בסד
“מן המֵצַר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה”
אדם מרגיש את עצמו במיצר, בזמן שהתכונות של הגויים ואומה”ע שבאדם מתגברים, תכונות הרשע, תכונות הרצון לקבל, התכונות האגואיסטיות, ומדובר כאן כמובן על אדם שמנסה להילחם בנטיות האלה של עצמו, שמשתדל לשנות את זה, ועכ”ז הוא רואה שאומה”ע שבתוכו מתגברות, אז האדם מרגיש את עצמו במיצר, צרוּת, נמצא בתוך העולם הצר של האהבה העצמית, משועבד לגמרי לתאוות וליצרים של עצמו. אבל, לא צריכים להתייאש, אלא “מן המיצר קראתי י-ה” אני קורא לעזרת ה’, וכשהקריאה היא אמיתית, אז הקב”ה עונה, “ענני במרחב י-ה”, מה זה מרחב? ההיפך מצרוּת. העניה היא, שהקב”ה נותן לאדם לב רחב, יד רחבה, שמסמלים נתינה, שמסמלים את הפרגון לשני, שמסמלים את זה שתמיד צריך לדון את השני לקו זכות ולהחשיב את השני, כמובן שאדם צריך ליישם זאת קודם כל במעגלי החיים הפנימיים שלו, בתוך המשפחה, בתוך בית הכנסת, בתוך מקום העבודה, בסביבתו הקרובה אליו, ואח”כ צריך ליישם את זה לגבי כלל העולם.
אנשים שואלים אותי, כיצד צריכה להיות ההתנהגות כלפי גויים בחיצוניות?
ובכן, צריך לומר שהחיצוניות והפנימיות שווים הם. ז”א, מצד אחד, אנחנו אמורים לצמצם את השימוש ברצונות דקבלה, מצד שני אסור לשכוח, שלעתיד לבוא הרצונות דקבלה הם יהיו עיקר הכלים שבהם מאיר אור ה’. לכן, גם לגבי אומוה”ע בחיצוניות, המשנה מביאה שאחד מהתנאים היה מקדים שלום לכל אדם, וגם לאומה”ע, פירושו של דבר, שיש ענין של כבוד הבריות, כבוד האדם, צריך לכבד כל אדם באשר הוא. אם אתה רוצה לנהל מלחמה, אתה צריך לנהל זאת קודם כל נגד הגוי שבתוך עצמך, “הלא משנאיך ה’ אשנא” (תהלים קלט, כא), קודם כל אדם צריך לשנוא את הגויים שבתוך עצמו, אבל לגבי אנשים שאינם יהודיים, יש כאן שתי דרכים, מצד אחד, לדעתי, צריך לכבד כל אדם כפי שהמשנה אומרת, מצד שני, לא ליצור חיבור, ז”א, יש הבדל בין כבוד לבין חיבור. חיבור וחברות זה כבר דבר הדוק, כאשר אתה חבר של פלוני, משמעות הדבר שאתה רוצה לשמוע ולקבל את דעותיו, לינוק מן התרבות שלו, אז אם כך, לא להתחבר. אבל מצד שני, לבזות ולהעליב ודאי שלא. חז”ל מצווים אותנו להתרחק מאומה”ע, כמו שכתוב בהלכה ובתורה, אסור להתחתן איתם, אסור לאכול פת עכו”ם וחלב עכו”ם וכו’, ז”א ההלכה אומרת, שבשביל לשמור על מרחק, נצטווינו בציווים הללו, שלא לאכול לחם שאפה גוי, לא לשתות מחלב שבא מגוים וכו’, מה הסיבה לכך?
הסיבה היא פשוטה מאוד, מפני שיש כאן שני סוגי תרבויות. התרבות הישראלית, שגורסת את ענין “ואהבת לרעך כמוך” ו”אהבת את ה’ אלוקיך”, ענין אהבת הזולת באופן מקסימלי ביותר, משא”כ, התרבות של אומה”ע גורסת ענין של רצון לקבל תאוות ויצרים וכו’. בכדי שנוכל לפתח את התרבות הישראלית ולהיות אור לגויים, צריך מצד אחד, לכבד כל אדם ולנהוג בחביבות כלפי כל אחד, מצד שני לא ליצור חיבור או חברות, וזה גם לטובתם של אומה”ע. ככל שהאיש היהודי ועם ישראל יבואו יותר מהר לחיות את המורשת והתרבות הישראלית המקורית, ויהוו אור לגויים, זה יהווה באמת כמו מין מגדל אור של אור לכל העולם כולו, וכולם ירצו ללמוד את דרך החיים הזאת, וישתפר המצב בכל העולם כולו, גם אצל אומה”ע, ואז הם יודו שדרך ישראל היא הדרך הנכונה, וישבחו ויקלסו את דרך ישראל, דרך התורה, ולכן, לטובתם של אומה”ע צריכים ישראל ליצור מרחק בכדי שיוכלו לפתח את דרך החיים התורתית שלנו, המקורית. זה מה שיוצא ע”פ ההלכה וע”פ פנימיות התורה.
על ההבדל בין הדרכים הללו, כתוב רבות בתורה ובמדרשים, שכבר בא הקב”ה עם תורתו כשנתן את התורה לפני מעמד הר סיני והציע את התורה לכל אומה”ע ולא רק לעם ישראל, וכל אומה”ע סירבו בגלל שזה נגד את האינטרסים האגואיסטיים שלהם, כל אומה עם האינטרס והתכונה שלה, ורק ישראל אמרו “נעשה ונשמע”, א”כ התורה קובעת כאן שיש הבדל מהותי בין ישראל לבין אומה”ע, ולכן עם ישראל צריכים לדאוג לפתח את הדרך הזאת של אהבת הזולת עד הסוף, הן במישור האישי והן במישור הלאומי החברתי וזה יהיה טוב גם בשביל כלל העולם ג”כ.
“ה’ לי לא אירא מה יעשה לי אדם”
בזמן שאדם מאמין ש”ה’ לי”, דהיינו שה’ דואג לי, והשי”ת משגיח עלי, אז “לא אירא”, אין שום דבר ממה לפחד, כי הכל מאת ה’, והשי”ת הוא הטוב והמטיב. “מה יעשה לי אדם”, הפירוש הפשוט, אדם לא יכול לעשות שום דבר לי, כי הכל זה הבורא, “אין עוד מלבדו”, אדם לא יכול להרים ידו בלי מתן כח ורשות מהקב”ה. והפירוש היותר פנימי, מדובר על אדם בליעל, הס”א שבתוך האדם, שלו ג”כ אין שום רשות לעשות שום דבר, אלא רק ע”י כח שהוא מקבל מהקב”ה, אז ממילא אין ממה לפחד.
אפשר לפרש יותר, כמ”ש “מה אהבתי תורתך” (תהלים קיט, צז) כ”כ אהבתי תורתך, מאיפה זה בא, מאדם בליעל, “מה יעשה לי אדם”, האדם בליעל הוא עושה את ה”מה אהבתי תורתך”, כיוון שהוא מציק לאדם, ומכיוון שהוא משעבד את האדם במחשבות זרות, ועם תאוות ויצרים ודמיונות, ממילא האדם רואה שאין לו שום ברירה אלא הוא מוכרח להידבק בתורה.
“ה’ לי בעוזרי ואני אראה בשֹונאי”
העזרה הראשונה היא, שהאדם רואה ומבחין מי הם השונאים שלו. דוגמת חיילים שיורים עליהם, והם לא יודעים מי היורה, לפעמים השונא מתחפש בבגדים אחרים, לא בבגדים של צבא, בגדים אזרחיים, ואז לא יודעים מי זה האויב. אותו הדבר ברוחניות, העזרה הראשונה היא שאדם יבחין מי זה השונא שלו, שיבחין שבתוך עצמו יש טבע של רצון לקבל הנאה ותענוג, שלא רוצה להאמין בבורא, אלא רק רוצה להנות מהחיים, לדאוג לעצמו, לא איכפת לו, לא מאלוקים ולא מאדם, אז צריך לראות שזה השונא.
“טוב לחסות בה’ מבְּטֹח באדם”
הפירוש הפשוט, אדם צריך לחסות בהשי”ת, ליצור ערוץ של תקשורת עם הבורא, לדבר עם הבורא, ולספר לבורא את כל הבעיות שלו, בגשמיות וברוחניות, ולבקש מהבורא עזרה, כי הכח האמיתי והיחידי שקיים בעולם זהו הבורא ית’, ולא שום אדם. גם אם אדם הולך לרופא, אז צריך להתפלל לה’ שיתן את התבונה ברופא לעזור לו מה שצריך, אם אדם הולך לרב, אז צריך להתפלל לה’ שיתן את התבונה ברב ליעץ לו מה שצריך, אבל האדם בעצמו הוא שום דבר.
פירוש יותר פנימי, מדובר על אדם בליעל. אדם בליעל מציע לאדם כל מיני פיתויים, מציע לו כל מיני חבילות, הטבות, שיהיה לו תענוג מזה, ותענוג מדבר אחר, אז צריכים להגיד: לא תודה, “טוב לחסות בה'”, אנחנו רוצים ללכת בדרכי ה’. קיום התו”מ כפשוטם קודם כל, וזה חשוב לזכור, שקודם כל צריכים לקיים את כל התו”מ כפשוטם, אח”כ בא הענין של הכוונה להשפיע ואהבת הזולת וכו’, ולא לבטוח בכל ההצעות של אדם בליעל, שמציע כל מיני דברים נגד התו”מ הפנימיים או התו”מ החיצוניים, לא לקבל שום הצעה ממנו.
“טוב לחסות בה’ מבטוח בנדיבים”
הס”א הוא בעל יד רחבה מאוד, הוא מוכן לתת לאדם הכל, העיקר שהאדם יבגוד בה’ אלוקי ישראל.
“כל גוים סבבוני בשם ה’ כי אמילם”
מה זה אמילם? כריתה. אומר המצודה, בשם ה’ אני אכרות את כל אלו מבקשי רעתי. “כל גוים סבבוני”, מי הם הגויים? כל הרצונות דקבלה, התאוות והיצרים, שמסובבים בנפש האדם, לא נותנים לו מנוחה, “בשם ה’ כי אמילם”, ע”י שם ה’, שהאדם מזכיר את שם ה’ שהוא הטוב והמיטיב, עי”ז הוא מכרית אותם, ואין לגויים כח למשוך את האדם לכיוון של הרצון לקבל.
“סבוני גם סבבוני בשם ה’ כי אמילם”
רש”י מפרש את זה במימד ההיסטורי, שמדובר במלחמות גוג ומגוג, כמו”ש “ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה” (זכריה יד, ב), גם זה מן הסתם יהיה בגשמיות, וגם מבחי’ גשמית בודאי אדם לא צריך לפחד, אלא צריך לבטוח בהשי”ת, לאחוז בהשי”ת במצבים הקשים ביותר, להאמין שהשי”ת הוא הטוב והמיטיב, ולא להרפות ולא לעזוב את השי”ת בשום מקרה, לא משום צרה חיצונית, ולא משום צרה פנימית.
ויש עוד פירוש נוסף, לפעמים הגויים של האדם מסבבים אותו בשם ה’, הם באים אליו בתלבושת של צדיק, תלבושת חרדית, בשם ה’ הם באים אליו, בשם התורה וההלכה הם מבקשים לבלבל אותו ולעקור ממנו את הקשר עם הבורא, ואת ההליכה בדרך ה’, הס”א הוא הרי מאד מתוחכם, לפעמים הוא בא אפילו בשם ההלכה, אבל אז האדם צריך להישמע להוראות רבותיו, לעולם לא לעזוב את התו”מ, אבל מצד שני להישמע להוראות רבותיו, ולדעת, שלפעמים המלחמה היא מימין, לפעמים היא משמאל, כמו”ש “והסר שטן מלפנינו ומאחרינו”.
“סבוני גם סבבוני” – לשון כפולה, המפרשים אומרים שזה לחיזוק הענין בלבד.
“סבוני כדבורים, דֹעכו כאש קוצים, בשם ה’ כי אמילם”
הדבורים הן מקיפות, אם דבורים מתנפלות על אדם, אז הוא לא יכול לעשות כלום. אותו דבר, לפעמים הס”א מקיף את האדם, כ”כ הרבה מחשבות זרות, מימין ומשמאל, פעם בא אליו כתלמיד חכם, פעם בא אליו כרשע, פעם בצורה כזו, פעם בצורה אחרת.
“דועכו כאש קוצים”, אש של קוצים דועכת מהר (הרד”ק), שלא כמו אש שנאחזת בעצים שהיא בוערת הרבה זמן, כך גם הכוחות של הס”א וכל הבלבולים וכל הדמיונות שיש לאדם, הם רק זמניים, אלא שהאדם צריך לאחוז בה’, וכל הכוחות המפריעים, סופם לדעוך כמו אש קוצים.
“בשם ה’ כי אמילם”, זה כתוב כאן שלוש פעמים, וזה מרמז על ענין של ג’ קוים בעבודת ה’. “כל גוים סבבוני בשם ה’ כי אמילם”, זוהי הס”א שהולכת כנגד קו ימין, “סבוני גם סבבוני בשם ה’ כי אמילם” זה כנגד שמאל, “סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה’ כי אמילם” זה כנגד קו אמצעי.
פירוש אחר: ענין סבוני מורה על סיבוב הנערך בעגול, ועגול מורה על שלימות, וכן דבורים מורות על הדבש המתוק שהדבורים נותנות. רצ”ל: יש לפעמים שהס”א מקיף את האדם בשלימות גדולה, כמו דבורים סובבות ונותנות מתיקות גדולה, והאדם צריך להיזהר מן השלימות הזו של הס”א, כי “לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה”.
“דחו דחיתני לנפול וה’ עזרני”
הס”א דוחה את האדם ליפול, שיפול מהקדושה שלו, מהקשר שלו עם הבורא ית’, אבל ה’ עוזר, אסור להתייאש אף פעם, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים, השי”ת הוא הטוב והמיטיב, והוא זה שמסובב את כל הנסיונות לאדם, לטובת האדם.
“עָזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה”
העוז והשבח של המקום היה לי לישועה, כך מפרש המצודות. ר”ל, ה”ישועה”, היתה למען הראות חוזקו ולמען אזמר בשבחו. צריך להוסיף רק על “עזי וזמרת”, העוז והכח שהיה לי לזמור דהיינו לחתוך, את הרצונות דקבלה, את כל המחשבות הזרות, זה הכל בא מה’, מבחי’ י-ה, שהם נקראים יראת ה’ ואהבת ה’.
סיכום
“מן המֵצַר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה”
מתוך צרות אדם קורא לה’, וה’ נותן לו התרחבות.
“ה’ לי לא אירא מה יעשה לי אדם”
שום אדם, לא אדם גשמי, ולא אדם רוחני.
“ה’ לי בעוזרי ואני אראה בשֹונאי”
הישועה היא בראיית השונא.
“טוב לחסות בה’ מבְּטֹח באדם”
באדם בליעל.
“טוב לחסות בה’ מבטוח בנדיבים”
בנדיבות הס”א.
“כל גוים סבבוני בשם ה’ כי אמילם”, “סבוני גם סבבוני בשם ה’ כי אמילם”.
אחתוך את כל רצונות הגויים שסובבים אותי.
“סבוני כדבורים, דֹעכו כאש קוצים, בשם ה’ כי אמילם”
עוקצים כקוצים, דועכים במהירות כאש קוצים.
“דחו דחיתני לנפול וה’ עזרני”
הנפילה היא למען עזרת השי”ת.
“עָזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה”
הריני מהלל ומזמר לה’ על כך שהושיע אותנו.
