בס”ד
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים: מְשֻׁקָּדִים-כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה–לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר. כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה. וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם-אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר. (שמות כ”ה, ל”א-מ’)
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ – זו המנורה שהייתה במשכן, המנורה שבשבעת הקנים שלה הדליקו אש. האש הזאת מרמזת על האש שצריכה לבעור בלב של כל אחד. אש של התלהבות, אש של אהבה בין אדם לחברו ובין אדם למקום. מתי אנחנו רואים שבוערת אש אצל האדם? – אדם, כשהוא יודע שמזומנת לו איזו תאווה או תענוג גדול הוא מתלהט וכל כולו בוער. האנרגיה בוערת בו והוא מכין ומזמן את עצמו לתענוג. כך צריך להיות ברוחניות. לאדם צריך שיהיה תענוג כל כך גדול מלשמש את החברים שלנו, את בני משפחתו, לשמש את הבורא. התענוג הוא פונקציה של החשיבות לעניין. כשאני יודע שאני משמש ומקיים בין אדם לחברו או בן אדם למקום, כשאני משמש את מלך העולם, איזה תענוג גדול יש למי שמשרת את המלך וממילא הוא בוער באש ההתלהבות, כשיש תענוג האנרגיה בוערת. על זה מרמזת המנורה עם שבעת הקנים שבה.
שבעת הקנים הללו מרמזים על שבעה סוגי עבודה, עבודת החסד – מידתו של אברהם. עבודת הגבורה, להתגבר על היצרים – מידתו של יצחק. תפארת – מדתו של יעקב. תפארת זה לדעת ולהפנים את התפארת של הבריאה, את יופי הבריאה שהוא הקב”ה ולהתבטל לפניו. נצח, להתעסק רק עם דברים נצחיים ולא עם בני חלוף – מדתו של משה. הוד, עניין של אמונת ה’ למעלה מהדעת – מדתו של אהרון. יסוד, עניין של שמירת הברית, שלא לפגום בברית – מדתו של יוסף. מלכות זה קבלת עול מלכות שמיים – מדתו של דוד המלך. בשבעה סוגי העבודות האלה צריך להדליק אש.
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר, מנורה נוטריקון ‘מה נורא המקום הזה, אין זה אם כי אם בית אלוקים’. שהאדם מאמין שהעולם הוא בית אלוקים ושכל האפשרות לקיים את התורה ואת המצוות זה שער השמיים. שער השמיים דרכו יכולים להיכנס לדביקות ה’. כשאדם מבין את גודל המשימה ואת גודל השעה, את החשיבות, הוא באמת מתמלא בתענוג גדול. זה עניין המנורה, ‘מה נורא המקום הזה’. לפעמים האדם תופס כי הוא חי כמו איזה חילוני, משוטט בעולם בלי בעל הבית, בלי מלך, בלי משגיח, בלי בורא. לפעמים גם אנחנו הדתיים מתפקדים כמו חילוניים ולא מתחשבים עם בעל הבית. לא מתארחים עם ההכרה שאנחנו לא לבד ושיש כאן בורא שמנהל את הכול. לחיות בהרגשה שאנחנו לא בעלי הבית, שה’ יתברך מחייה אותו ובשנייה הוא יכול לכבות את האור, וזהו – אנחנו חדלים. אדם צריך לבנות בתוכו את ההכרה הזאת, זה נקרא המנורה. וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר – בזמן שאדם חי עם ההכרה ‘של מה נורא המקום הזה’, אז נהייה אצלו זהב – זה-הב. הוא רוצה את הבורא, זה-הב, משתוקק לבורא. ההשתוקקות הזאת צריכה להיות טהורה. כלומר, לא בשביל האינטרס שלי אלא רק מטעם גדלות ה’.
מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה – המנורה צריכה להיעשות מקשה ולא שהצורף יסדר לחוד את הקנים, כל קנה לחוד ואחר כך ידביק אותם ביחד, לא. צריך לקחת חתיכת זהב אחת גדולה, להקיש בה בקורנס ולחטב בתוכה את הצורה של המנורה. מה הרמז כאן? הרמז, אם אדם עושה כל חתיכה של המנורה לחוד, בעצם הוא עושה הפרדה, מפרידים את החלק הזה לחוד ואת החלק הזה לחוד. אנחנו יודעים מה גורם להפרדה – הרצל”ק. הרצל”ק מפריד את האדם ואת עבודתו מהבורא יתברך ולכן זה נעשה חתיכות חתיכות. מי מפריד אותם ? – הרצל”ק. אבל זה לא צריך להיעשות כך.
מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. צריך לקחת גוש אחד ולפשט אותו, כלומר שלא יהיה כאן פירוד. כשהכול לשם שמיים ממילא אין בו פירוד. אין כאן פירוד בין אברי המנורה, כולם מחוברים. וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה – יש כאן רעיון נוסף, כשאנחנו פותחים ספרי מוסר רואים שהם חותכים את היהדות לחתיכות: שער הזריזות, שער הקדושה, פרישות, ענוה, התאווה, הטהרה וכדומה. חותכים את היהדות לנושאים נושאים. בזמן שהאדם מבין את הרעיון של רבנו בעל הסולם, שהכול נתחתך רק לשתיים, או שאתה משפיע או שאתה מקבל, או שאתה אוהב את עצמך או שאתה אוהב את זולתך. התורה אומרת לנו אל תעשו את זה אברים אברים, אל תחלקו את התורה לחתיכות חתיכות, אין, זו חלוקה מלאכותית. למעשה אם האדם רוצה להשפיע לבורא אז ממילא הוא משתלם בעניין של האהבה, בעניין של ענווה וזריזות, קדושה וטהרה. הכול פונקציה של דבר אחד והוא הרעיון להשפיע לבורא. אהבת ה’ ואהבת נבראיו. אם האדם אוהב את עצמו אז הגוף שלו ממילא מתנגד לקדושה, מתנגד לפרישות, מתנגד לענווה, מתנגד לזריזות וכו’ וכו’.
יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ – כמו שנאמר, לעצב מתוך הזהב עצמו את כל החלקים של המנורה. התורה מתארת: וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. ובאמצע הקנה המרכזי וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. זו צורתה של המנורה. כל קנה מרמז על סוג מסוים של עבדות ה’, אבל כפי שאמרנו הכול צריך להיעשות מנקודה אחת של אהבת ה’ ולא מנקודות רבות. הנקודה האחת הזאת מולידה את הכול.
במנורה יש כל מיני קישוטים: וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים – בכל קנה וקנה. משוקדים מלשון שקד, ‘שוקד אני על דברי לעשותו’. הגביעים מרמזים על גובה, ה’ ו-ע’ יכולים להתחלף, וזה מרמז על עניין השגחה פרטית. כידוע שבכל מצב של האדם יש להבחין בהשגחה פרטית ובשכר ועונש. שכר ועונש זה עבודת האדם, והשגחה פרטית זה המהלכים האלוקיים שה’ יתברך עושה מצדו. יוצא שבכל קנה וקנה, בכל קניין שאדם קונה בעבדות ה’ יש להבחין בשני הצדדים הללו. גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים מראה על הגובה האלוקי, ‘שוקד אני על דברי לעשותו’.
כַּפְתֹּר וָפֶרַח מראה על עבודת האדם. פרח – מלשון פורח. שאדם משתדל לעלות למעלה כביטוי ‘מגדל פורח באוויר’. שהוא עצמו משתדל להגביה את עצמו. כפתורים משמשים בדרך כלל לסגירה, בבגד יש כפתור שמשמש לסגירת שני חלקים. גם זה מרמז על עבודת האדם, על כך שהאדם מחבר את עצמו לבורא, מחבר את שני החלקים, את הנברא ואת הבורא. המילה כפתור מתחלקת לשתיים כף-תר. כף- ככתוב ‘כף אחת עשרה זהב, מלאה קטורת’. כף, מרמזת על הכלי של האדם. תר- כמו ‘ויתורו את הארץ’. מתוקף החסרונות שלו האדם מחפש בחינת כף. הוא תר ומחפש עבודה להשלים את עצמו. זה מרמז על עבודת האדם ואת זה יש בכל קנה וקנה.
“שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים: מְשֻׁקָּדִים–כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ גם גוף המנורה עם שני ההופכים הללו. “וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה–לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה – מרמז, כפי שאמרנו, כפתור מרמז על היגיעה של האדם. כף – בית קיבול כמו ‘כף אחת עשרה זהב, מלאה קטורת’. קטורת מלשון תר, שאדם תר ומחפש את ה’ יתברך. זאת אומרת, שבצומת של שני קנים יש כפתור שמראה שמתוקף חיפושו את ה’ יתברך יוצאים הקנים, כלומר, הקניינים שלו בעבודת ה’ עם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד וכו’.
כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר זו צורת המנורה. וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ – מי העלה, הכהן צריך להעלות. וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ – הכהן עושה שכל ששת הנרות, שלושה ימניים ושלושה שמאליים פונים כלפי האמצע. זה מרמז כמה וכמה דברים. א’, בכל שני הופכים הקו האמצעי הוא העיקרי. אומות העולם הולכות תמיד עם הקיצוניות הימנית או השמאלית, מה שאין כן ישראל אוחזים בגוף המלך. תמיד הולכים עם שני ההופכים יחד למעלה מהדעת. שני הופכים סותרים את דעתו של האדם, אבל האדם הולך למעלה מהדעת.
נקודה נוספת, חז”ל הסבירו למה הנרות פונים לאמצע, כדי שאנשים לא יגידו לאורה הוא צריך. כי אם הנרות היו פונים לצד היו באים אנשים ואומרים, הקב”ה צריך את האור הזה. בכדי שלא יגידו כך הם פונים לאמצע. שמעתי ממו”ר זצק”ל, שאנשים יחשבו שהקב”ה צריך את האור, איזה טיפש יחשוב דבר כזה? ההסבר שלו, יש הרבה אנשים חושבים שהבורא צריך את העבודה שלהם. הרי המנורה מרמזת על עבודת האדם, שהאדם יתאמץ להדליק את כל עבדות ה’ שלו עם אש התלהבות, אנשים יכולים לחשוב שהם עושים את זה בשביל הבורא. הבורא יתברך, יאמרו ‘הרי הוא ברא אותו והוא צריך את העבודה שלי’. יש הרבה אנשים שחושבים כך. באה התורה ואומרת, לא, הבורא לא צריך את התורה שלך ואת העבודה שלך. הכול לטובתך. הקב”ה מרומם מעל כל זה וכל מה שהוא עושה זה הכול לטובתך.
וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר. מַלְקָחֶיהָ – מלשון מלקוח, מה שאדם לוקח מה’ על ידי עבודתו. מַחְתֹּתֶיהָ – מלשון נחיתות. כמו שכתוב ‘נחות דרגה ונסיב איתתא’, מלשון נחיתות, דווקא שהאדם רואה את הנחיתות שלו. הרי יודעים שכל דבר ניזון מההפך שלו. כשאדם משתדל להיות משפיע, אבל שהוא מודע לנחיתות שהוא לא משפיע וכדומה, הוא לא מצליח להיות משפיע, והוא לא מצליח לבטל את עצמו לה’ יתברך, לאלוקים ואדם. כשהוא רואה את הנחיתות שלו, דווקא על ידי זה הוא יכול להתקשר לבורא. ככל שאדם רואה שהוא יותר גרוע, והוא יותר נחות הוא צריך יותר את הבורא. לכן וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ – אלו שני כלים שמשמשים במנורה. כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ – את כל הכלים האלה וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר אתה מראה לעם. – כמו שהראו למשה רבנו כך צריך לעשות. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב”ה מנורה של אש. לכן כתוב וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה. מה נתקשה משה רבנו? האינג’ינר הגדול שהוציא את ישראל ממצרים מה הוא כל כך נתקשה? – כאן שוב אותה נקודה, הוא נתקשה בכך שהוא צריך להוביל את עם ישראל בעבודה שכל כולה אהבת הזולת וחשש אולי הם לא יוכלו לעמוד בה. כל כולה אש של התלהבות למען ה’ יתברך ולמען חברים, למען הזולת, למען המשפחה. הקב”ה אמר לו וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה. הראה לו מנורה של אש שבאה מצד התעוררות דלעילא. כשמצד ה’, מצד התעוררות דלעילא מאיר לתחתונים אז הם מסוגלים ועוד איך. ה’ משפיע עלינו ולא צריך להסתכל ימין ושמאל, העולם כמנהגו נוהג ואנחנו ננהג את מנהגינו (תשס”ט).
