בסד
ראש השנה הוא יום הדין, וחז”ל מציירים שיש בית דין של מעלה, ויש קטגור ויש סנגור, ממש כמו בית דין של מטה, ושוקלים את עוונותיו וזכויותיו של האדם. וצדיקים לאלתר לחיים, ורשעים לאלתר למיתה, ואילו בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים. ועומדים בני תשחורת, ומציירים לעצמם את אימת הדין, ואם ח”ו יהיו יותר עוונות מזכויות, אזי יחרץ דינם למיתה איומה וליסורים, וכו’. ומנסים ברגע האחרון לגייס עוד קצת זכויות, אולי השופטים והמלך יתרשמו שהם רוצים להיות טובים, ויטו את דינם לטוב.
וכל זה מגוחך לגמרי, וכי יש בית דין אצל הקב”ה? וכי אור אין סוף נעשה מוגבל על פי פעילות של בית דין ודיינים? וכי הקב”ה זקוק לדיינים ולסנגור וקטגור, הלא מלכותו בכל משלה, והוא יודע הכל? הוא עצמות המציאות בכל הרבדים, ולמה צריך סנגור וקטגור? ולא זו בלבד, אלא הוא עצמו מסבב את הכל, וא”כ איך בא במשפט עימנו?
אלא שבראש השנה מאירה בתודעת האדם הופעת מלכות השי”ת, ועי”כ האדם מקבל כח לדון את עצמו. ומקים בתוך עצמו בית דין, וצריך לשמוע את טענות היצר הרע, והיצר הטוב שלו, כלומר: הרצון לקבל הוא השולט על כל חובותיו, והרצון להשפיע שולט על כל זכויותיו, והאדם צריך למדוד ולהחליט, מה טוב לו יותר, ומה יותר משתלם לו, ומה הוא מתפלל ומאחל לעצמו, שהוא רוצה בשנה הבאה עלינו לטובה.
הסנגור והקטגור הם בתודעת האדם, הקטגור – קו שמאל, שחושף את הקליפה הרעה של האדם, זו של האהבה העצמית שלו, הסנגור – חושף את הנשמה האלוקית שבאדם, והאדם עצמו צריך להחליט עם מי האמת, ועם מי הוא רוצה ללכת.
האדם נמצא במיצר, בתוך בית הדין התודעתי הזה, והוא צריך את השופר בכדי להחליט נכון, תקיעת השופר מסמלת את הצורך בעזרת הבורא, וע”כ האדם משמיע קול מלמטה, מתוך מיצר עבודתו, הצרות של תאוותיו ויצריו, והבורא עונה לו מלמעלה.
המערכת
“לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי”. המערכת בנויה באופן כזה, שבדיוק לפי הטוב שבאדם כך הרע שבו. וכיון שהדברים שקולים, לכן הוא יכול להכריע, ולהתפלל להיחלץ ממצבו. לא יתכן שיהיה בו יותר טוב מרע, או להפך. גם העבריינים הגדולים ביותר, וגם הצדיקים הגדולים ביותר, הטוב והרע שלהם שקולים.
“כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו”, אם אדם מגביר את הטוב בתוך עצמו, ממילא מיד גם הרע והיצרים גדלים בהתאם. זהו חוק בטבע, שהכוחות חייבים להיות שקולים, חוק של ניוטון, שאם גוף אחד מפעיל כח על גוף אחר, מיד הגוף האחר מפעיל בדיוק אותו כח עליו.
אבל ודאי שאם הטוב הוא רק חיצוני, גם הרע גודל רק בצורה חיצונית, אבל אם הטוב הוא אמיתי ופנימי, גם הרע הוא אמיתי ופנימי. פירוש: חיצוני פירושו גשמי, ופנימי פירוש רוחני, כלומר אם אדם מגדיל את הטוב בצורה רק חיצונית, דהיינו שעושה פעולות טובות חיצוניות, ללא אהבת ה’ ויראתו, גם הרע גודל באופן הזה בדיוק – פעולות רעות חיצוניות. אבל אם אדם מגדיל את הטוב האמיתי, דהיינו את אהבת ה’ ויראתו, אז הרע גודל באופן הפנימי, דהיינו שהאהבה העצמית של האדם גודלת בהתאם. ואלו הם הטוב והרע האמיתיים.
מצד שני אומרים חז”ל “עבר ושנה נעשה לו כהיתר”, כלומר אם אדם חטא כמה פעמים כבר מורגש אצלו כמותר, וכבר אינו מרגיש בזה רשע, וממילא גם הטוב אצלו קטן. דאין אדם יכול להרגיש את העבירות שלו כרעות, אלא רק לפי מידת הטוב שלו. ככל שהטוב יותר גדול, ירגיש את הרע באופן יותר נוקשה וחזק. אבל אם אדם עושה חטאים שוב ושוב, א”כ אינו נעשה יותר רשע בזה, להפך נעשה יותר צדיק בזה, מטעם שמרגיש שזה מותר. ונמצא שאצלו הטוב והרע קטנים.
*
בראש השנה ג’ ספרים נפתחים: של צדיקים – לאלתר לחיים, של רשעים – לאלתר למיתה, ושל בינונים – תלויים ועומדים עד יום הכיפורים.
הספרים הללו נפתחים בתוך התודעה של האדם. ספרם של צדיקים הוא הרצון להשפיע, וזה לאלתר לחיים, אין צורך להמתין לדבר. ספרם של רשעים הוא הרצון לקבל עמ”נ לקבל, וזה לאלתר למיתה ולניתוק מן החיים האמיתיים. וספרם של בינונים, הוא ההתלבטות, האם להעמיד את החיים על השפעה, או על קבלה.
כל הדימויים כולם, של בית דין, הכל מתרחש בתוך התודעה של האדם, וברוחניות אין שום דבר, חוץ ממציאותו יתברך. הקטגור הוא הביקורת העצמית של האדם אשר חושפת את כל הרע, הסנגור הוא נשמת האדם, חלק אלוק ממעל, אשר מביאה את הצדדים הטובים שיש לאדם. בסופו של דבר, כח השופט של האדם צריך להחליט עם מי הצדק, ועל מה הוא רוצה להעמיד את השנה החדשה.
האם על ערבוב של השפעה ושל קבלה, או על השפעה טוטאלית, כפי שבעל הסולם כותב, שהאדם צריך להיות כעין מכונה ציבורית, לרשות ולשימוש אלקים ואדם.
מלאכים שרפים חיות ואופנים, כל אלו הם כוחות הנפש של האדם. כי חוץ מן האדם אין שום דבר. המציאות האלוקית היא כפי שהיא מצוירת בתודעתו של האדם, וכן המלאכים למיניהם הם כוחות הנפש של האדם.
גם בגשמיות הכל קיים בתוך תודעת האדם, על אחת כמה וכמה ברוחניות. כל הדצח”מ וקשריהן איתנו, והשפעותיהם בעולם, הכל הוא רק כפי שמתראה בתודעת האדם.
מהו ההבדל בין תודעה פנימית, לבין תודעה חיצונית? תודעה פנימית מחייבת את האדם לתקן את עצמו, תודעה חיצונית אינה מחייבת את האדם בכלום. כלומר: אם בית הדין נמצא בשמים, הוא נמצא שם ממילא, והוא פועל ממילא, אבל אם אני צריך להעמיד בית דין אצל עצמי, זו כבר עבודה. כמו”כ, אם השופר נמצא מחוץ לי, הבעל תוקע – יתקע, ואני אשמע, ויותר מזה אינני צריך כלל לעשות. אבל אם השופר הוא סדר של תיקונים שאני צריך לעשות בתוך התודעה שלי, זו כבר עבודה.
יהדות חיצונית היא דבר קל מאד, שהמשמעות בו מועטה. ברית מילה עושים בעשר שניות, כריתת העורלה הפנימית, דהיינו כריתת האהבה העצמית, היא עבודת חיים. תפילין, ציצית, הפרשת חלה, תפילה, סוכה, ישוב ארץ ישראל – כל אלה לעשותם באופן חיצוני הוא פשוט וקל, אבל לעשותם בפנימיות התודעה היא עבודה שלמעלה מהכח האנושי. לא מסתבר שכל היקום נברא בשביל מצגת חיצונית בלבד, וכי זו משמעות היקום? הלא זו יהדות לילדים קטנים, ולא לאנשים בוגרים, קל וחומר שאינה בשביל ישראל עם קדושים.
האור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת ואין בו שום שינוים, כל השינוים הם בכלים. לפיכך, אם אדם מאבחן אצל עצמו: צדיקים, בינונים, רשעים, אזי האור העליון מתלבש בתוך האיבחון של האדם, ומאיר לתוך ההבחנות שלו, ועוזר לו בהבחנותיו. לחזק את הצדיק, להחליש את הרשע, ולחבר את הבינוני לצדיק. כמו”כ אם האדם דן את עצמו, ועושה ביקורת עצמית, ומחליט שהוא רוצה שהצדיק שבו יחיה והרשע שבו ימות, אזי האור מתלבש בהחלטות של הכלי, ולזה מכנים חז”ל שהקב”ה יושב על כסא דין, כלומר: האור מאיר בתוך הכסא שהכין לו האדם. ואם האדם דן את עצמו, אזי האור מאיר בתוך הדין הזה, ותומך בו.
ואם האדם דן הפוך – את הצדיקים למיתה ואת הרשעים לחיים, ובעצם הוא מעמיד את האישיות שלו במצב הפוך לאור, אזי האור העליון מתלבש בהחלטה השגויה שלו, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומ”מ הטוב והמיטיב פועל בתוך הכלי, ע”פ החלטתו של הכלי, יסורים גדולים, שיחזירו אותו לדביקות באור. ונמצא שגם אז הבורא מתלבש באדם, אלא בהעלמה גדולה.
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. אם אדם משנה את התודעה שלו, ואת האבחון השגוי שלו, ע”י צדקה שהיא אמונה בה’, ע”י חרטה שהיא תשובה, וע”י תפילה – אז מתהפך הכל, והוא דן את הרשע שבו למיתה, ואת הצדיק לחיים.
ומה בקשר למיתה גשמית? איך היא נפעלת באדם? תאונת דרכים או מחלה? ומדוע? תשובה: היא נפעלת באדם ע”י החלטה אלוקית, אנחנו איננו יכולים להבין את החלטות האור האלוקי, סיבותיו, מהלכיו, שהם עצומים ועמוקים. איננו יכולים להבין מדוע השי”ת הורג ילד קטן, על מה ולמה בא לעולם, ועל מה ולמה הלך מן העולם? יש דעות שונות, שקשורות לגלגולים ותיקונים שונים. ובאופן כללי, כל מיתה משמעותה הפסקת צורת החיים הגשמית, מחמת שנוצלו כל האפשרויות השונות לתיקון, ונגמר מהלך מסוים, וצריך להתחיל מהלך אחר, וגם המוות הוא לטובת האדם. גם זה ענין תודעתי בלבד, כי באמת האדם כלל לא מת, אלא הרגשת התנתקות הנשמה מן הגוף מתורגמת ע”י תודעתנו כמיתה. ובאמת האדם חי וקיים לגמרי, אלא בפאזת חיים שאין בה מקום וזמן.
