בס”ד
“ויאמר א-לקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר” הברית היא ברית מילה, אתם צריכים לקיים מצוות מילה, “המול לכם כל זכר”.
“ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם”, ז”א הברית שקיימת בין האדם לבין הבורא, בין האיש היהודי לבורא, הוא ענין חיתוך הערלה, מצד הפשט זוהי פעולה גשמית שטובעת חותמת גשמית בבשר האדם, ואז יש כמו מין סימן טבוע בגופו של האדם שהוא שייך לקב”ה.
“ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא” התורה רוצה לומר שאפילו עבד שאדם קונה אותו, גם אותו צריך למול. בציווי “המול לכם כל זכר”, מדובר על כל הזכרים בעם ישראל, ובא הפסוק לרבות שאפילו עבדים שנולדים בבית האדם או שהוא קונה אותם לגביהם הולך הציווי “המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם”.
“וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה את בריתי הפר” ז”א זכר שלא יבצע בגופו את ברית המילה, יענש בעונש כרת. מה זה עונש כרת? אומר רש”י, הולך ערירי ומת קודם זמנו.
א”כ באמת אנו רואים שכלל עם ישראל מקיים את המצווה הזאת של הברית באופן מופלא, כי אפילו אנשים שרחוקים לגמרי מתורת ישראל או מדת ישראל, אבל מעצם היותם יהודים, הם מרגישים צורך לקיים את הברית כאשר נולד להם תינוק והוא בן שמונת ימים. ויש כאן כמו מין קונצנזוס שכולם מקיימים אותו.
מבחי’ פנימית, ענין חיתוך הערלה משמעותו חיתוך הרצון לקבל. הערלה בגשמיות היא כמין עור שסותם ואוטם את הברית, את היסוד. ברוחניות, התכונה הזאת שאדם רוצה לקבל הנאה ותענוג וזה מה שמניע אותו בכל פעולות החיים שלו, הענין הזה שהוא משתוקק כל ימיו לספק את עצמו, ודואג על תועלת עצמו לאינטרס העצמי, מתפתח בו האגואיזם שלו, זוהי התכונה השולטת בחיי האדם, זהו האדם, מן הבוקר ועד הערב, מפתיחת העיניים ועד עצימת העיניים האדם מחפש לספק את עצמו.
ויש אדם שמספק את עצמו בתאוות גשמיות, תאוות בהמיות, ויש אנשים יותר מפותחים, שרוצים לספק את עצמם בתאוות אנושיות, כגון בלימוד ובהשכלה, ויש אנשים שרוצים לספק את עצמם דרך התורה והמצוות. ז”א שקיום המצוות ולימוד התורה נותן להם סיפוק, אבל גם זה נעשה בשביל הסיפוק האישי, בשביל הרצון לקבל.
כל זמן שהאדם מונע ע”י הרצון לקבל שלו, הרי יש חציצה בינו לבין השי”ת, כי במציאות האלוקית אין רצון לקבל כלל, יש רק רצון להשפיע, ורק ענין של אהבה, וא”כ הרצון לקבל מבחי’ רוחנית הוא הערלה שסותמת ואוטמת את נפש האדם באופן שאינו יכול ליצור מגע עם הקב”ה, הקשר הוא מנותק.
בזמן שאדם חותך את הערלה הזאת, דהיינו שהוא חותך את הרצון לקבל שלו, אז לפי שיעור שהוא חותך את הרצון לקבל, כך מוסרת הערלה, הסתימה, החציצה, ואז האדם מתחיל להרגיש את מציאות ה’, מתחיל להיווצר קשר בין האדם לבין אלוקיו.
יש בזה כל מיני רמות, ז”א אדם שמשוקע ברצון לקבל הבהמי, אז הפסיעה הראשונה שהוא צריך לפסוע היא, שצריך לוותר ולצמצם את השימוש ברצון לקבל הבהמי, וצריך לוותר על התענוגים הבהמיים, ולתת מה שיש לו לאחרים, תמורת זה קונה האדם רצון לקבל רוחני. ז”א במקום להשתוקק לתענוגים הבהמיים הגשמיים, הוא משתוקק לתענוגים רוחניים, תענוגים של לימוד התורה, קיום המצוות או עוד יותר גבוה, תענוגים של הרגשת האלוקות, לא סתם לימוד תורה, לא סתם מדע, אלא יותר מזה הרגשת האלוקות בתורה ובמצוות.
אז נכון, האדם מחליף רצון לקבל עם רצון לקבל, כלומר רצון לקבל גשמי עם רצון לקבל רוחני, א”כ מה הועילו חכמים בתקנתם, ועדיין האדם נשאר עם האגואיזם שלו ועם תועלת עצמו? התשובה היא, שבכל זאת האדם מתפתח, כי כשהאדם שקוע בתוך הרצון לקבל הגשמי ובתוך התענוגים הגשמיים והבהמיים אז אין לו אפשרות ליצור קשר עם הבורא, ואין לו אפשרות להתפתח בבחי’ רצון להשפיע, ובבחי’ ואהבת לרעך כמוך, אבל אם אדם מסוגל לוותר על הרצון לקבל הגשמי הבהמי ובמקומו לחיות עם רצון לקבל רוחני, אז כבר דרך הרצון לקבל הרוחני שמדבק אותו בתורה ובמצוות כבר יכול לקנות לאט לאט רצון להשפיע ג”כ.
נמצא שזו התקדמות. קשה מאד לאדם לעבור את השלב הראשון הזה, ז”א, להגיע למצב שהתענוגים הגשמיים אינם נחשבים בעיניו לכלום, וכל הרצון והשתוקקות שלו זה להתמלא באור ה’, להרגיש את מציאות ה’, לשרת את הבורא, ועל זה לבד צריכים רחמי שמים מרובים, צריכים להשקיע את כל התורה והמצוות שלנו בכיוון הזה של המטרה הזאת, שנוכל לעבור מרצון לקבל הגשמי לרצון לקבל הרוחני. המעבר לרצון לקבל רוחני בשבילנו זהו מעבר גדול מאד, הרצון לקבל הרוחני בשבילנו הוא כמו רצון להשפיע באופן יחסי, עד כדי כך בגלל שאנו שקועים ברצון לקבל הגשמי והתאוות הבהמיות המשותפות ביננו לבין בהמות וחיות ועופות.
א”כ זהו שלב ראשון של כריתת הברית, כריתת הערלה, כריתת הרצון לקבל הגשמי, ואין הכוונה שהרצון לקבל הגשמי נעלם, זה לא כמו בגשמיות שחותכים את הערלה וזורקים אותה לעפר, אז זהו זה, היא נמצאת בזבל ולא רואים אותה יותר. את המציאות הזאת של הרצון לקבל הנאה ותענוג שבאדם א”א להעלים אותו, אבל אפשר להגיע למצב כמו שאת הערלה זורקים לעפר, כך גם אפשר להגיע למצב שהרצון לקבל הגשמי יש לו חשיבות של עפר, כלומר הוא איננו נחשב, כי אם יש לאדם דבר יותר גדול מזה, אז למה שיתעסק עם הדבר הקטן? ז”א החיתוך של הרצון לקבל הגשמי משמעותו שאדם לא רוצה להשתמש בו יותר, אבל לא שזה נעלם לגמרי, שלא יתפלא האדם שהגיע למצב של רצון לקבל רוחני, ופתאום הרצון לקבל הגשמי עם כל התאוות הבהמיות מתעוררים ועוד פעם, אין להתפלא על זה, כי הרצון לקבל הגשמי איננו נעלם, רק אפשר להגיע למצב שלא משתמשים איתו והוא מורגש כמו פסולת אצל האדם.
א”כ זהו הציווי הזה של “ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם” ז”א זהו האות, הסימן, הקשר שיכול להיות בין האיש הישראלי לקב”ה.
ההתאמצות הזאת של האדם לחתוך את הרצון לקבל, זוהי המשימה של החיים שלנו, ועל הנקודה הזאת אנו צריכים למקד את כל החיים שלנו, בקיום הברית, בחיתוך הערלה, שרק אז יכול להיווצר קשר בינינו לבין הקב”ה, משא”כ כל זמן שאדם שקוע בשליטת הרצון לקבל שלו, לא יכול להיות שום קשר בינו לבין השי”ת.
החיתוך של הערלה, ערלת הלב, מעמיד את האדם במצב שהוא נעשה נצחי. כי הרצון לקבל עצמו הוא דבר שאין לו קיום, באשר הוא מפריד את האדם מהשי”ת, ומי שנפרד מהשי”ת הוא לא נצחי, רק מי שיכול להיות מחובר עם השי”ת שהוא נצחי נעשה בעצמו נצחי. לכן, כל זמן שהרצון לקבל שולט באדם אז הוא לא נצחי, אבל ע”י שהוא יכול למול את ערלת הלב ולקלוט בתמורת הרצון לקבל רצון להשפיע, אז נהפך האדם להיות נצחי, ומקושר להשי”ת נצח נצחים.
“ובן שמונת ימים המול לכם כל זכר לדורותיכם”. מצוות המילה היא ביום השמיני. היום השמיני מרמז על ספירת הבינה, כי אם סופרים את הספירות מלמטה למעלה, אז ספירת המלכות היא הראשונה, אחריה יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד ובינה, ובינה היא השמינית. ואכן זוהי התכונה של ספירת הבינה, חיתוך הרצון לקבל, תכונת ספירת הבינה דאור ישר היא, שאינה רוצה לשמש עם הרצון לקבל, ולכן דוחה את התענוג מן הכלי שלה, ועוסקת אך ורק בהשפעה, בבחי’ “כי חפץ חסד הוא”. לכן דווקא ביום השמיני מאירה מצוות המילה.
“ובן שמונת ימים המול לכם כל זכר”. מצוות המילה היא דווקא לזכרים, ולא לנקבות. מבחי’ ערכית מה ההבדל בין זכר לנקבה?
נקבה מראה על חולשה, כפי שאומרים חז”ל “תשש כחו כנקבה”. זכר מראה על כח ועל עוצמה, גבר מלשון התגברות. לעומת זאת נקבה היא מלשון נקב, מלשון חסרון. א”כ מי הוא זה שיכול לבצע את מצוות הברית ביום השמיני? לממש את אור הספירה השמינית שהיא ספירת הבינה? רק זכר. רק אדם שהוא בבחי’ זכר, שיש לו לב המרגיש את האמת, דהיינו את הבורא ית’, הוא מרגיש שכדאי לתת את כל כל הכוחות בשביל לבצע את כריתת הערלה, רק אדם כזה יכול לבצע את חיתוך הערלה, את הברית.
והרמז לזה שבגשמיות באמת ענין הברית שייך רק לזכרים ולא בנקבות, שהרי מבחי’ פנימית כאשר מדברים על ערלת הלב, אז זה שייך גם אצל גברים וגם אצל נשים, כי כאן בענין הלב, השליטה של הרצון לקבל היא משותפת גם אצל גבר וגם אצל אשה, הרי אצל כולם שולט הרצון לקבל בלי מיצרים, ולגבי כולם יש את הציווי של כריתת ערלת הלב, אבל איזה סוג של אדם יכול לבצע את זה? רק סוג של אדם שהוא בבחי’ זכר, כמ”ש “המול לכם כל זכר“, ז”א אדם שיש לו כוחות נפשיים, כי צריכים כוחות נפשיים מרובים מאד בכדי ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל ונגד האגו, זוהי מלחמה יומיומית, מלחמה שמתנהלת כל הזמן שאדם הולך נגד הטבע של האהבה העצמית שלו. רק אדם שמאיר לו אור ה’ הוא המכונה זכר, והוא אשר מסוגל לבצע את כריתת הברית.
ועוד מוסיף הפסוק ואומר “יליד בית ומקנת כסף”, ובכלל יכולים לפרש כמה וכמה פירושים, יכולים לפרש שהמילים הללו מתייחסות פשוט לרצון לקבל של האדם, שיש רצון לקבל שהוא בגדר “יליד בית”, כלומר שאדם נולד איתו, זהו הרצון לקבל שמובנה בתוך אישיותו, התכונות שיש לאדם, יש אדם שרוצה להנות מאכילה, יש שרוצה להנות ממוזיקה, יש שרוצה להנות מכבוד, יש שרוצה להנות מכסף וכו’ וכו’, כל אדם קיבל את התכונות שלו בירושה באופן גנטי, אז זה נקרא “יליד בית”. ויש “מקנת כסף”, יש אדם שקונה גם רצונות של קבלה מבחוץ, כיצד? בזמן שאדם בא לסביבה מסוימת ששם יש איזה שליטה של רצון לקבל ספציפי, אז הוא נכלל מן הסביבה ונולד אצלו רצון לקבל “מיובא”, אז את שני הסוגים של הרצון לקבל האלו צריכים לחתוך, הן “יליד בית” והן “מקנת כסף”.
לפי הפשט הדברים הללו מתייחסים לעבד, אבל הפשט הזה מובן באופן פנימי, כי הרצון לקבל הוא נקרא האדון, כי אנחנו עובדים אותו בלב ובנפש, א”כ יוצא שאנחנו עבדים, אז זה לא משנה אם זה רצון לקבל שהוא יליד בית שאדם נולד איתו, או רצון לקבל שאדם קיבל מבחוץ שהוא נכלל מאחרים, לא משנה אם הוא עבד כזה או עבד אחר, עכ”ז את המילה הוא צריך לבצע בכל מקרה.
ואפשר לפרש את המילים הללו על אופן ביצוע הברית. דהנה המושג “בית” מורה על השכינה הקדושה, כמ”ש “בחכמה יבנה בית” (משלי כ”ד, ג’), והכוונה היא שע”י שאדם ממשיך את אור חכמת התורה, אז יכולה להיות אצלו השראת השכינה המכונה בית, וזהו בעצם גם המושג “זכר”, כי המושג זכר מורה על אדם שמאיר בו אור ה’, והוא יליד בית, כלומר הוא ילוד השכינה הקדושה, דהיינו שמרגיש את אור החכמה. אדם כזה הוא שיכול לבצע את הברית, את חיתוך הערלה.
וגם לגבי מקנת כסף, כסף הוא מלשון כיסופים, האדם צריך שיהיה לו כיסופים להידבק בה’, והוא ירגיש שה’ אלוקיכם אמת זוהי האמת היחידה בחיים, וכדאי להשקיע הכל בכדי להידבק באמת הזאת, ואז ע”י ההשתוקקות והכיסופים האלו האדם ימשיך בו השראת השכינה שהוא בחי’ יליד בית, ואז באמת יוכל לבצע את חיתוך הערלה, את הברית, ברית עולם שבינינו לבין הקב”ה.
“והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם” כלומר הברית הזאת שבינינו לבין הקב”ה, מועילה לעולם, גם למצבים של העלם, מצבים שאדם לא מרגיש טעם בחיים, שנעלם ממנו הטעם, שהוא לא מרגיש טעם בתורה ובמצוות, אבל אם הוא אדם שחתך את הערלה, הערלת הלב, אז הוא לא יתחשב בזה שהוא לא מרגיש טעם, בזה שהקב”ה נעלם ממנו, בזה שהקב”ה לא מורגש אצלו, אלא הוא חייל של הקב”ה, בכל המצבים, בכל האופנים הוא חייל, והוא ישרת את הקב”ה תמיד. אדם שחתך את ערלת הלב לא יתנה את קיום התורה והמצוות בהרגשת טעם ובהרגשת תענוג, לא, הוא לא מבסס את העבודה בהרגשת תענוג, אלא הוא מבסס אותה על הרצון להשפיע ולא על הרצון לקבל.
בסופה של הפרשה התורה מזהירה, “וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו” אדם אשר לא יחתוך את ערלת הלב, אלא יקיים את הרצון לקבל שלו. “ונכרתה הנפש ההיא מעמיה” אז הנפש שלו נכרתת, הנפש שלו לא תהיה נצחית, מכיוון שהוא שקוע ברצון לקבל, וממילא היא נכרתת מהקב”ה, היא לא מחוברת עם השי”ת, היא לא מחוברת עם הנצח. “את בריתי הפר”, מכיוון שהוא הפר את הברית ואת הקשר שצריך להיות בינינו לבין השי”ת, שהוא חיתוך הרצון לקבל, ולבוא למצב של מה הוא רחום אף אתה רחום, והוא לא מקיים את הברית הזאת והוא כן מקיים את הערלה הזאת, ממילא לא יכול להיות מקושר להשי”ת, ולכן “ונכרתה הנפש ההיא”.
נתפלל לה’ שיעזור לנו לקיים את הברית ולחתוך את ערלת הלב, הן האיש הפרטי והן עם ישראל בכללו אכי”ר.
