חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שער הכוונות להאר”י הקדוש – תשפ”ד

בס”ד

 

 

דע כי להיות כי ביום ראש השנה נברא העולם, לכן חוזר להיות ביום ראש השנה שבכל שנה ושנה, כענין מה שהיה ביום ראש השנה שבו נברא העולם, והוא כי חוזרין הזכר והנקבה לעמוד אחור באחור, וצריכים נסירה וחזרת פב”פ וחיבוק ונישוק וזווג, וזה נמשך מראש השנה עד ח’ עצרת.

מדובר על סדר עמידתם של האיש והאשה, על הזוגיות והיחסים ביניהם. כאשר האיש הוא הקב”ה והאשה היא האדם, או כלל ישראל.

ברכות ס”א: אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר (תהלים קל”ט) “אחור וקדם צרתני”.

רש”י: “שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו (=ניסרו) לשנים, ועשה מן האחד חוה”.  פרצוף – חילקו לשנים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן.

בתחילה ברא הקב”ה את אדם וחוה דו פרצופים, יצור דו מיני, העומד גב לגב, ואח”כ ניסר אותו, והעמיד כל אחד בפני עצמו.

מה משמעות הדבר?

במישור עבודת ה’ יש להבחין ד’ מדרגות: מקבל עמ”נ לקבל, משפיע עמ”נ לקבל, משפיע עמ”נ להשפיע, מקבל עמ”נ להשפיע.

ההבדל בין זכר לנקבה הוא שהזכר הוא משפיע והנקבה מקבלת. לכן אבר הרביה של הזכר הוא בולט, כי תפקידו להשפיע את הזרע לנקבה, ואילו אבר הרביה של הנקבה הוא כלי בעל בית קיבול שנועד לקבל, ואין בו השפעה ונתינה. ורק כאשר יש את ב’ ההפכים הללו שייכת פריה ורביה, משא”כ 2 זכרים, או 2 נקבות, אינן יכולים להוליד.

זה גם ההבדל בין השמש והלבנה, השמש משפיעה את אורה, הלבנה מקבלת, אין ללבנה יכולת להשפיע, אלא רק לקבל.

וזהו ההבדל גם בין הבורא לנברא, תפקיד הבורא להשפיע, תפקיד הנברא לקבל. לכן התכונה היחידה שעליה מותר לנו לדבר בקשר לבורא היא שהוא הטוב והמטיב לרעים ולטובים.

והנה אם לא הצלחנו לתקן את עצמינו במשך השנה, אז חוזר המצב לקדמותו כפי שהיה בבריאת העולם, שהזכר והנקבה דבוקים זה בזה, כלומר שניהם משפיעים, כי ברוחניות השוואת הצורה משמעותה דביקות. אבל ממצב זה אין יכולה להיות שום הולדה כנ”ל. במצב זה גם האשה אינה אשה, כי אשה משמעותה רצון לקבל, ולא נתינה והשפעה.

לכן המאציל פעל לנסר את הנקבה מן הזכר, המושג נסירה משמעותו ניתוק. כאשר הנקבה קונה את הרצונות דקבלה שלה, ונפרדת מן הזכר, אז נבחן שננסרת ממנו. כאשר האדם מגלה את הרצונות דקבלה שלו, ובזה הוא נפרד מן הבורא, כי בבורא אין רצון לקבל.

ומדוע צריכים בכלל לתהליך כזה? תשובה: היות שהבורא ברא את האדם בכדי לקבל, לכן המצב שהנברא רק משפיע אינו המטרה הנכספת, הליכי ההשפעה הם רק הליכי תיקון של האדם להגיע לאהבת הזולת, אבל אינם המטרה, המטרה שהאדם יתוקן כ”כ בהשפעה, עד שאפילו כאשר יקבל יהיה זה עמ”נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

א”א להגיע למקבל עמ”נ להשפיע, בלי להגיע למשפיע עמ”נ להשפיע, לכן מקודם נבראו זוג דבוק אחור באחור, ואח”כ נפרדים.

א”כ תחילת שנה משמעותה שהזוג הקוסמי הזה יפתח מחדש את הזוגיות שלו. בשביל שזה יקרה הם חייבים להיפרד ולהינסר זה מזה, כמו איש ואשה שפירוד ביניהם עשוי לגרום לחיזוק הקשר ולהשתוקקות ביניהם להתאחד.

עשרה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים, בכל יום נסירה של עוד חלק של הנקבה מן הזכר, בתהליך הדרגתי, מתגלים הרצונות דקבלה של עוד חלק בכל יום ויום. זהו תהליך מוכרח בכדי שהנקבה תגלה את עצמה. בכדי שהנברא יגלה את עצמו. זהו תהליך קשה אבל מוכרח, ולכן הימים הללו נקראים ימים נוראים, כי מתגלים היצרים והתאוות של האדם, וצריך להמשיך תיקון עליהם.

הדבר דומה גם לילד מתבגר, בקטנותו הוא משועבד להוריו, אח”כ מתחיל לגלות עצמאות ורצונות משלו, ואבוי אם לא יהיה כך, אבל זהו תהליך קשה לכולם, הן להורים והן למתבגר, כי לפעמים הרצונות אינם ראוים, ולפעמים אינם מבושלים דים. אבל כאשר מגלה את הרצונות שלו אז ננסר מן ההורים. כך הוא גם תהליך ההתנסרות של הנברא מן הבורא, של האשה מן האיש.

ומכיון שמתגלים הרצונות דקבלה של האדם בתהליך זה, לכן צריך תיקון והמתקה, בכל עשרת ימי תשובה, לשוב בתשובה ולתקן את הרצונות דקבלה הללו שלא ילכו לכוונים בלתי רצוים.

תקיעת שופר משמעותה לקיחת קרן והשמעת קולות מתוכה. הקרן היא דבר חלול, כלומר אשה, שהיא בעלת בית קיבול, בעלת הרצון לקבל. מהאשה הזו צריך להוציא קולות, כלומר תולדות חדשים. לכן היא מאיל, שמזכיר את אילו של יצחק. בכלל בראש השנה אנו מסמנים את יצחק, ביום הראשון קוראים “וה’ פקד את שרה”, ומדובר על לידת יצחק. וביום השני עקידת יצחק.

מדוע?

אברהם קו ימין, בחי של השפעה, דומה למצב של אחור באחור, מטרם הנסירה.

יצחק קו שמאל, בחי’ של רצונות דקבלה, מצב הנסירה, לכן צריך לעקוד אותו, בכדי שכלי הקבלה לא יהרסו את העולם.

יעקב קו אמצעי, תיתן אמת ליעקב, שילוב של אברהם ויצחק, של בורא ונברא, השפעה וקבלה.

ביום הכיפורים מגיעים לחלק העבה ביותר של האשה, כי החלקים של הקבלה מתגלים בהדרגה, וביוהכ”פ בכדי להכניע את החלק העבה ביותר של הנברא, צריך ה’ עינויים וכל סדר התפילות של יום הכיפורים, וכשהיה בית המקדש קיים התקיים תהליך נפלא של שעיר אחד להוי”ה, ושעיר אחד לעזאזל, תיקון השערות דעשו, הסערות דעשו, ע”י הכנעתו אל הקדושה.

אחר שהנברא מתגלה בכל הרצונות דקבלה שלו, מגיעים ימי הסוכות שהם בחי’ של השפעה וחסדים. כאשר המטרה היא להמתיק את כלי הקבלה בחסדים. דבר זה נעשה ע”י ב’ מצוות: א) ישיבה בסוכה שהיא צל האמונה. הסוכה עצמה מרמזת על הזכר והנקבה – ס”ה שהוא שם אדני, שם הנקבה, הדפנות. כ”ו שהוא שם הוי”ה, שם הזכר, הסכך. ב) לקיחת ד’ המינים, שהם התגלות שם הוי”ה, המתגלה בשפע של חסדים להמתקת הנקבה.

בתום ימי הסוכות הנקבה ראויה לזווג, ואז מגיע הזווג פנים בפנים ביום שמחת תורה.

היסטוריה: א) אשה משועבדת לגבר, ללא בחירה, לית למה מגרמא ולא מידי אלא מה דיהיב לה בעלה. ב) פמיניזם, אשה אינה משועבדת לגבר (ב’ מאורות הגדולים). ג) אשה חוזרת ומשתעבדת מרצונה לגבר (המאור הגדול והמאור הקטן).

נחזור להתבונן בדברי האר”י הקדוש:

והנה מיום ראשון של ראש השנה עד יום הכיפורים ננסרין כל י’ ספירות של רחל נוקבא דזעיר אנפין מאחורוי, היינו שאז הנקבה מקבלת את הרצונות דקבלה של כל ספירה וספירה שלה, ואז בערב יום הכיפורים נגמרה מלאכת נסירתה, כלומר: היא לגמרי עצמאית, ויכולה להמשיך בעצמה את אורה, וממילא ננסרה מבעלה קוב”ה, וכאילו הנברא אינו צריך את הבורא, כי מרגיש שיכול להמציא מזונו לבדו, ונמצא שלא היתה ראויה לזווג, כי זווג עם הזכר שייך רק כאשר כלי הקבלה שלה נגמרים, ולכן בכל אלו הימים שבין ראש השנה לח’ עצרת כל הזווגים כלם הם ישראל או יעקב עם לאה כאמור, כי עדיין כלים דרחל אינם גמורים, כלומר הרצונות של האדם עדיין לא מתוקנים לגמרי. ולכן הזווג הוא עם הנקבה העליונה של האדם, שהיא לאה, כלומר בחי’ חסדים מכוסים ואמונה, ולא חסדים מגולים, שהם בחי’ רחל.

והנה כל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם בחי’ “שמאלו תחת לראשי” שהוא ענין חיבוק השמאל, כלומר: הקב”ה משפיע לה את הכלים דקבלה דכל ספירה וספירה. והענין הוא – כי הנה ענין הנסירה הוא ענין דחיית הדינים הקשים שיש באחוריים דדכורא וליתנם בנקבה, כלומר: הוא משפיע לה את האורות הבונים את הכלים דקבלה שלה, ונשאר הוא חסד ונוקבא כולה דין. וכדי לבסם ולמתק הדינין שבנוקבא הוא מחבקה בשמאלו כנודע, כי אין הדינין מתבסמין אלא בשרשם. והנה שורש הדין של נוקבא היא שמאלו דזעיר אנפין, ולכן מחבק האחוריים של הנקבה, אשר שם ניתנו כל הדינין על ידי הנסירה ומחבקה בשמאלו, ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים.

פירוש: הקב”ה נק’ זעיר אנפין, דהיינו פנים קטנות, כי התגלותו לתחתונים היא באופן קטן בלבד. הוא משפיע לנברא בימים אלו יכולות של השתמשות ברצונות דקבלה שלהם, עי”כ גוברת השליטה של הרצונות דקבלה. סוג יחסים כאלו מכונה “שמאלו תחת לראשי”, פירוש: ראש הוא מצב גבוה ושלם, השמאל עדיין אינו סוף הדרך, לכן נבחן שהוא תחת לראש. אבל אם הזעיר אנפין עצמו משפיע לה את הרצונות דקבלה, זה יותר ממותק מאשר אם אמא משפיעה לה את הרצונות דקבלה, כי הז”א עיקרו חסדים, ולכן כאשר הוא משפיע לה את הרצונות דקבלה, הריהם כבר מוכנים לקבל תיקונים דהשפעה.

וביאור ענין החיבוק הזה עניינו הוא – כי ביום ראש השנה בעת הפלת הדורמיטא והשינה עליו הם יוצאים המוחין שלו עם לבושיהם שהם נה”י דאימא ויוצאים מתוכו ונשאר ישן, ואז תרין מוחין דכורין חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחי’ אור מקיף על ראש זעיר אנפין, ותרין מוחין נוקבין בינה ועטרא דגבורה מתלבשין תוך ההוד דבינה בלבד, ונכנסין תוך נוקבא בבחינת מוחין. וענין לקיחת הנוקבא עטרא דגבורה זו היא הנקראת בלשון חיבוק השמאל, כי ע”י זה מתמתקין הדינים שלה, באופן כי בזמן הדורמיטא אז בא ענין חיבוק השמאל ואז הדינין שלה מתבסמין ואז הוא זמן הנסירה. וג’ בחי’ אלו נעשות יחד, כי ע”י הדורמיטא אין יניקה לנקבה ע”י הזכר, ואז נפרדים מאחוריהם וננסרין, ואז נכנסת עטרא דגבורה ובינה דזעיר אנפין בסוד מוחין אליה, וזהו חיבוק השמאל:

פירוש: הקב”ה יושן? רצ”ל שהוא עצמו אינו בא לידי ביטוי, בזמן שהנקבה מפתחת עוד ועוד רצונות שלה לקבל, וכל התהליך בעצם מרוכז בזה (ב’ מאורות הגדולים – פמיניזם). ועוד: הוא זה שממשיך את האור ליצירת התהליך הזה, בדומה למצב של שינה, שנשמת האדם עולה למעלה לתת דין וחשבון, בסוד “בידך אפקיד רוחי”, וממשיכה מוחין חדשים לאדם, ולכן בגשמיות האדם קם רענן עם כוחות חדשים. פירוש: הזכר הוא שממשיך את המוחין המאפשרים לרצונות דקבלה שלה להבנות. לכן האורות הללו דשמאל, דהיינו האורות הבונים את הכלים, נקראים אורות פנימיים, ואילו האורות דימין, שהם אורות אלקיים ממש, בינתיים נשארים מקיפים.

עיטרא – משמעותו אור המעטר את הנברא, יש עיטרא דגבורה ויש עיטרא דחסד, בעשרת ימי תשובה, זהו אור של גבורה, המגדל את כלי הקבלה שעליהם צריך להתגבר. בסוכות זוהי השפעה של חסד. לכן התפילות בימים הנוראים הן להגדלת מלכות ה’, בכדי לכבוש את הרצונות דקבלה של האדם תחת מלכות ה’. מלכויות זכרונות שופרות, הכל מרוכז בדבר אחד שליטה על הרצונות דקבלה.

וביום הכיפורים כבר הי”ס שלה ננסרו מערב יום הכיפורים, בסוד כל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ולכן בתחילת ליל יום זה עולה מדריגה אחר מדריגה אל אימא עילאה בסדר הה’ תפלות כנ”ל, ובחזרת מוסף אז נגמרת עלייתה שם, ומאירים אז האורות הזכים של אמא, שבזכותם מתאפשר התיקון של שעיר אחד להוי”ה, ושעיר אחד לעזאזל. כי אמא כ”כ זכה, עד שאפשר לה לבוא במגע עם ג”ר דחכמה, ללא תקלה, ולפיכך מפרישה את הג”ר דחכמה לס”א, עמ”נ: א) להשתיקו ולהשקיט את רעבונו, ויאפשר לישראל לעשות עבודתם. ב) אח”כ נופל לחורבן גדול ע”י הג”ר דחכמה ביסורים קשים.

וענין עלייתה שם הוא בסוד “ויבן ה’ אלקים את הצלע” כו’, כי שם היא מתקשטת בקישוטין, ולוקחת הה”ג מן אימא עצמה שלא ע”י זעיר אנפין, כמו עד עתה בראש השנה. ובנעילה נעשה גם החותם של היסוד שבה שהוא הכלי שבו נתונין המ”נ, שהם הה”ג שלקחה מאימא. וכבר נתבאר לעיל כי החותם הזה איננו היסוד עצמו שבה:

היסוד שלה הוא הרחם, בתפילת נעילה נעשית נעילת הרחם של האשה, שתהיה כשירה להריון תקין של נשמות ישראל, כאשר יהיה הזווג של שמחת תורה.

יוהכ”פ הוא היום הגבוה ביותר בשנה, מטעם שאז מאירים האורות הגבוהים ביותר, בכדי לאפשר את גילוי הרצונות דקבלה הגדולים ביותר. ה’ עינויים שנוהגים ביוהכ”פ הם עמ”נ להגביל ולשלוט על הרצונות דקבלה הגדולים.

ובימים שבין מוצאי יום הכיפורים עד ח’ עצרת ולא עד בכלל הכל הוא ענין חיבוק הימין, חסדים ואמונה, וכבר היא יכולה באלו הימים לעמוד עם זעיר אנפין פב”פ עמו ממש, ולא עם יעקב לבדו אלא עם זעיר אנפין עצמו, מצד תיקוני החסדים המתקנים את הרצונות דקבלה שלה. ואמנם חיבוק הימין הוא לקיחתה גם את עטרא דחסדים, האמנם החסדים האלו יש בהם ב’ בחינות:

הבחי’ הא’ היא החסדים שלוקחת מן אימא עצמה שלא ע”י זעיר אנפין בהמשך כל הימים הנזכרים, ויש בבחי’ זו ב’ חלקים: החלק הא’ הם החסדים דאור פנימי והחלק הב’ הוא דאור מקיף. אור פנימי הארה והרגשה מוחשית וחזקה בכמות ואיכות, אור מקיף הארה כללית, הרגשה כללית.

ובחי’ הב’ היא החסדים שלוקחת מזעיר אנפין עצמו, ואינם מבחי’ הדעת עצמו אשר בזעיר אנפין, אלא בבחי’ החסדים המתפשטין בו’ קצוות דגופא דזעיר אנפין כנודע. אמנם בתחילה צריך להמשיך להם בעצמם אור גדול מן השורש והמקור שלהם, שהם החסדים אשר בעטרא דחסד שבדעת דזעיר אנפין, כדי שיוכלו הם אח”כ להאיר אל נוקבא וליתן בה בחי’ חסדים כנזכר. וגם בבחי’ זו הב’ יש בה ב’ חלקים אור פנימי ואור מקיף.

ואמנם ענין המשכת החסדים דאימא בסוד אור פנימי הוא שלא ע”י מעשה, אלא בכל יום ויום ממוצאי יום הכיפורים עד יום הא’ של סוכות נגמרים לכנס בה, והימים האלו בעצמם יש בהם שלימות הזה. והמשכתם בסוד אור מקיף הוא ע”י מצות סוכה שהוא בחי’ אור מקיף עלינו כנודע. הסוכה מוגדרת בזה”ק כצילא דמהימנותא, צל האמונה, פירוש: במקום שנגמר השכל, שם מתחילה האמונה. צא מדירת קבע, ע”ד “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך”, צא מהנטיות הקבועות שלך, מהשכל האגואיסטי שלך, וכנס למתווה של “שיויתי הוי”ה לנגדי תמיד”.

והמשכת החסדים דזעיר אנפין באור פנימי ואור מקיף שניהם נעשים ע”י מצות הלולב, אלא שע”י נטילת לולב ועשיית הנענועים נכנס האור הפנימי, וע”י הקפת המזבח עם הלולב נכנס אור המקיף.

נטילת ד’ המינים בברכה ונענוע, מרמזים על ד’ אותיות של שם הוי”ה המשפיעים חסדים לאדם ולנספחים אליו. ד’ המינים גם מרמזים ד’ מינים שיש בעם ישראל, בעלי תורה ומצוה, תורה בלי מצוה, מצוה בלי תורה, וללא תורה וללא מצוה, וצריך את כולם לאחד ולקבץ באהבה גדולה ובחסדים.

הבדל בין חסדים של אמא לחסדים של זעיר אנפין, חסדים של אמא הם חסדים טוטאליים, מסירות נפש עצומה למען עם ישראל, החסדים של זעיר אנפין אינם טוטאליים, אלא מעורבים גם עם עטיפות אנושיות רגילות. כגון אדם שמוכן להאמין, אבל רוצה גם לדעת ולהבין, ולא ללכת באמונה טוטאלית, בבחי’ “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. וצריכים את ב’ סוגי החסדים, כי יש מצבים לזה ויש מצבים לזה.

ואמנם צריך שתדע כי כל אלו החסדים כולם בכל בחינותיהם הם לצורך תיקון בנין גופה עצמה להיעשות פרצוף שלם, אבל מה שהוא לצורך בחי’ הזווג שלה אינו נעשה אלא ביום הושענא רבה וביום ח’ חג עצרת, והרי נתבארו כל הבחינות דרך כלל:

 

***

שמחת תורה

ועתה ביום ח’ עצרת אז הוא זווג ז”א עצמו עם רחל פנים בפנים, בתפלת המוסף דווקא ולא מקודם לפי שבתפלת מוסף הם שוים בקומתם. והנה נלע”ד ששמעתי ממורי ז”ל כי בזווג הזה נותן לה הז”א ה”ג בסוד טיפת הזווג כנודע, כי יש גבורות זכרים ונקבות, ולכן מזכירין את הגשמים בתפלת מוסף ביום זה, ואומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, כי הגבורות הם נקראים גבורות גשמים, ואח”כ בחג הפסח נותן לה החסדים כי חג הפסח הוא בחסד כנודע. ביום זה ניתנו ברחל ה”ג אחרות חדשות בסוד זווג, והם מן הז”א עצמו ולא מן אימא כאותם דהו”ר, ולכן אלו הגבורות הם יותר מבוסמות וממותקות כי הם על ידי זווג ממש מן ז”א. ולכן נקרא יום הזה יום שמחת תורה, כי הז”א הנקרא תורה, שמח בזווג עם בת זוגו האמיתית העיקרית שהיא רחל כנודע.

הזכרת גשמים, הם בגלל טיפת הגבורות שנותן הקב”ה לאשתו רחל, בסוד הזווג, בדומה לגשמים המרווים את האדמה ומגדלים את היבול, כך טיפת הזרע שנותן האשה בתוך האשה, מגדלת נשמות חדשות בכלל ישראל, בזווג הכללי של קוב”ה והשכינה, ובזווג הפרטי.

שמחת תורה, לא שאנחנו שמחים בתורה, אלא התורה שמחה בנו, כי הקב”ה שמח, אחר כל מתווה הימים הקדושים שיכול להזדווג עם אשתו שהיא השכינה הקדושה, ולהשפיע לכלל ישראל תובנות חדשות של גדלות הבורא, וגדלות האדם, בכדי שנקיים ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה’ אלקיך.

 

slot qris