בעה”י
שלום כבוד הרב גוטליב
תודה על תשובותיך הרבות.
השאלה הראשונה היא בעניין המכנה המשותף הבין-זוגי, לא שאלתי ברור.
בעלי ואני בכלל לא במדרגה של לשבת וללמוד משהו משותף ביחד, כמו שמתארת השואלת במכתב שצירפת, וזה משתי סיבות:
אחת, כל אחד מאתנו נמשך ללמוד בספרים אחרים שלפעמים גורמים סבל לשני, או שהשני פשוט לא מעוניין אפילו לקרוא בהם. שנית, אם כבר יש משהו שמעניין את שנינו, אז הדיון והלימוד המשותף יעורר קושי גדול בצד השני. אני מתקשה לשמוע את דברי בעלי, וגם כשהוא מגיב על דבריי, אני תמיד מרגישה כאילו בוחנים אותי ותוקעים בי כידונות, אף שבעלי אומר שזה לגמרי בגללי ויתכן שכך, אך אין לי את החוויה הזאת עם אף אדם אחר.
לפני שנתיים, היינו שנה על סף גרושין וחיינו בנפרד, ועדיין אני מרגישה שזה מעל הטבע שאני לצידו ונשואה לו. אבל זה מתאפשר, מבחינתי לפחות, רק משום שאנחנו במצב של שתי ערים נפרדות, שתי ישויות נפרדות, כל אחד בענייניו והשני לא מתערב, אם לא מתבקש, ובדרך כלל לא מתבקש.
וזה הדבר שעליו אני שואלת, איך בכלל יוצרים מכנה המשותף? איך לחיות חיי זוגיות שאינם מבוססים רק על “אתה בשלך ואני בשלי”, אלא שלך שלי ושלי שלך?
השאלה השניה נובעת מנושא המכנה המשותף. מציאת המכנה המשותף נחוצה לנו לא רק כדי לזכות לחיות בשלום, ולא רק, כפי שאתה אומר, שלנישואין יהיה גם בסיס של שיתוף רוחני.
אלא היא נחוצה, משום שכל אחד מאתנו, מאוד מאוד היה רוצה לחיות חיי קהילה ושיתוף, והשאיפה לאהבת חברים כן משותפת לנו. רק שאנחנו כל כך שונים, שמה שיפה בעיניי לא יפה בעיניו, ומה שיפה בעיניו מכוער בעיניי. עד כדי כך.
כך נוצרים מצבים אבסורדיים, בהם לו יש את החברים שלו, איתם הוא משתדל באהבת חברים, וכשאנחנו מזמינים אותם, לי זה ממש קשה ואני עושה את זה בשבילו. ומנגד, יש את החברים שלי, שאני משתדלת איתם באהבת חברים, ושלצידם הייתי רוצה לחיות חיי שיתוף, ובשבילו הם אינם חברים, והוא מרגיש זר ביניהם. אין החברים משותפים לשנינו.
אם כן, איך זה בכלל אפשרי לקיים את עניין הקהילה השיתופית, כשלא מספיקה רק אהבת חברים, וצריך שגם לאישה תהיה אהבת חברות.
אנחנו בכלל לא למדנו לתקשר זה עם זה בנועם, ואנחנו רחוקים משיחת רעים אהובים. (על אף ששיחה שבועית, זה ייהרג ובל יעבור, ולפעמים אני אכן מרגישה כך, שאני נהרגת על השיחה הזאת). אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע לשיחה, בפחד ואימה, ממש מצד שנינו, שזה רק יעבור בנועם ושלום.
אז איך זה אפשרי שעוד נמצא מכנה משותף, ונמצא קהילה ששנינו יכולים לתרום לה מעצמינו ולתקן את עצמנו בתוכה?
בכבוד רב
………………………..
________________________________________________
בס”ד
לגב’ ………………..
חיי נישואין הם חיי עבודה עצמית. אם כל אחד עושה את העבודה על עצמו כראוי, אזי החיים יכולים להפוך לגן עדן, ואם כל אחד עושה את העבודה על השני, החיים הופכים להיות גהינום.
המטרה העיקרית היא עבודה מחשבתית קודם כל – שכל אחד שמתבונן על השני, לא יראה אדם עומד מולו, אלא יראה בראיית רנטגן את הבורא המלובש בשני, וכלפי הבורא אין התנגדות, אין איבה, אין שלילה ואין ביקורת, כי הבורא הוא מושלם. וכשמסתכלים על השני בכזה גובה, לומדים לכבד את כל מה שהוא עושה, ולראות את הצדדים החיוביים של מה שעושה, הגם שזה לא מתאים לתכונות ולנטיות שלי. רק בדרך הזו, הלבבות יכולים להתקרב וליצור סימפטיות ואהבה.
ע”י עבודה מחשבתית זו, אנו לומדים לכבד ולאהוב את בן הזוג, הגם שהוא שונה ממני. שני בני אדם, לכתחילה, נוצרו ע”י הבורא שונים, ועם כל זה, ע”י הערכה וכבוד יכולים ליצור גשרים ביניהם. יצירת החיבורים בין העולמות של שניהם, המפגש והשיתופיות בין ב’ העולמות, הוא הפסגה המרגשת של חיי הנישואין.
ושמעתי ממורי ורבי זצ”ל משל: אדם עובר על יד ראי ומביט בו, ורואה אדם שפניו מלוכלכות. לוקח הוא חומרי ניקוי וסחבה ומתחיל למרק את הראי. אולם, ללא הועיל, המראה בראי נשאר כשהיה. עובר שם אדם אחד וצועק לו: הלו, תנקה את פניך שלך, ואז תראה ממולך במראה אדם נקי. וזה הוא חוק ברזל, ברגע שאני רואה פסול בשני, סימן הוא שיש בי את הפסול, ואני צריך לעמול לתקן את עצמי.
לדעתי, אין כרגע מקום לחשוב על עניין של קהילה משותפת וכדומה, כי קודם כל צריכים העניינים האישיים שביניכם לעלות על דרך המלך, בעז”ה.
אני מצרף מאמר שכתבתי כתגובה לשאלה בנידון, לחיזוק הדברים הנ”ל.
בס”ד
הנושא: בין אדם לאשתו
שאלה: במסגרת עבודת האדם בעניין אהבת הזולת, מהו המקום של היחסים שבין אדם לאשתו?
תשובה: שאלה זו שאלתי לכ”ק אדמו”ר ה”ברכת שלום” זצ”ל וכך ענני: האם אתה סבור שעניין “ואהבת לרעך כמוך” הוא רק בינך לבין החברים בבית המדרש? קודם כל זהו בינך לבין אשתך.
דהנה, חז”ל אמרו: “אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו”. פירושו של דבר, שהאדם צריך לאהוב את אשתו ע”ד ההשפעה, כפי שאוהב את עצמו. וצריך להתנהג בכבוד לאשתו יותר ממה שמתנהג כלפי עצמו, ובוודאי שזוהי עבודה גדולה כלפי האהבה העצמית של האדם.
דהנה, האדם מטבעו רוצה לשלוט, ובפרט על אשתו, שנדמה לו שהיא מחוייבת לשמוע בקולו, דהא אישה כשרה היא העושּׂה רצון בעלה. אבל אין הדבר כך, אלא שצריך לשלוט על עצמו, וד”ל.
עוד אמר: באם אדם רוצה לבדוק אם מצליח בדרך אהבת הזולת, יבדוק עניין זה ע”פ מצבה של אשתו. דאם אשתו שמחה ומרוצה, סימן שהוא במסלול הנכון, ובאם אינה שמחה ומרוצה, סימן שאינו דואג לה, אלא לעצמו.
נמצינו למדים, שאדם צריך להגיע למצב שמחשיב ואוהב את אשתו, באשר היא נוות ביתו, העוזרתו בכל צרכיו ודואגת לכל מחסורו, והיא שותפתו הקרובה לחיים. וכן האישה, צריכה להחשיב את בעלה כאחד מגדולי הדור, ויהיה הוא עמוד התווך של חייה, עד שתגיע לאהבה אותו, יותר מאשר את עצמה.
והנה, אחד מן היסודות החשובים בבניין הבית הוא, אשר כל אחד מבני הזוג צריך לקבל מראש את השני כמות שהוא, עם כל טבעיו, תכונותיו, חסרונותיו, שגעונותיו וכו’.
ובתחילה, כאשר זוג צעיר מתחתן, לא שמים לב כ”כ לדברים הנ”ל, כי להט החתונה מקטין את כל שאר הדברים. אבל אחר תקופה לא ארוכה, מתחילים לעלות על פני השטח השינויים שבין בני הזוג, הדעות, הטבעים והתכונות השונות וכו’. ואז צריכים לזכור את הדברים הנ”ל.
אדם הוא לא פלסטלינה שאפשר ללוש ולעצב אותו איך שרוצים, בהתאם לצרכים, אלא צריך להתייחס לכל אדם כאל בריה מיוחדת בעולמו של הקב”ה, פנינה נפלאה ממש, שאין לה תחליף, וצריך לקבלו כפי שהוא, ולא לנסות לשנותו. (רק לפעמים, באם דברים מסוימים מפריעים לאחד מן הצדדים, אז מותר לשאול את הצד שני: האם הוא מוכן לבוא לקראתו בעניין פלוני? אבל בשום אופן אין לתבוע ולדרוש).
ובכדי להצליח בכל העבודה הנ”ל, צריך האדם לזכור את אשר כותב רבינו בעה”ס בספר “שמעתי” (מאמר ס”ה): “מי שסבור שמרמה את חבירו, אין הדבר נכון, אלא שמרמה להשי”ת, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השי”ת. כי עיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו, שהקב”ה רוצה בכך שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרדת הימנו ית’. אבל חוץ מזה, הכל הוא – “מלא כל הארץ כבודו”. לכן כשמשקר לחבירו הוא משקר להבורא ית’, וכשמצער את חבירו, הוא מצער את הקב”ה”. עכל”ק.
למדים אנו, מדברים נפלאים אלו, את הדרך שבה על האדם לנקוט: כאשר הזולת עושה דברים שאינם כהוגן לפי דעתו, הוא צריך להאמין שאין זה הזולת אלא הקב”ה, ובוודאי שעל הקב”ה אין לכעוס, ובוודאי שכלפי הקב”ה צריך להתנהג בכבוד. וכך צריך להאמין האדם כלפי אשתו, שהקב”ה הוא המלובש בפנימיותה, ומחיה אותה ואת דרכיה. וכך צריכה להאמין האישה כלפי בעלה. וממילא, כל התייחסות שלילית לזולת היא למעשה התייחסות שלילית להקב”ה בעצמו, והדברים מבהילים עד מאד.
ע”כ, צריך כל אחד להסתכל אך ורק על המעלות של השני, ועל החסרונות של עצמו, ובשום אופן לא יסתכל על חסרונות השני. והוי דן את כל האדם לכף זכות. וצריך כל אחד מבני הזוג לדאוג שזולתו יהיה מפויס, ושירגיש את הערכת ואהבת הצד השני אליו. וצריך לנקוט בפעולות מעשיות בכדי שדבר זה יורגש. אבל כל אחד, כמובן, צריך לדאוג לעבודתו הוא, ולא לעבודת הצד השני.
ונביא בזאת דברי ספר “פלא יועץ” למהר”א פאפו זצ”ל (אות א’):
“ידוע מאמר חז”ל שאמרו: “חייב לאוהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו”, אפס כי לא ימנע באהבתו אותה מעבודת השי”ת וכו’. ואם עוברת על דעתו ומכעיסתו, ישמור רוחו לבל יכעוס עליה, ואין צריך לומר לבזותה, ויהיה עלוב ולא עולב. וביותר יגדל החיוב על האישה, לאהוב את בעלה ולכבדו כמלך בגדוד, ולמלאות חפצו ורצונו בכל כוחה. ותמסור נפשה לסייעו בעבודת השם ית”ש, כי זה חלקה”. עכל”ק.
רואים אנו מדבריו אלו, ומכל הדברים שהובאו לעיל, אשר העבודה צריכה להיות הדדית, והיא בהחלט מקום נכון, להתגברות האדם על האהבה העצמית שלו. ויש כאן עבודה של צמצום הרצון לקבל והכנעתו, ויש כאן עבודה של החשבת הזולת, ויש כאן עבודה של אמונה בהשי”ת, שהוא ריבון כל המעשים ואדון כל הנשמות, והוא המלובש בבן הזוג, ומכוון מעשיו ודרכיו.
אבל, יחד עם זאת, יש לשים לב מאד לדבריו של ה”פלא יועץ”, בדבר זאת שהאישה מחויבת לסייע לבעלה בעבודת ה’, ומכאן נגזר, שלמרות שהאדם מחויב לכבד את אשתו יותר מאשר את עצמו, מ”מ אם היא דורשת ממנו דברים שנוגדים לעבודת ה’, בוודאי אין הוא מחויב לציית לה. אבל מ”מ מצידו, הוא צריך לעשות זאת בדרכי נועם ומתוך הסברה, ולא להטיל גזירות וחוקים ללא הסברים.
וכאן המקום לומר, דלפי ענ”ד, רבה של האישה צריך להיות בעלה, ועליו כל סמיכתה.
ורע בעיניי המעשה, אשר יש לאישה רב משלה, שיש לה משא ומתן אתו, דאין זה מגדרי הצניעות, וסותר לכל דעת התורה בעניין הבית היהודי. אלא משאה ומתנה של האישה צריך להיות עם בעלה, כי הוא צריך להיות מרכז חייה, ואין מקום לגבר נוסף בחייה. וכל שאלה תביא בפניו, ובאם הוא אינו יודע, ילך הוא לברר אצל רבותיו, ויביא אח”כ לחמו הביתה. ואדרבא, שאלותיה ודרישותיה יכריחוהו להתאמץ ולהשתלם וללמוד, עמ”נ להשיבה כיאות.
והקב”ה יעזור לנו שנצליח לילך בדרכיו ולשמור מצוותיו. “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”, היינו, שנזכה לחיות בשלימות ובאהבה בין אדם לאשתו, ובין אישה לבעלה. ודבר זה יכול להיות אך ורק בתנאי אחד, שכל אחד ייתן אל לבו לתקן רק את עצמו ולא את זולתו. דשורש כל הרע הוא מזה, שאדם רוצה לתקן ולחנך את השני, וע”ז אמרו חז”ל: “קשוט עצמך ואח”כ קשוט אחרים”. כלומר, התעסק בעיקר בתיקון עצמך, ואל תחנך אחרים, כי זה שורש כל המחלוקות כולן.
יש השואלים אותי: מדוע ממעטים בבית המדרש ע”פ רבותינו לבית אשלג, לדבר על עניין של בין אדם לאשתו, ויותר מדברים על ענין של אהבת חברים?
תשובתי: ודאי שעניין “ואהבת לרעך כמוך” קודם כל נוהג בביתו של האדם. אלא שבבית המדרש של אדמו”ר זצ”ל, סברו שהדברים הם כה פשוטים עד שמיותר לדבר אודותם. כי צריך להיות לאדם אינטרס ברור שיהיה טוב בביתו, כי אם טוב בביתו, אזי טוב ומשתלם לו מכל הבחינות. משא”כ לגבי חברים, האינטרס הרבה פחות בולט, ולכן שם העבודה יותר גדולה. אבל אם מה שהיה פעם ברור, היום אינו ברור, אזי כן צריך לדבר על כך. ולכן בא מאמר זה.
אני ממליץ שתלמדי ביחד עם בעלך את המאמר הזה, וכן את המאמרים הקודמים.
בכבוד רב אמג
