה בחשיבות. בין שתי נקודות עובר רק קו אחד בלבד, כלומר בין המשפיע למקבל, יש קשר אחד בלבד, שהוא הקו הזה, דהיינו עשר הספירות הללו.
שטח – אורך ורוחב
אח”כ המלכות דוחה את האור העליון, ומגלה את האור החוזר, שמתפשט ממטה למעלה ומלביש על האור ישר, ואז נוצרות בתוך עשר הספירות של הקו עשר ספירות נוספות, באופן שבכל ספירה יש עשר ספירות לרוחב מהשילוב של האו”י והאו”ח, חכמה וחסדים. ונמצא כעת קו עם שטח, כי יש בו ב’ נקודות המקוריות, וכעת נתווסף הרוחב.
עומק ונפח
הזווג דהכאה מתפשט לקבלה בפועל בתוך העביות, אז נעשה בכלי עומק ונפח, שהאור מתגלה בתוך העביות דגוף.
קוביה
כאשר הזווג דהכאה הנ”ל שנתן לנו קו עם שטח, נעשה ד’ פעמים, בהזדככות של הפרצוף, אז יש לנו קוביה מרובעת עם נפח המכונה פרצוף, כלומר: ד’ קוים, שלכל אחד שתי נקודות משלו, והאו”י והאו”ח נותנים את השטח, נמצא המרובע הוא כבר עם נפח, כי יש בו ד’ תנאים: א)אורך שמורכב מחיבור בין ב’ נקודות כתר ומלכות. ב)רוחב ע”י שילוב האו”חוהאו”י. ג) עומק, בהתפשטות לגוף. ד)ע”י ד’ זווגים נעשה בית קיבול מפורט יותר.
ריבוע ומשולש
ד’ בחינות חו”ב תו”מ הכלליות הן מרובע. כאשר יש ד’ זווגים בצ”א, נוצרת תמונת מרובע, כאשר יש רק ג’ זווגים, במצב של צ”ב, אז נחשב זה למשולש.
ריבוע ומלבן
ד’ זווגים שבהם יש שויון בין החכמה לחסדים יתנו ציור מרובע, אבל ד’ זווגים שבהם החכמה יותר חשובה מן החסדים, יתנו ציור של מלבן, שקוי האורך המצביעים על חכמה יותר ארוכים מקוי הרוחב המצביעים על חסדים, כגון בכלים של הנשמות החכמה יותר חשובה מן החסדים.
ריבוי צלעות
ריבוי זווגים דהכאה, ומנין הצלעות הוא לפי הבחינה השולטת, אם מחומש זו מלכות, אם משושה זה ז”א, שבע זה דעת, מתומן זה בינה, תשע זה חכמה, ועשר זה כתר.
המשולש
בכל משולש יש ג’ זויות בין ג’ צלעות שלו, ולכל זוית יש מספר מעלות משלה. כל זוית נמצאת בין ב’ קוים, אחד מורה על המסך והעביות, והשני מורה על האו”ח העולה ממנו, ככל שהמסך והעביות יותר גדולים, אזי האו”ח יותר גדולים, וא”כ הזוית מוצגת ביותר מעלות. כאשר הזוית היא קטנה ביותר, זה מורה על עביות דשורש, כאשר הזוית גודלת, זה מורה על עביות דבחי”א. עד שהזוית משתטחת לגמרי, וכבר אין זוית, כאשר הכלי חוזר למצב של אין סוף.
כל משולש ניתן לחצות לב’ משולשים ע”י קו אנכי היוצא מן הצלע הגדולה אל הזוית שכנגדו.
המשולש גם מורה על ג’ קוים, כאשר כל מדרגה פרטית מתחלקת שוב ושוב לג’ קוים פרטיים.
מגן דוד הוא ב’ משולשים הפוכים, אחד מורה על התפשטות מעילא לתתא, והשני מורה על התפשטות מתתא לעילא, כמו או”י ואו”ח. גם שם ניתן לחלק שוב ושוב את המשולשים עד אין סוף, כי כל מדרגה מתחלקת לשלש: רת”ס, ג’ קוים, חב”ד חג”ת נה”י.
