קְהִלּוֹת קֹדֶשׁ יַקְדִּישׁוּ בְקוֹל. יְהֹוָה מֶלֶךְ:
כאשר מתקהלים יחדיו למטרות קדושה, להבדל מאהבה עצמית, ולעבוד איש למען אחיו, ועושים זאת בקול ובפרסום, כי הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, אז מתגלה מלכות הוי”ה.
רִבְבוֹת רְבָבָה יְרַנְּנוּ בְקוֹל. יְהֹוָה מָלָךְ:
קודש – גילוי החכמה האלוקית, רבבה – גילוי החסדים. החסדים מספר גדול יותר מן החכמה, כי עתיק בחסדים וא”א בחכמה, או”א עלאין בחסדים וישסו”ת בחכמה, זו”ן הגדולים בחסדים, וזו”ן הקטנים בחכמה.
שְׁבִיבֵי שַׁלְהֵבוֹת יְשַׁנְּנוּ בְקוֹל. יְהֹוָה יִמְלֹךְ:
“רְשָפֶיהָ רִשְפֵי אֵש שַלְהֶבֶתְיָה” (שיר השירים ח, 6), ההתלהבות להדבק בהשי”ת.
יְהֹוָה מֶלֶךְ יְהֹוָה מָלָךְ יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:
הווה, עבר ועתיד.
תּוֹמְכֵי תְהִלּוֹת יַתְמִידוּ בְקוֹל. יְהֹוָה מֶלֶךְ:
עם ישראל אשר מתמידים לומר תהילות הוי”ה, אפילו במצבים הקשים ביותר.
תּוֹקְפֵי תִפְאַרְתֶּךָ יַתְמִימוּ בְקוֹל. יְהֹוָה מָלָךְ:
תמימות – שלימות ע”י אמונה למעלה מהדעת, מאמינים בתוקף תפארת הבורא יתברך.
תְּמִימֵי תְעוּדָה יְתַנּוּ בְקוֹל. יְהֹוָה יִמְלֹךְ:
“צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי” (ישעיהו ח’ ט”ז). רש”י: צור תעודה לשון העדותי בכם היום, לשון התראה. קשור התראתי, וחתום התורה על לב לימודי תלמידך, ויראי שמים הנקראים לימודי ה'”.
התורה נקראת “תעודה”, כי מעידה על מציאות הוי”ה יתברך. ואלה ששלימים בתעודה זו, בעדות זו, יכולים להכריז על מלכות ה’ בקול.
לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין:
ע”י שהקב”ה מגלה את טובו יתברך בצורה של דין, שדן את האדם, אזי מסובב שהאדם עצמו יערוך דין.
לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין:
יודע את כל כוונותיו ורצונותיו הפנימיים של האדם, שהרי הוא עצמו מסובב אותם.
לְגוֹלֶה עֲמוּקוֹת בַּדִּין:
מגלה את הרבדים העמוקים ביותר בתודעת האדם, ופועל לדון אותה. מגמת הדין היא – שהרבדים העמוקים ביותר יתגלו בהרגשתו, שהאדם יאבחן את עצמו וידון את עצמו. גולה – מגלה עד כמה האדם נמצא בגלות עמוקה.
לְדוֹבֵר מֵישָׁרִים בְּיוֹם דִּין:
הדין נעשה באופן הישר ביותר. מרמז לתיקון קו אמצעי שהוא ישר בין הימין והשמאל.
לְהוֹגֶה דֵעוֹת בַּדִּין:
מגלה בתודעת האדם את הדעות השונות שיש לאדם, בכל מעשה, דיבור או מחשבה.
לְוָתִיק וְעֹשֶׂה חֶסֶד בְּיוֹם דִּין:
מגמת הדין היא מאז ומתמיד לפעול חסדים עם האדם, להביא אותו לחסדים.
לְזוֹכֵר בְּרִיתוֹ בַּדִּין:
מגמת הדין להזכיר לאדם את הקשר וההתחייבות שיש בין הבורא לאדם, ובין האדם לבורא.
לְחוֹמֵל מַעֲשָׂיו בְּיוֹם דִּין:
מעשה נק’ אמונה למעלה מהדעת, ע”י שהאדם הולך בבחי’ “נעשה ונשמע”, מתגלה חמלת הבורא עליו ביותר.
לְטַהֵר חוֹסָיו בַּדִּין:
האדם צריך לחסות תחת כנפי הגנתו של הקב”ה (“מחסי ומצודתי הוי”ה”), ועי”כ יטהר מעוונותיו.
לְיוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת בְּיוֹם דִּין:
הקב”ה יודע את כל מחשבותיו של האדם. “יודע” מחובר, כמו “והאדם ידע את חוה אשתו”. חיבורו של השי”ת הוא מטעם שמאיר לתוך המחשבות השליליות ביותר, והופך אותן לאור גדול.
לְכוֹבֵשׁ כַּעֲסוֹ בַּדִּין:
אם הכעס היה פועל ללא גבול, הרי היה מכלה את האדם, אבל אין זו מגמת הכעס, אלא כמו אבא שמראה לילדו פנים של כעס, בכדי שיחזור בתשובה, והכל בא מתוך אהבה גדולה.
