בס”ד
מדבר על קורבן אשם “וזאת תורת האשם, קודש קודשים הוא” (ויקרא ז’, א’). האשמה העיקרית שלנו היא בעניין “זאת” שאומר הזוהר הקדוש בחינת – זאת – היא בחינת אמונה.
כך אומר רבנו בעל הסולם שכל העברות שלנו, כל האשמות שלנו, הכל נגזר מנקודה אחת, נקודת האמונה. שבזמן שהאדם מאמין שהוא עומד בפני מלך גדול ונורא, הוא כבר לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מצד השלילי. מצד החיובי, הוא מלא התלהבות ורצון טוב ואהבה לעשות את רצון הבורא במסירות נפש.
“במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם” (ויקרא ז’, ב’).
כלומר, דין העולה ודין האשם אותו דין בעניין השחיטה, שחיטתם בצפון. צפון הוא בחינת קו שמאל כלים דקבלה, עניין השחיטה מורה על זה שצריך לשחוט את הכלים דקבלה של האדם, את הרצונות דקבלה. אם האדם מצד עצמו בונה את החיים שלו על כלים דקבלה, על הנאות שמתקבלות ברצון לקבל, את זה צריך לשחוט, את זה צריך לבטל.
“ואת דמו יזרוק על המזבח סביב” (ויקרא ז’, ב’), הדם הוא החיות שיש בבהמה, את החיות הבהמית צריך לזרוק בתור פסולת. “ואת כל חלבו יקריב ממנו, את האליה ואת החלב המכסה את הקרב. ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים, ואת היתרת על הכבד על הכלית יסירנה”(ויקרא ז’, ג’-ד’). אומר הזוהר הקדוש, כל הבחינות האלה הן בחינות של הס”א, יתרת על הכבד, הס”א תמיד רוצה יותר, עניין של עשתי עשר תמיד הוא רוצה יותר, ויש לו פחות, הרצון לקבל תמיד רוצה יותר להשיג אבל יש לו פחות. מה שאין כן, כאשר האדם עוסק בהשפעה בין אדם לחברו ובין אדם למקום אז יש לו יותר. “והקטיר אותם הכהן המזבחה אישה לה’, אשם הוא, כל זכר בכהנים יאכלנו, במקום קדוש יאכל, קודש קודשים הוא” (ויקרא ז’, ה’).
זאת אומרת, השוויון בין אשם לעולה הוא במקום השחיטה, שחיטתם בצפון. אבל בעניין של אכילה מהקורבן, זה כבר לא דומה לעולה, כי בקורבן עולה לא אוכלים כלום, אלא האשם דומה לחטאת.
“כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש יאכל, קודש קודשים הוא. כחטאת כאשם, תורה אחת להם, הכהן אשר יכפר בו לו יהיה” (ויקרא ז’, ו’).
מה הרמז שהכהן אוכל את זה? הכהן הוא בחינת חסד, זה שהכהן אוכל את הבהמה, זה אומר שבחינת החסד שולטת על הבהמיות. מניין באים כל האשמות שלנו, העבירות שלנו? מהבהמיות, שאנחנו רוצים לעשות הכל לטובת הרצון לקבל, לכן החסד צריך לשלוט על האשם, על החטאת.
“והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה” (ויקרא ז’, ח’). מקבל את העור. מה הרמז בזה, שמקבל את העור? עור זה בחינת מלכות, כאילו נאמר, שבבחינת מלכות בחינה קטנה בחינת נפש, מהבהמה כן יכולים לקבל לשם שמים.
“וכל מנחה אשר תאפה בתנור, וכל נעשה במרחשת ועל מחבת, לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה” חרבה זה מאפה בלי שמן. “לכל בני אהרון תהיה איש כאחיו” (ויקרא ז’, ט’-י’). אומר רש”י: בלולה בשמן זו מנחת נדבה, חרבה זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהם שמן. אז זה הדינים בעניין של קורבן. התורה דיברה פה, זאת תורת העולה, אח”כ מנחה בפסוק ז’, ואח”כ בפס’ י”ז זאת תורת החטאת, בפרק ז’ פסוק א’ זו תורה האשם, וזאת תורת השלמים אשר יקריבו לה’. התורה פורשת פה את כל עניין הקורבנות, מתחילת הפרשה פרק ו’ אח”כ פרק ז’.
גם כאן צריך לפרש – זאת – זה בחינת אמונה. שלמים מלשון שלמות, איך אדם מגיע לשלמות? ע”י אמונה.
איך אדם יכול להיות שלם בעולם הזה, כ”כ הרבה בעיות כ”כ הרבה צרות בגשמיות, מבחינה נפשית, רוחניות, הרבה ייסורים והרבה כאבים. אומרת התורה, זאת תורת השלמים, אדם צריך להאמין, הכל מתחיל באמונה ונגמר באמונה, שהבורא יתברך הטוב ומטיב הוא מנהל את הכל, והכל לטובתו ובא מתוך אהבת הבורא אליו. הבורא אוהב כל אחד ואחד ורוצה להביא כל אחד לתיקונו, לכן מסובב לאדם כל מיני הרפתקאות וייסורים בכדי שייתן לליבו ויתקן את עצמו.
“אם על תודה יקריבנו” (ויקרא ז’, יב’). אומר רש”י, אם על דבר הודעה, על נס שנעשה לו כגון: יורדי הים, והולכי מדבריות, וחבושי בית האסורים, ועל חולה שנתרפא, שהם צריכים להודות לה’. כמו שכתוב בהם “יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה” (תהילים קז’, כא’-כב’).
אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הם וטעונות לחם ואינם נאכלים אלא יום ולילה. אדם הולך במדבר מרגיש שהולך במדבר, אח”כ יצא מהמדבר והגיע למקום ישוב, זה אפשר לפרש גם ברוחניות, אדם לא היה לו שום טעם בתורה ומצוות, ואח”כ הקב”ה נתן לו טעם, אז צריך להודות לה’. זה נקרא שהוא מביא זבח שלמים בחינת תודה שיש לו לה’, אז צריכים להביא גם לחם.
“והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת, חלות בלולות בשמן” (ויקרא ז’, יב’).
אומר רש”י, יש ארבע מיני לחם, חלות ורקיקים ורביכה, ג’ מיני מצה, וכתיב “על חלת לחם חמץ”(ויקרא ז’, יג’) וגומר. אז זה כנראה הסוג הרביעי, וכל מין ומין 10 חלות, זאת אומרת צריך להביא 40 חלות יוצא לפי זה, ארבעה סוגים – מכל סוג 10 חלות, מה הרמז? הלחם מרמז על אמונה, כפי שכתוב “לכו לחמו בלחמי”(משלי ט’, ה’). המלחמה שלנו היא להאמין בה’. מנין לוקחים את ההצלחה במלחמה הזאת? מספרים וסופרים. אדם צריך להיות דבוק בספרים של אנשים אלוקיים, ובאנשים שבעצמם דבוקים בבורא, מהם יכול לקבל את כח האמונה, את אור האמונה, את הביטחון הזה לחיות כמי שעומד בפני מלך גדול ונורא ולתפקד ככה. בהתלהבות גדולה, במסירות נפש, בהתלהבות, בשמחה, כך צריכים להיות החיים שלנו, מלאי שמחה מעסק התורה, מעסק המצוות, בין איש בין אישה, צריכים להיות מלאי שמחה בחיי היום יום. בניגוד לאדם שאין לו אמונה, שהוא כל הזמן מצוברח, וכל הזמן מרוגז, ועצוב ולא טוב לו, והוא מודאג. לכן צריך להקריב לחם, 40 חלות כתוב פה.
“על זבח תודת שלמיו, והקריב ממנו אחד מכל קורבן תרומה לה’, לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה” (ויקרא ז’, יד’). אומר רש”י, אחד מכל קורבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתו, והשאר נאכל לבעלים. ובשרה, הבשר של הבהמה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה. תנופת החזה ושוק ושלמים והתודה קרויה שלמים. צריכים לתת מכל סוג לחם אחד לכהן גם כן, זה אותו מין. אמונה ובחינתו של הכהן שהוא חסד, זה אותו סוג. והשאר נאכל לבעלים, שזה מרמז שכל התודה שלנו בנויה על אמונה.
“ובשר זבח תודת שלמיו ביום קורבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בוקר” (ויקרא ז’, טו’). נאכלים ליום ולילה. צריך לאכול זאת יממה אחת, בבוקר זה כבר יממה חדשה. מה הרמז כאן? “חדשים לבקרים רבים אמונתך”(איכה ג’, כד’). בא בוקר חדש, באה עבודת אמונה חדשה. ואם כן, השלמות שיש לאדם מעבודת האמונה של יום האתמול נגמרת, וצריך לעבוד עבודת אמונה מחדש בכל בוקר ובוקר.
“ואם נדר או נדבה זבח קורבנו” (ויקרא ז’, טז’), שהוא לא הביא את הקורבן בגלל שמרגיש תודה לה’ אלא צורה אחרת של נדר או נדבה.
“ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף” (ויקרא ז’, טז’-יז’).
אז הקורבן הזה נאכל לב’ ימים, לא כמו קורבן שלמים שבאים מצד תודה שנאכל רק ליום ולילה, אלא זה נאכל לב’ ימים. ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. אסור לאכול ממנו ביום השלישי רק יומיים.
“ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה. המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה” (ויקרא ז’, יח’). כל הקורבן נפסל. רש”י אומר שמדובר פה על אדם שחושב בשעת השחיטה לאכול אותו 3 ימים, אז הקורבן נפסל. אבל אם הוא חשב לאכול אותו כראוי רק נשאר לו ליום השלישי, ואכל ביום השלישי, אז הקורבן לא נפסל למפרע, רק בשעת השחיטה הוא חשב ככה. “והנפש האוכלת ממנו עונה תישא” (ויקרא ז’, יח’).
אפילו אם הוא אוכל ביומים המותרים, כיון שבשעת השחיטה הוא חשב לאכול ביום השלישי אז כבר אסור בכלל לאכול מזה, זה פיגול, נעשה טמא, פסול כל הקורבן הזה.
מה הרמז כאן? אם נדר או נדבה, אדם נודר להביא, רוצה להשפיע לה’ נחת רוח. לא כמו הסוג הראשון שבא מתוך תודה לאדם שניצל, אלא משהו אחר, רוצה להשפיע לה’ נחת רוח, אז זה צריך להיות רק ליומיים ולא ליום השלישי. מה הרמז כאן? היום השלישי מרמז על בחינת ג”ר. כידוע שהספירות מתחלקות לב’ מדורים, ג”ר (ג’ ראשונות) וז”ת (ז’ תחתונות), ועיקר האור האלוקי מופיע בג”ר והוא אור גדול מאוד. שהאדם העובד ה’ צריך לוותר עליו, כי אי אפשר לקבל את האור הזה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, כיוון שהאור של גילוי המלך כ”כ גדול, אז האדם מוכרח לקבל את זה לתועלת עצמו. לכן זה צריך להיות רק יומיים. ביום השלישי זה מרמז על ג”ר, אם אדם חושב כן להמשיך בחינת ג”ר, חושב שהיא על מנת להשפיע זה נפסל, כי זה אי אפשר וכך נחקק בחוקי הקדושה.
רואים אנו כמה סוגי קורבנות שהתורה מצווה להביא כל קורבן על משהו אחר. קורבן עולה, מנחה, חטאת, אשם, שלמים, תודה. בזמן שבית המקדש היה קיים זה היה חלק מהמצוות כמו אדם שמניח תפילין, שומר שבת, זה חלק מהחיים העניין הזה. היום אנחנו לא מורגלים בזה, הדבר היחיד שקצת דומה זה עניין של כפרות בערב יום הכיפורים, אבל אז בזמן בית המקדש זה היה דבר סטנדרטי, חלק מהמצוות. בע”ה שיבנה בית המקדש שוב, אז כל העבודה הזאת תחזור. בניין בית המקדש תלוי בתיקון שלנו קודם כל. כל אחד בונה את בית המקדש בתוך עצמו אז הוא גורם בזה לבניית בית המקדש החיצוני בע”ה. (תשע”א).
