בס”ד
“וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” (במדבר ט”ו, ל”ז-מ”א).
“וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם”. מצווה הקב”ה את מצות ציצית. את הציצית אותה צריך להתקין על כנף הבגד לדורותם. “וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת”. אומר רש”י: מה זה לשון הציצית? – “על שם הפתילים התלויים בהם כמו וייקחוני בציצית ראשי. דבר אחר, ציצית, כמו שם, ראיתם אותו כמו מציץ מן החרכים”. “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”. אומר רש”י: איך זוכרים את כל מצוות ה’? – ציצית גימטרייה שש מאות בתוספת שמונה חוטים וחמישה קשרים, סה”כ תרי”ג. “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ”, כשמסתכלים על הציצית זוכרים את כל מצוות ה’ “וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם”. אל תלכו אחרי הלב והעיניים אלא אחרי מצוות ה’ .” לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם”. על ידי קיום כל מצוות ה’ נעשה האדם מקודש לקב”ה כמו האישה שמתקדשת לבעלה. רש”י במקום: הלב והעיניים הם המרגלים לגוף. כידוע, פרשת שלח לך היא פרשת המרגלים. לגוף יש שני מרגלים: הלב והעיניים. העין רואה והלב חומד והגוף מבצע את העבירות. “אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” נאמן לשלם שכר. ה’ זה מידת הרחמים, אלוקיכם נאמן להיפרע שזו מידת הדין. “ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. רש”י: “על כן פדיתי אתכם ממצרים בכדי שתקבלו עליכם גזרותיי”. עוד אומר רש”י: “שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, הקב”ה ציוונו לעשות את המצוות, כדי שנעשה וניטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר”. כלומר, אנחנו מוותרים על השכר. “על כורחם אני מלככם, אני אלוקיכם”. אין לכם כאן בחירה לא לעשות ולא ליטול שכר. אין כאן איזה ביזנס שעושים עם הקב”ה. אומר הפסוק: “אם לא, ביד חזקה אמלוך עליכם”.
ומבחינה פנימית כפי שאומר רש”י: “ציצית מלשון מציץ מן החרכים”. מצוות ציצית מרמזת על מצב של שיתא אלפין שהקב”ה נסתר. זה עניין מתעטפין בטלית כמו מתעטפים מאמונת ה’, עוטפים את כל ענייני החיים באמונת ה’. בכל אחד מארבעת הפינות של הבגד יש ציצית, שלפעמים הקב”ה מציץ ומתגלה לאדם כעין הצצה, לא דבר קבוע, וזה לפי מצבו של האדם. “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם”. הציצית תלויה על כנף הבגד. כנף מרמזת על הסתרה כפי שאומר הפסוק: לעתיד לבוא “לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”. מהפסוק הזה אנו למדים שכנף מרמזת על הסתרה. איפה שמים את הציצית? – שמים אותה על כנף הבגד, בגד מלשון בגידה. לעיתים, בזמן שהקב”ה נסתר אנחנו בוגדים בו, אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים ולא מה שהוא רוצה. לכן יוצא שכל מצב ההסתרה מכונה כנפי בגדיכם, ובכנפי בגדיכם הללו יש את ההצצה, הקב”ה מציץ אל האדם לפי שיעור שהאדם עובד על עצמו, לפי שיעור שהאדם משתוקק לכך. עוד אומרת לנו התורה: “וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת”. פתיל באידיש, פסיל מלשון פסול. תכלת, מלשון תכלה, תכלית סוף דבר. פירושו של דבר, פעמים רבות בזמן ההסתרה האדם בוגד בקב”ה ועושה מה שהוא רוצה, אז מרגיש האדם שהוא נמצא בדיוטא התחתונה, למטה למטה, כל כולו הוא פסול. אבל, אז הקב”ה מציץ אליו כמי שאומר לו, אתה לא פסול, אני אתך. ככתוב “עמו אני בצרה” הקב”ה אתך, הקב”ה רוצה שתעשה תשובה. יותר מזה, אומר מו”ר בעה”ס, הקב”ה מסבב לאדם את החטאים שלו על מנת שהוא יראה עד כמה הוא גרוע ויתפלל מעומקא דליבא ויצעק לעזרת ה’.
“וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה” – עניין עשייה מרמז על מצוות האמונה. כידוע שהאמונה היא למעלה מהדעת, השכל וההרגשה. האמונה מוגדרת בשם עשייה נטו כי אין בה לא הבנה ולא הרגשה. מאחר שכל מצוות הציצית הזאת היא מצוות האמונה כנאמר, “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”. את כל המצוות תקיימו בדרך האמונה למעלה מהדעת ואז אתם נחשבים לבחינת זכר שפירושו משפיע, וזה “וּזְכַרְתֶּם”. אדם שהוא מבחינת נקבה מקבלת, כשהוא לא מבין, לא מרגיש, לא רואה ולא יודע אומר שהוא לא רוצה לקיים, אומר רש”י: “לא נקיים ולא ניטל שכר”. אבל, אפשרות כזאת אין. תתפסו את האמונה בידיים “וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” – אחרי הלב שהוא רצל”ק ואחרי העיניים המסמלות את פעולת הרצל”ק. רש”י: “עין רואה, העין מסתכלת ורואה את כל התענוגות שאפשר לקבל ושהרצל”ק רוצה לקבל אותם, אלו שני שותפים שאתם זונים אחריהם”. אל תעשו כך, הידבקו בכלל המצוות בדרך האמונה “לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם”. כשהאדם מקיים את המצוות למעלה מהדעת, למעלה מההרגשה הוא מתקדש לה’ כמו כלה שמתקדשת לבעלה. “אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים”. בשביל מה הוצאתי אתכם מארץ מצרים, מהשליטה של הרצל”ק? כדי שאוכל להתגלות אצלכם, זו כל התכלית. על כן האדם צריך לקיים את כל המצוות כשור לעול וחמור למשא על בסיס האמונה שזה בחינת הציצית. כל העניין כדי שהקב”ה יוכל להיות לנו לאלוקים, להתגלות בסופו של תהליך. בזמן ההסתרה הוא מתגלה מבחינת מציץ מן החרכים, ולעתיד לבוא, כשהאדם ישלים את עבודתו, הקב”ה מתגלה באופן קבוע. “אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. כך מסיימת התורה את פרשת ציצית. רש”י מביא עוד סיבה מדוע כתוב אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם? ולמה נאמר כאן יציאת מצרים? “אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לבין שאינה של בכור”. את הבכורים הוא הרג ואת שאינם בכורים לא הרג, “אני הוא עתיד להבחין ולהיפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא”. אומר שפתי חכמים: “מה זה ‘קלא אילן’, צבע שהוא דומה לצבע תכלת”. מבחינה פנימית, התכלת מורה על האדם שצריך להגיע לדיוטא התחתונה, לראות עד כמה הוא שפל ונמוך בדיוטא התחתונה, אדם תולה משהו שהוא דומה לתכלת, כלומר, הוא לא ממש מגיע לשפלות אמתית, אלא למשהו שהוא רק דומה לשפלות וזה לא מספיק. (תשע”א)
