בס”ד
(בראשית יב, א) “לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך”.
הקב”ה מצווה לאברהם להסתלק מהארץ שבה הוא גדל, ארץ מלשון רצון, כלומר הקב”ה מצווה על אברהם אבינו להסתלק מהרצונות הטבעיים שלו, זהו בעצם הציווי של כל אדם ואדם, כל אחד מאיתנו הקב”ה מצווה אותו להסתלק מהרצון הטבעי שלו, שהוא הרצל”ק ולבוא לארץ ישראל שהוא הרצון העל-טבעי, הרצון להשפיע. או במילים אחרות עניין האהבה. ארץ ישראל מסמלת את אהבת הזולת ואהבת ה’, לא קל להגיע לארץ ישראל, לכן הגמרא במסכת אבות אומרת “ארץ ישראל נקנית בייסורים”, רק ע”י ייסורים גדולים, ע”י הרבה מלחמות והרבה תפילות מצליח האדם להגיע לארץ ישראל. אבל היא ארץ זבת חלב ודבש, “ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה”. כדאי להגיע לארץ הזאת, אבל זה קשה.
וכך נאמר בפרשה (שם ו): “ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ”, אברהם רואה שהכנעני שולט בארץ, לעתיד לבוא ישראל ישלטו בארץ, אבל בינתיים הכנעני שולט בארץ, כלומר הגויים. כאן התורה מציינת לנו את הפסיעות של האדם בעבודת הנפש שלו. בתחילה האדם צריך להבין שהארץ שבה הוא נולד, הרצונות שלו הטבעיים, הם רצונות שהוא צריך להסתלק מהם, כי כל המשותף בין כל הרצונות הטבעיים של האדם הוא נקודה אחת של רצון לקבל, של אגו, ומזה האדם צריך להסתלק. וצריך לבוא לטבע חדש לרצונות חדשים, לארץ ישראל. אבל כשהאדם מגיע לארץ ישראל, כלומר הוא מגיע למצב שהוא כבר מרגיש קצת מה זה רצון להשפיע ומה זו אהבה, אבל הוא רואה שהטבעים הללו הם רחוקים מלהיות קבועים בו, אלא מי ששולט בנפש שלו זה הגויים.
ז”א גם כשהאדם מגיע להחלטה שהוא רוצה להתבטל לבורא עולם, ולקבל על עצמו עול מלכות שמיים ולחיות חיים שכפופים לבורא, להגיע למצב של אהבת הזולת ואהבת הבורא ולקיים כל תרי”ג המצוות במעשה ובכוונה, גם כשהאדם מחליט את ההחלטה הזאת, והוא רוצה את זה וזה מוצא חן בעיניו, הוא מבין שכאן נקודת ההצלחה, אבל הוא רואה שזה קשה, כי הגויים הם שולטים בארץ ישראל של האדם, ובכל פעם שהוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, מתערבים שם האינטרסים והרצון לקבל של האדם, והם לא נותנים לו לאהוב באמת בלי אינטרס, באופן טהור, הם לא נותנים לו להתנתק מהעצמיות שלו. ולא רק שהם לא נותנים לו, הם גם משדרים לו מסר שהוא לעולם לא יוכל להגיע לאהבת הזולת ואהבת ה’ באופן אמיתי.
“הכנעני אז בארץ”, כנען מלשון כניעה, אלו הם הרצונות דקבלה של האדם שמשדרים לו מסר: “תדע לך שאתה לא תוכל להגיע למצב של קדושה, אתה אדם נמוך מידי, אתה מלא תאוות נמוכות, בהמיות, מלא דברים מכוערים, ארץ ישראל היא לא בשבילך, תוותר על זה, אתה צריך להיכנע לרצון לקבל שלך, כי לא תוכל לנצח במלחמה הזאת”.
וכנגד זה אומר הפסוק (שם ז) “וירא ה’ אל אברם”, ה’ ית’ מתגלה אל האדם, אל בחינת האמונה שבאדם שהיא אברהם, “ויאמר”, הקב”ה אומר לנקודת האמונה שבאדם, “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, תדע לך שאני אתן לזרעך את הארץ הזאת, כלומר אתה תצליח להגיע לארץ ישראל. מורי ורבי הרב אשלג זצ”ל היה אומר שאב ובן הם סיבה ומסובב, אם כן כשהקב”ה אומר לאברהם: “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, הכוונה, שלמצבים המסובבים, המצבים הבאים, אני אתן את הארץ הזאת, הם יגיעו לארץ ישראל, ולא כמו שהכנעני מנסה לומר שהגויים הם שולטים בארץ ישראל, ואתה לא תצליח להגיע לארץ ישראל ולשלוט בה, אלא כל הכוחות מסורים בידי – “ולזרעך אתן את הארץ הזאת”.
רבנו בעה”ס אומר שהמושג זרע מתחלק לשתי מילים: זה-רע, כלומר הכרת הרע באדם. אנחנו רואים בגשמיות, כשזורעים באדמה זרעים, אח”כ צומחים שם צמחים, ועצים, מהם יכולים להיות ניזונים בני אדם. וכך גם ברוחניות, כשאדם רואה שהרצל”ק שלו הוא רע –זה-רע, כשהוא מרגיש שהרצל”ק הוא אבי-אבות החורבן של החיים שלו, הוא מרגיש שזה רע, אז הוא מנסה לקבור את הרצל”ק באדמה, ומזה יכולים אח”כ לצמוח פירות נפלאים של אמונת ה’, הכרת גדלות רוממות הבורא ואהבת ה’. וכן אמונת האדם, הכרת רוממות וגדלות האדם ואהבת האדם. אבל צריך להיות קודם כל זרע, זרע משמעותו הכרת הרע, שהאדם ייראה עד כמה שהרצל”ק רע.
רבנו הקדוש אומר בספר מתן תורה במאמר “מהות הדת ומטרתה”, שהאדם היותר מפותח רואה בעצמו יותר רע, והאדם הפחות מפותח לא כל כך רואה רע בעצמו, הוא מסתכל על עצמו בעיניים טובות, הוא רואה שהכול בסדר אצלו. אבל האדם המפותח שמבין שהשינויים המתחייבים בנפש שלו צריכים להיות שינויים מוחלטים, הוא לא מסתפק בכמה פירורים של השפעה, אלא הוא מבין שצריך להיות בתוך עצמו שינוי מוחלט.
לא מגיעים לזה ביום אחד כמובן, אבל לשאוף ולהתפלל אפשר, להביט ולבדוק ולברר אפשר. ולכן האדם הזה כשהוא בודק את עצמו, הוא מוצא בתוך עצמו הרבה רע, הרבה זה-רע, הוא יושב ואוכל ארוחת בוקר, ומרגיש שהכול למען התאוות שלו, הוא אומר שלום לחבר ומרגיש שאין בו אהבה, הוא נותן מתנה יפה לבת זוגו, ומרגיש שהכל מצד האינטרס, ולא בגלל שבאמת הוא מעריך אותה. וכן להיפך, אני מדבר בלשון זכר אבל הדברים שלי מופנים גם בלשון נקבה. האדם המפותח מתבונן ומודד את עצמו, הוא עושה מצווה, הוא בודק את עצמו האם במצווה הזאת הוא העמיק חסרון להתקרב לה’, כי נר מצווה ותורה אור, התו”מ הם מכשיר שעל ידם נוכל להמשיך הארה לתוך נפשותינו, בכדי ליצור בנו השתוקקות להתקרב אל ה’, השתוקקות לבנות בתוך עצמנו אהבת ה’ ואהבת האדם, התבטלות לה’ והתבטלות לאלוקות שבאדם. והנה אדם עושה מצווה, והוא רואה שאין בו השתוקקות, אין בו חסרון, הוא רואה שזה רע. הוא לומד תורה, הוא רואה שהוא לא משכיל לקשר את התורה לה’. כך האדם בודק את עצמו בכל שלב ושלב.
וכן האישה עם מצוותיה ובכל דרכי חייה, המפותחת בודקת את עצמה. מדליקה נרות שבת – מה המשמעות של שבת בכלל, שבת זה גילוי ה’ ית’, האם יש לי השתוקקות לגילוי ה’? אדם מתפלל, האם באמת חסר לו הדברים שכתובים בסידור וכו’ וכו’. האדם המפותח שואף קדימה הוא בודק את עצמו. וכשיש בו זה-רע, והוא מרגיש חזק את הרע שבו, ואז הוא מתפלל לה’, ובוכה בדמעות שליש, שהקב”ה יעזור לו, ויציל אותו מהרע שלו, כי הוא לא רוצה להיות כזה, הוא רוצה להיות אחר. הוא רוצה שיהיה אכפת לו מאחרים, הוא רוצה שכשהוא מתפלל יהיה חסר לו מה שכתוב בתפילה. אם הוא אומר “השיבנו אבינו לתורתך”, שזה יהיה חסר לו, הוא אומר “ובנה ירושלים”, שזה יהיה חסר לו, ולא סתם להגיד. הוא מקיים מצוות, הוא רוצה שיהיה מקושר למצווה המצוות, דרך המצווה. ואז מתוך הבכייה הגדולה לבורא באות התוצאות, לפי שיעור הכאב והרצון של האדם, הקב”ה משפיע לאדם רצונות של קדושה. משפיע לו רצון להשפיע, משפיע לו אהבת הזולת ואהבת ה’. משפיע לו את היכולת לעשות מסכים, דהיינו הגבלות. וזהו שאומר הפסוק “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, ארץ ישראל תינתן לזרעו של האדם.
והגם שעניין הביקורת העצמית היא עניין מסוכן, והאדם דומה כמי שהולך על חבל דק בעניין הביקורת העצמית והכרת הרע, כי מצד אחד אם הכרת הרע מתגברת בו אז “הכנעני אז בארץ”, והכנעני אומר לו: “לא תוכל לנצח את הרע הזה, אתה רע מידי, אתה נמוך מידי, לא בשביל אנשים כמוך יש את ארץ ישראל, ארץ ישראל היא בשביל אנשים גדולים, קדושים וטהורים, לא בשביל אנשים כל כך נמוכים כמוך”. מצד שני האדם צריך לחבר את עצמו לבורא – “וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת”, אל תשמע למה שהכנעני אומר, אל תיכנע, להיפך “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, ככל שיתגלה בך יותר ויותר הרע, אז אתה יכול להיות בטוח שגילוי הטוב קרוב אליך.
ובכל זאת רבנו בעה”ס הדריך אותנו שאסור לאדם להרבות בביקורת עצמית אלא הכול צריך להיות במינון הנכון. האדם צריך לייעד לו זמן מסוים ביום, עד חצי שעה. בחצי שעה הזאת האדם עושה ביקורת על עצמו בכל המובנים, איך הייתה אכילתו ואיך תפילתו. ואיך מגעו עם האנשים שסובבים אותו, ואיך תורתו ואיך מצוותיו, ואיך אמונתו ואיך יראתו. כך הדריך אותנו רבנו בעה”ס, בכדי שלא יהיה האדם מצוי כל היום במרירות של הביקורת העצמית. להיפך, בכל היום כולו האדם צריך להשתדל לשמוח במה שה’ ית’ נותן לו, “ושמחת בכל הטוב אשר ה’ אלוקיך נתן לך”. להתבונן בגדלות ה’ ולשמוח בכל נקודה שיש לו בגשמיות וברוחניות במיוחד, כל מצווה, כל תפילה, האדם צריך לשמוח בכול. אבל יש את החצי שעה הזאת ביום שאותה צריך האדם לייעד לביקורת. אלו הם שני הפכים שבהם האדם צריך להשתלם, כששני ההפכים הללו נשלמים אז באמת האדם רואה פירות.
“וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת”, ככל שתרגיש יותר את הרע שלך, תוכל להשיג יותר את ארץ ישראל, שהיא הרצון האלוקי, ישר-אל, הרצון להשפיע לה’. ארץ ישראל- רצון שכל האדם כולו יהיה ישר-לאל, בהתבטלות גמורה, באהבה. ויחד עם זאת, אני מדגיש, זה צריך להיות תחום לחצי שעה מסוימת ביום, ורוב היום צריך האדם להיות לא מתבונן בשפלות עצמו, אלא בגדלות הבורא. כשאדם מחובר עם גדלות הבורא הוא שמח, הוא שלם, כי הדבוק בשלם נעשה בעצמו שלם. שמח בכל נקודה, מלא בטחון ועוז וחדווה, אנרגיה, חיות, הוא יודע שיש מי שמשגיח עליו באהבה גדולה, ונותן לו כל טוב, ועושה לו את כל צורכו.
(שם ז) “וייבן שם מזבח לה’ הנראה אליו”, האדם צריך לבנות מזבח, להקריב קרבן, איזה קרבן? קורבן תודה, כאן, בפסוק הזה רואים את שני ההפכים ממש בדקה אחת. מצד אחד “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, זרעך הוא גילוי הרע (זה-רע), ועל גילוי הרע בעצמו – “וייבן שם מזבח לה’ הנראה אליו”, האדם צריך לתת תודה לה’ על כל דבר ודבר, גם כשהוא מרגיש שהוא רע לגמרי, צריך לבנות מזבח להקריב קורבן תודה.
כי הצלחתו של האדם תלויה בהכרת האמת, ובאמת הזאת יש שני פנים: א. גדלות הבורא, שבזה צריך להיות האדם רוב היום. ב. שפלות האדם, שאת זה צריך לבדוק ולהכיר בחצי שעה מסוימת. זהו סדר עבודת האדם. כשהאדם מתאמץ, אז הקב”ה עוזר לו, הוא עוזר לו בשני הקצוות הללו, גם להכיר את גדלות ה’, וגם להכיר את שפלות עצמו. ועל זה “וייבן שם מזבח לה’ הנראה אליו”, האדם צריך להקריב קורבן תודה על גדלות ה’, וגם על כל הרע שהוא מגלה בתוך עצמו, כי הרע הזה שהוא רואה בתוך עצמו, הוא המפתח, הכלי, הצורך לגילוי הטוב (תשס”ה).
