בס”ד
מדובר בפרשה זו על הכנת הלויים לתפקידם במשכן:
“וידבר ה’ אל משה לאמר: קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם: הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו. ולקחו פר בן בקר ומנחתו סולת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת. והקרבת את הלוים לפני אהל מועד והקהלת את כל עדת בני ישראל. והקרבת את הלוים לפני ה’ וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה’ מאת בני ישראל והיו לעבוד את עבודת ה’” (במדבר ח, ה-יא).
זה ידוע שהלווים היו השבט הנבחר שהיה מיועד לשרת בקודש. כך גם אנו רואים בעם ישראל בכללו: יש בכללות עם ישראל אנשים שנקודת האמת יותר פועמת בליבם ומבקשים ומחפשים תמיד לעבוד את הבורא. ז”א כלל עם ישראל עוסק בענייניו – כמובן כל אחד ואחד יש לו את הקשר ואת הצביון שהוא מייעד לעצמו וליהדות, ויש את האנשים היותר מרוממים, היותר מפותחים המקדישים חייהם לעבודת ה’ והם בחינת הלווים. וכך גם בכל אדם; בכל אדם יש את כללות החיים שלו, במה שהוא מתעסק בימי חייו, ויש בו את הנקודה האמיתית, נקודת האמת שבנפשו, כשהיא מאירה אז הוא מרגיש שאין לו באדם בעולמו אלא את התקשרות עם הבורא יתברך, ואין לו באדם בעולמו אלא ההתאמצות וההשתדלות לשרת בקודש. אבל, את הבחינות האלה שבתוך האדם, האדם צריך לקחת אותן ולייעד אותן למטרתן ולציין את חשיבותן ובתוך תוכו הוא צריך למצוא מסכת של חשיבויות ולדעת שנקודת האמת שבתוכו הן הנקודות היותר חשובות והיותר מובחרות בחיים שלו; לדעת שלמעשה צריך לחיות את כל החיים מסביב לנקודות האלה, ושאר החיים אמנם צריכים להתנהל אך מבחינה טפלה, מבחינה שולית יותר.
ולכן כל אדם צריך ללכת אל הלויים שהם מבחינת ליווי, כפי שלאה אמרה כאשר נולד לה בנה לוי, “הפעם יתלווה אלי אישי”, כלומר הבורא יתברך יתלווה אלי עכשיו. מתי הבורא מתלווה לאדם? כאשר אדם מצידו מתאמץ בעבדות ה’, מתאמץ בהכנעה לה’ יתברך, באמונת ה’ יתברך, מתאמץ בעניין של ‘ואהבת לרעך כמוך’, ‘ואהבת את ה’ אלוקיך’. ככל שאדם מתאמץ יותר לעלות מעל הטבע האגואיסטי שלו ולחיות חיי נתינה וחסד והתבטלות, ככל שהוא יותר מתבטל כך הבורא יותר מתלווה אליו ומופיע באופן מוחשי בתוך חייו. ולכן האדם צריך לבחור את בחינות הלווים שבתוכו, את נקודות האמת שבתוכו: להגביה אותן, לרומם אותן, לייחד אותן, לטהרן, לזככן ולהכשירן לקדש לעבדות ה’.
לכן כתוב, “ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן”, הוא פר לעולה, “ופר שני בן בקר תקח לחטאת”, שהן בחינות הלווים שבאדם. בכדי להיות מוכשרים לעבודת הקודש צריכים להקריב את בחינת הבהמה, בכדי להישאר נקיים מכל בחינת בהמיות. קורבן אחד הוא עולה כנגד עבודת כוכבים. מה זה עבודת כוכבים? יש בזה כמה משמעויות: המשמעות הפשוטה היא עבודה זרה, כלומר שהאדם במקום לעבוד לה’ עובד לעצמו. משל לאדם שיש לו בליבו על השני משהו, יש לו איזו תביעה, ונאמר גם שהתביעה שלו צודקת; הוא נפגע מהשני, היה צריך לקבל משהו והוא לא קיבל והשני מתעלם ממנו וכו’, והוא מרגיש מאוד מושפל ונפגע. עצם זה שהוא מרגיש מושפל ונפגע זה כבר עבודה זרה, מדוע? כי האדם צריך להאמין כי הבורא יתברך מסובב את הכל, ממה יש להיפגע? סימן שזה הכל לטובתו, וממה יש לכעוס הרי הכל בא מאת הבורא יתברך, הוא עשה והוא עושה והוא יעשה לכל המעשים כולם. אם אדם לא מתנהג ככה אז הוא כבר עובד עבודה זרה, הוא עובד כבר לעבודה זרה שלו, לקביעות שהוא קובע על סמך ההרגשות שלו וההבנות שלו – הוא כבר עובד לעצמו ולא לבורא.
זהו פירוש אחד לעבודת כוכבים – דהיינו עובד עבודה זרה. בכל קטע שאדם נותן לגיטימציה לעצמו במקום לבורא נקרא שעובד עבודה זרה.
יש פירוש נוסף לעבודת כוכבים: ידוע שהכוכבים מנצנצים, המשמעות היא שאדם מוכן לעבוד את ה’ במסירות נפש רק כשמנצנצים לו הכוכבים, כלומר רק כשמרגיש מין הארה כזאת, מרגיש מרומם ולמעלה, מרגיש כמו אור שממלא אותו – אז הוא עובד. אך ברגע שהכוכבים נעלמים והנצנוץ מפסיק, אז הוא נשאר כמו בלון בלי אוויר ולא יכול לעשות שום דבר, כל כח העבודה שלו, הכל התבטל. זה נקרא עובד כוכבים ומזלות, ז”א הוא עובד רק כשמאיר. אך הדרך האמיתית אינה צריכה להיות כך.
השכינה הקדושה נקראת אשת חיל. אומר הזוהר הקדוש היא מתחברת רק עם חיילים. ח̞יל שנמצא במלחמה יכול להילחם רק כשמנצנצים לו כוכבים?! ואם לא מנצנצים לו ואם הוא לא מרגיש טוב אז הוא לא נלחם? אז הוא לא שומע להוראת המפקדים?! חייבים להילחם בכל מקרה ובכל דרך ובכל מצב. ואם האדם לא עושה כך, אז השכינה לא יכולה להתחבר אתו ולהאיר לו את אור האלוקות, אז הוא נבחן שהוא עובד כוכבים ומזלות. מזלות זה מלשון נזילה, כפי שאומר הפסוק ‘יזל מים מדליו’ (במדבר כד, ז), ז”א שהאדם צריך שיטפטפו לו בכל פעם איזה נצנוץ קטן אחרת הוא לא יכול לעשות שום דבר. המצב לא צריך להיות כזה, אלא אנו צריכים לעבוד בשמחה ובטוב לבב בכל מה שיש לנו לעשות ובכל מה שנתן לנו הבורא לעשות, דבר גדול, דבר קטן, דבר שבפה, דבר שבלב, דבר שבמחשבה, דבר שבמעשה, מה שהקב”ה מזמן לנו לעשות, אנו צריכים להודות לה’ יתברך על כך שזיכה אותנו באיזה חלק של עבדותו, שנתן לנו את הזכות לשמש אותו, לשרת אותו ואז אנו עובדים כל היום בשמחה רבה.
אך לווים צריכים להקריב שני קורבנות. פר אחד לעולה כפרה על עבודת כוכבים, פר שני חטאת לעבירות הכתובות, וכנראה שגם זה לעבודת כוכבים לפי מה שמובא פה במדרש. בכל אופן הנקודה היא שהאדם צריך לפתח את בחינות הלווים שבתוכו, נקודות האמת שבתוכו. וצריך גם סדר שלם של טהרה כפי שהתורה מביאה.
כאן התורה נותנת נקודה נוספת שהאדם צריך להקריב בחינות הבהמה שבו. על בחינת הבהמה יש לומר שני פירושים: פירוש אחד שהאדם צריך להקריב את הבחינות הגשמיות שלו, כלומר כל מה שליבו חושק בעניינים של תאוות גשמיות – הוא צריך, דרך ספרים וסופרים, להכיר שלא על הדרך הזו תהיה תפארתו, אלא רק על דרך עבדות ה’, ושם הוא יקבל את האושר והשמחה האמיתיים שלו.
נקודה שנייה – שאדם צריך להקריב את הבחינות האגואיסטיות שבו. זו נקודה כבר יותר עמוקה מהראשונה, ז”א שהאדם צריך להקריב את האני שלו. וזו נקודה באמת יותר עמוקה כי כשהולכים לחתוך בין גשמיות ורוחניות, אומרים שגשמיות היא פסולה ורוחניות היא המעולה. אדם יכול להבין כל אחד לפי מדרגתו שלא כדאי לתת את המאמצים על גשמיות, כי התענוג הוא קטן וברוחניות אפשר להשיג תענוג עוד יותר גדול. אך הנקודה השנייה, שהרצון לקבל האגואיסטי של האדם הוא פסול והרצון לתת הוא המעולה, זה כבר יותר עמוק ואדם צריך לחשוב על זה כי זה מקיף את כל הרמות, את כל המדרגות שיש באדם, זה מקיף את כל קומת האדם.
כי לאחר הקרבת הקורבנות כתוב “והקרבת את הלויים לפני אהל מועד”, ז”א צריך להקריב את הנקודות האמיתיות שבאדם לאהל מועד, והסברנו מספר פעמים שעניין אהל מועד משמעותו עבודת האמונה של האדם שהיא בחינת אהל. אדם יושב באהל פירושו שהוא יושב בצל האמונה. שעל ידי האמונה אדם זוכה להתוועד עם השם, זה נקרא אהל מועד, ואדם צריך להקריב את נקודות האמונה שלו, לטהר אותן מכל זוהמה של אהבה עצמית, לעשות מאמצים שכל נקודות האמת שלו יתקרבו לעבודת האמונה. אני למשל מכיר כל מיני אנשים שיש להם נקודות של אמונה אך הן מבוזבזות. כלומר יש אנשים שהקב”ה באמת זיכה אותם באמיתיות ובמקום לרתום את האמיתיות שלהם לתורה, למצוות ולכללות עבודת האמונה, אז הם מטיילים והוגים כל מיני הגויות פילוסופיות ומשתעשעים בכל מיני מחשבות של אמת מה צריך להיות ומה לא, אך למעשה הם לא נרתמים לעבודה, לשינוי עצמי, להקרבה כפי דרך התורה. ולכן כמה התורה מורה לאדם שצריך להקריב את הלווים לפני אהל מועד, כלומר להגיע לפני אהל מועד ולראות את אהל מועד כמטרה, כמקום הקודש.
“והקהלת את כל עדת בני ישראל והקרבת את הלוים לפני ה’ וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים”. מה עניין הסמיכה שבני ישראל צריכים לסמוך את ידיהם על הלווים? זה כמו שליחות של בני ישראל, הם כולם היו צריכים לעבוד בעבודת הקודש, אך הם מסמיכים ועושים את הלווים כשלוחים שלהם. כך גם האדם בתוך תוכו יש לו את כללות חייו, הצרכים שלו, את הנטיות, את הטבעים שלו. הוא צריך לאסוף את כל הטבעים וכל הנטיות וכל התכונות שלו ולכוון אותן לנקודות האמת, לנקודות הלווים שבתוכו. כך שכאילו כל הגוף כולו, כל האישיות של האדם עם כל איבריו הנפשיים והפיזיים הם ממנים את נקודות האמת שבאדם לייצג אותן, לפעול את הפעולות היותר גבוהות ומרוממות עבורן – כאשר כללות האיברים הפיזיים והנפשיים כמו מבטיחים לתמוך ולתת את כל הכוחות ללווים ולעשות את הלויים לבחינה היותר מרכזית, היותר מעולה, היותר מרוממת (תשסד).
