בס”ד
כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ–וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר; וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע, לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ–לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת: מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר, כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים; וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. ונְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, שִׁבְעִים כִּכָּר, וְאַלְּפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת, שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ, אֶת-אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, וְאֶת-מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-לוֹ; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶת-אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב, וְאֶת-אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר; וְאֵת כָּל-יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-יִתְדֹת הֶחָצֵר, סָבִיב (שמות ל”ח, כ”א-ל”א)
בפרשת פקודי מסכמת ומדווחת התורה על ביצוע הצווים שנמסרו כפקודה למשה בפרשות תרומה ותצווה. כאן מדווחת הפרשה כל מה שנלקח לעבודת המשכן. מדובר כאן על שלושה חומרים מהם נעשו דברים רבים במשכן: זהב – כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ–וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ זה הזהב. כסף – וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר; וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע, לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ–לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים – כל אלה נתנו מחצית השקל כסף. ועשו מהכסף: וַיְהִי, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת: מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר, כִּכָּר לָאָדֶן – החומר השני בו השתמשו לצורך המשכן הוא הכסף. כל כיכר כסף שימש לאדן אחד וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. החומר השלישי, נחושת – ונְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, שִׁבְעִים כִּכָּר, וְאַלְּפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת, שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ, אֶת-אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, מהנחושת עשו אדנים אחרים, אדני הפרכת וכנראה גם את אדני הפתחים. כמו כן מהנחושת עשו אֶת-אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, וְאֶת-מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-לוֹ; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶת-אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב, וְאֶת-אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר; וְאֵת כָּל-יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-יִתְדֹת הֶחָצֵר, סָבִיב.
בפרשה מופיעים שלושה חומרים בהם השתמשו לצורך המשכן: זהב, כסף ונחושת בדיוק בסדר המופיע בפרשיות הקודמות וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת (תרומה, כ”ה, ג’) . מסביר הזוה”ק: כסף בחינת ימין, זהב בחינת שמאל ונחושת בחינת קו אמצעי. בעולם הגשמי כסף מביע את עניין הכיסופים לה’. האדם המפותח רוחנית אינו מוצא ממשות בתענוגי העולם הזה, ככל שהאדם מפותח יותר כבר בגיל יותר צעיר התענוגים הגשמיים מאוסים עליו והוא משתוקק לה’, כוסף לה’, הכיסופים הללו נקראים כסף, הוא משתוקק לבטל את עצמו לבורא.
אפשר לתאר גם מצב הפוך של אדם מפותח שנמצא במקום אחר וגם הוא מואס וסובל מתענוגי העוה”ז הגשמיים, וזה בדרך הפוכה. אדם המונח בתוך תענוגי העוה”ז, למרות שהוא רואה שאין בתענוגי העוה”ז ממש אין לו את הכוח לעזוב אותם ולהדבק בבורא. הרצל”ק שולט בו, ולמרות שהוא מבין שתענוגי העוה”ז זמניים והם רגעיים וחולפים, למרות זאת הוא אין לו את היכולת לעזוב את התענוגים הגשמיים. הוא יודע שהתענוג האמיתי הוא ברוחניות, אבל כוח לנטוש אותם אין לו, אז הוא מגיע לכסיפה, כסף, געגועים והשתוקקות לה’ שיחלץ אותו מבית הסוהר של התענוגים הגשמיים – זה נקרא שעבוד ישראל במצרים.
מצד אחד האדם נמצא במצרים, הוא נמצא בתוך התענוגים הגשמיים, הוא נהנה מהם מתוך שעבוד והוא מודע שמצבו מאוד לא טוב ולא נכון בשבילו. הוא מבין שזה מרחיק אותו מהאמת, מה’ יתברך. אח”כ כשהאדם בא לעולם האמת הוא רואה שלמעשה הוא בזבז את כל חייו על שטויות. הבורא יתברך מלוא כל הארץ כבודו. במקום לתת את כל תשומת הלב שלו לה’ יתברך, הוא נתן את תשומת לבו לתענוגים חולפים. אבל אחרי פטירת האדם מהעוה”ז כבר אין מה לעשות, עכשיו, כאן זמן העבודה, כעת כשהאדם נמצא בעוה”ז הוא זמן העבודה. זה הזמן ללכת באמונה: “ה’ יתברך מלא כל הארץ כבודו”. בעוה”ז האדם צריך לכופף את עצמו לבורא ולהרחיק את עצמו מהתענוגים הגשמיים.
“בעל-הסולם”: דומה הדבר לאדם שמגרד פצע פתוח ונהנה מהגרוד, הפצע תובע גירוד ומהגירוד הוא מקבל תענוג, רווח לו מעט, אבל הוא יודע שהגירוד יעמיק את הפצע והוא ידמם ולאחר מכן הפצע יתבע תביעת גירוד גדולה יותר, הפצע יעמיק יותר עד שחלילה ממש הוא יגיע להרעלת דם. אלו שני דברים הפוכים, כי מצד אחד הוא נהנה ומצד שני הוא יודע שהתענוג הזה עלול לעלות לו ביוקר גדול. כשאדם משתוקק לה’ יתברך ומבקש את עזרתו כדי להיחלץ ממצב הרצל”ק הגשמי. כשהוא משתוקק שה’ יתברך יעזור לו לצאת מהמצב הזה, זה נקרא בחינת ימין, בחינת התבטלות לה’.
בחינת שמאל זה זהב, זה-הב, את זה אני רוצה. גם הזהב מביע השתוקקות. ובכן מה ההבדל בין ההשתוקקות, הכיסופים – הכסף לזהב? – זהב נקרא קו שמאל, קו שמאל זה מצב בו האדם רוצה שה’ יתברך יתגלה לו, ומצב התגלות ה’ זה ההפך מהתבטלות הנקראת צד ימין, כי ההתבטלות בפני ה’ זה בחינת ימין ואילו קו שמאל רוצה שה’ יתברך יתגלה אליו, שהוא ישכיל את ה’ שהוא יבין את ה’ – צד שמאל זה ההפך מביטול עצמו. כי כשה’ יתברך מתגלה לאדם אז הישות של האדם גודלת, כשהאדם משכיל את המציאות האלוקית הרצל”ק שלו גודל.
בחינת קו אמצעי זה הנחושת. נחושת מלשון ניחוש. מלשון הפסוק “כי זה אשר ינחש בו אדוני”, ניחוש מלשון ראיית הנולד בצורה מפליאה.
עלינו לציין כאן את עניין התנופה בזהב נאמר זְהַב הַתְּנוּפָה וגם בנחושת נאמר ונְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה. מה המשמעות של תנופה? – פעולת ההנפה מתבצעת מלמטה למעלה, למטה נקרא תחתון, שהאדם הוא למטה מחשיבות ולמעלה נקרא העליון יתברך שהוא למעלה בחשיבות. ‘מלמטה למעלה’ פירושו: אני התחתון רוצה להשפיע לעליון, רוצה לבטל את עצמי לעליון. בכסף, בקו ימין לא נאמר תנופה כי בקו ימין ממילא האדם מבטל את עצמו לה’ ולכן אין את העניין של מלמטה למעלה, מטעם שממילא הוא כך. בזהב כן כתוב מלמטה למעלה, זְהַב הַתְּנוּפָה כי בזהב צריך לפעול בפעולת תנופה. בדבר שהוא ממילא כך לא צריך לכתוב תנופה, ואילו בדבר שצריך לפעול בו את הפעולה כתוב תנופה. איפה עיקר התיקון? – עיקר התיקון תמיד בקו שמאל לכן כתוב בו תנופה שצריך לקחת את קו שמאל שבמהותו הוא מלמעלה למטה, כלומר כאשר האדם רוצה להמשיך את האור האלוקי, את המושכלות האלוקיות מהבורא אליו למטה לכלי הקבלה שלו, דווקא אז צריך לפעול כדי שיהיה ממטה למעלה. מי שעושה את התיקון הזה הוא דווקא קו האמצעי. קו אמצעי מכניע את קו שמאל להיות בחינת ממטה למעלה, שיסכים ללכת בדרך אמונה ולא בדרך ידיעה, על כן גם בנחושת נאמר ונְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה..
בפרשיות אלו הזהב מופיע ראשון, זהב, כסף ונחושת. אפשר להסביר מדוע הזהב מופיע ראשון מאחר שעיקר המלאכה, מלאכת המשכן ואח”כ מלאכת המקדש בזמן שלמה, כדי שהבורא יתגלה לתחתונים בכלי הנקרא משכן. גילוי הבורא לתחתונים נקרא זהב, בחינת קו שמאל, ולכן הוא המופיע הראשון ואח”כ מופיעים הכסף והנחושת.
אנו מתקרבים לראש חודש אדר, “כשנכנס אדר מרבים בשמחה” – כאשר אני נותן זה נקרא קדושה, כאשר אני מוותר לשני, כאשר אני מקבל עול מלכות שמיים, כאשר אני מאמין למעלה מהדעת, כל זה נקרא קדושה. מתי אני מרגיש את זה? – כאשר המלאכה קשה, בזמן שיש לגוף קושי גדול זה סימן שהאדם באמת נותן, אם הגוף לא מרגיש קושי זה סימן שאין כאן נתינה אמיתית, אבל בזמן שקשה לגוף הסימן הוא שיש כאן נתינה אמיתית, סימן שהאדם באמת מוותר לחברו, סימן שהוא הולך למעלה מהדעת שלו וזה קשה – אז הוא צריך לשמוח, צריך לשמוח דווקא שקשה לנו כי אז יודע האדם שהוא עושה באמת משהו של מצווה. אם הוא עושה משהו של מצווה הוא צריך לשמוח בזה (פקודי תשס”ח).
