בסד
כתיב (ויקרא י’, א’) “ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וכו’ וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אותם“.
ופירש אאמו”ר שליט”א: דיש ללמוד מפסוק זה דאע”פ שאדם עושה לפעמים דברים שנראים לו חיובים, אבל אם הקב”ה לא צווה לעשות אותם אז אסור לעשות א”ז, כמו שנדב ואביהוא הקטירו קטורת לפני ה’, שזה דבר חיובי מאד דהם עשו זאת עם כל הכוונות הנכונות, דהלוא בני אהרן היו אנשים גדולים מאד כפי שרואים בהמשך הפסוקים דכתיב (שם ג’), “הוא אשר דבר” וכו’, ופירש”י וז”ל א”ל משה לאהרן: אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור – או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, עכל”ק. אבל בכ”ז אם הקב”ה לא צווה לעשות זאת אסור לעשות.
כתיב (שם ג’) “ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דיבר ה’ לאמר בקרבי אקדש ועל כל פני העם אכבד” וכו’. ופירש”י “ועל פני כל העם אכבד” וז”ל: כשהקב”ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כך באלו כ”ש ברשעים.
והקשה אאמו”ר שליט”א, מה הק”ו כאן, הרי אדרבא הוי איפכא כפי שהורונו חז”ל דהקב”ה מדקדק בצדיקים כחוט השערה, וא”כ מהו הק”ו של רש”י, הרי הקב”ה מחמיר עם הצדיקים יותר מן הרשעים ? ותי’ אאמו”ר שליט”א, דצדיקים – היינו כלים דהשפעה, ורשעים – הם כלים דקבלה. וענין הדין, היינו שע”י מדת הדין הקב”ה פועל באדם את הפעולה הנדרשת. וכאשר פועל דין בצדיקים, היינו בקשר לכלים דהשפעה, שע”י הדין האדם מוכרח ללכת בדרך של משפיע עמ”נ להשפיע. וכשהאדם משיג זאת אז הוא מקלס לקב”ה. וכש”כ כאשר ע”י מדת הדין משיג כלים דמקבל עמ”נ להשפיע, דהיינו שנתקנים הרשעים שבאדם, אז ודאי שמקלס להקב”ה.
(בואי כלה/טיש שב”ק פרשת שמיני התשס”ו)
כתיב (ויקרא י’, ג’) “ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דיבר ה’ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן“. ופירש אאמו”ר שליט”א: דהמיתה כאן של נדב ואביהו ע”ד הפנימיות לא היה מיתה חיצונית אלא מיתה רוחנית, דנדב ואביהו היו בדרגה רוחנית גבוהה ורצו להמשיך אור ה’ ע”מ לקבל, ומשום כך נתפרדו נדב ואביהו מהדביקות בה’ משום שקיבלו ונהיו בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים, וע”ז כתיב “בקרובי אקדש”, והיינו דע”י אותם הקרובים אלי נודע שהקב”ה קדוש והיינו דמופרש ומובדל מהרצון לקבל. דכיוון דנדב ואביהו קיבלו אח”כ נתפרדו מה’, נתברר עי”ז שאין קבלה אצל ה’ וכ”ז “בקרובי”, היינו בצדיקים, דהקב”ה מדקדק עמהם כחוט השערה ואם מקבלים אז עי”כ מתפרדים מה’. אבל כל העם שאינם דביקים בהקב”ה ואין הקב”ה מדקדק עמם כחוט השערה, והרחיקם מעליו משום שהם צדיקים, אבל שאר העם רחוקים באמת מהקב”ה.
(בואי כלה שב”ק פרשת שמיני התשס”ז).
כתיב (ויקרא י”א, ה’) “דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה” וכו’. ופירש”י ז”ל, ד”ה “זאת החיה” לשון חיים, לפי שישראל צדיקים במקור וראויים להיות חיים לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות לא אמר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה ואמר לו לא לאכול מאכל פלוני ופלוני ולחולה שני אמר לו: אכול כל מה שלבך חפץ ועשה מה שלבך חפץ. שאלוהו מאי ההבדל ביניהם? אמר להם: זה החולה למיתה וזה לחיים. כן אנחנו ישראל שהם לחיים – גזר עליהם המצוות, משא”כ אומות העולם, דהם למיתה – אין הקב”ה גזר עליהם המצוות.
ופירש אאמו”ר שליט”א ע”ד הפנימיות, דמי שעושה כל מה שהרצון לקבל שלו רוצה הוא למוות בבחינת “רשעים בחייהם קרויים מתים”, ומי שמשפיע הוא לחיים דיזכה להדבק בבורא ב”ה.
וכתיב “כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו” (ויקרא יא’, ג’). ופירש “שסעת שסע” דכתיב “משה איש האלוקים”, וכתיב במדרש חציו ומעלה אלוקים ומחציו ומטה איש, והיינו דהאדם צריך להיות לו חצי השפעה וחצי קבלה. וזה סימני כשרות, דאם יש לו רק קבלה – זה טומאה, ורק השפעה – זה גם טומאה, דצריך רצון לקבל בכדי לקבל את אור ה’ שזוהי מטרת הבריאה.
“מעלת גרה” הוא גם סימן כשרות. דגרה הוא מלשון גר, שהאדם מרגיש עצמו זר בכל זמן בעבודה מרגיש עצמו שאינו בסדר, וזהו סימן טוב דמראה שעובד ועולה בדרגות. וכל פעם שעולה לדרגה יותר גבוהה, ורואה שאינו מצליח בה, ורואה שהוא גר בה – זהו סימן כשרות, דרואים בזה שהוא עובד, דאם אדם מרגיש שהכל בסדר אצלו זהו סימן טומאה.
(טיש שב”ק פרשת שמיני התשס”ז)
כתיב (ויקרא י’, ד’) “ויקרא משה אל מישאל וכו’, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה” ופירש אאמו”ר שליט”א, ד”פני“, היינו זהות, דע”י הפנים אדם יכול לזהות את חבירו, משא”כ מאחוריו אינו יודע בבירור האם הוא חבירו או לא. ו”פני הקדש“, היינו הפנים, הזהות של הקב”ה, והיינו גילוי רצונו להטיב לנבראיו, והיינו שהקב”ה מתגלה לתחתונים ועי”כ רואים שהוא הטוב והמטיב, ו”פני” היינו שהקב”ה מגולה, וכן ה”קודש” הוא הקב”ה. והזוה”ק כותב בפרשת אחרי מות שמהו החטא של נדב ואביהוא? דהם רצו להמשיך אור ה’ גדול מדי שלא יכולים לכוון בו בע”מ להשפיע, ולמשוך אותו בע”מ להשפיע, והם לא הצליחו לכוון בו בע”מ להשפיע, וקיבלו את האור לעצמם, ומתו בבחינת “רשעים בחייהם קרויים מתים”. דע”י שקבלו לעצמם מחי החיים. וכוונתם היתה טובה, אך הם לא היו צריכים להמשיך אור גדול כזה. והפירוש של “שאו את אחיכם מאת פני הקודש”, היינו דתוציאו את אחיכם מהמצב של הגילוי שאינם יכולים לעמוד בו מחוץ לגילוי. (ושאלתי לאאמו”ר שליט”א, אמאי אין הם הוציאו את עצמם. וא”ל “אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים” (ברכות)).
(בואי כלה שב”ק פרשת שמיני התשס”ח).
כתיב (ויקרא י’, ו’) “ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו“. ופירש, דמדוע היה אסור להם להתאבל הוא משום דכהן הוא בחינת עובד ה’, ממשרתי המלך, ואם יתאבל הוא מראה שאינו מרוצה מהנהגתו של הקב”ה. דמתי שאדם מגיע לראש עיר, למשל, ואומר לו שיש דברים רבים שאינם טובים בעיר, זה פוגם בראש העיר, וכן כאן זה פוגם בהקב”ה. אבל אצל הקב”ה, אין זה משנה להקב”ה זה שהאדם אינו מרוצה מהנהגתו, דלהקב”ה אין זה משנה מה האדם חושב, אלא זה פוגם דהאדם עצמו. דכשחושב רע על הנהגתו של הקב”ה זה פוגם באמונה שלו שהקב”ה מנהל את העולם בבחינת הטוב והמטיב.
וכתיב (שם ח-ט) “וידבר ה’ אל משה וכו’ יין ושכר אל תשת אתה ובני ביתך אתך בבואכם אל אהל מועד” וכו’, וכתיב במדרש, שאמאי נסמכה פרשת יין למיתת בניו של אהרן? דנדב ואביהו שתויי יין נכנסו ולכך נענשו, ואחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. ופירש ע”ד הפנימיות, דיין הוא חכמה, אור התורה, והיינו דמשכו את אור החכמה ולא הלכו באמונה. ועיקר עבודתו של האדם צריכה להיות באמונה ורק קצת בגילוי והם היו כל הזמן בגילוי, ולכך מתו.
(טיש שב”ק פרשת שמיני התשס”ח).
