בס”ד
אחד מהעניינים שאנו מוצאים בפרשה עניין היריעות ככתוב, וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-המִּשְׁכָּן–עֶשֶׂר יְרִיעֹת: שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי–כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, עָשָׂה אֹתָם. (ויקהל לו, ח)
אח”כ כתוב וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים, לְאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן: עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת, עָשָׂה אֹתָם. (ויקהל לו, יד)
אנו רואים שיש כאן שני סוגי יריעות, האחד יריעות עשר, עשר יריעות ואז לוקחים חמש מחברים אחד לאחד, אח”כ כתוב ויעש יריעות עזים לאוהל על המשכן ‘עשתי עשרה יריעות’ עיזים. עשתי עשרה זה אחד עשרה למעשה, שם עושים שתי קבוצות אחת של חמש ואחת של שש וגם אותם מחברים.
החיבורים של הסדרה הראשונה עם קרסי זהב 50 לולאות עם 50 קרסי זהב, והחיבורים של הקבוצה השנייה 50 לולאות עם 50 קרסי נחושת. צריך להבין מה ההבדל בין שתי הקבוצות האלה, צריך לומר כך: הקבוצה הראשונה היא מבחינת ימין, ימין בחי’ חסדים, בחי’ של אמונה, בחי’ של קדושה לכן זה נבחן לעשר. כידוע שבקדושה יש עשר ספרות שהם עשרה סוגים של התגלות ה’ יתברך.
מה שאין כן, הסדרה השנייה באה מיריעות עיזים, עיזים – אומר הזוהר הקדוש, הם שעירים, כידוע שעשו היה בחי’ של שעיר, מרמז על כלים דקבלה. בודאי שדברים אלו היו גם בגשמיות, אבל אנו מדברים על השורש הרוחני של הדבר.
ההבדל בין הסטרא אחרא לקדושה, הקדושה מתאפיינת במספר עשר, יש עשר ספירות, מה שאין כן בטומאה יש אחד עשרה. מה זה האחד עשרה? מערכת הטומאה רוצה לתפוס יותר, לא מספיק לה מה שיש במערכת הקדושה. מכוון שהיא רוצה לתפוס יותר נבחנת במספר אחד עשרה.
בפרשת כי תשא דובר גם כן על אחד עשר סימנים בקטורת כנגד הקליפות. הקליפות מתאפיינות בפסוק אֵי אֱלֹהֵימוֹ– צוּר, חָסָיוּ בוֹ (דב’ יב, לז) אי שווה לאחד עשרה. הקליפות שואלות איפה? איפה האלוקים שלכם? איפה הבורא שאתם חוסים בצילו? איפה הוא? הנקודה היא שמערכת הקדושה מתאפיינת בנתינה, בהשפעה ובאמונה. העבודה של האיש היהודי היא ללכת כנגד הגוף שלו, הגוף רוצה לקבל, ואנחנו צריכים להתרגל להשפיע, הגוף רוצה לקבל, ולדעת כל דבר, ואנחנו צריכים לתפקד באמונה למעלה מהדעת. הגוף שלנו שהוא הסטרא אחרא, שהוא בחינת עשו, בחי’ שעיר, הוא רוצה להבין כל דבר. זהו אחד העודף על העשר.
שימו לב! כתוב שתים עשרה, עשתי עשרה, הייתי חושב שזה שלוש עשרה, אולם האמת הפוכה – אומר הזוהר הקדוש הסטרא אחרא תמיד נמצא בגרעון.
רבנו מביא בתלמוד עשר הספירות חלק ז’ את מאמר חז”ל, המשקף את העניין:
‘הגמל הלך לחפש לו קרניים לכן חתכו לו גם את האוזניים’
בא להסביר, הסטרא האחרא, הגוף שלנו, רוצה לחפש קרניים, מלשון “כי קרן עור פניו”, נקרא גמל מלשון גומל חסדים טובים, הגוף שלנו מסכים לעסוק בחסדים בכדי לקבל אח”כ. הוא יודע שאם אדם עוסק בהשפעה אח”כ הוא יכול לקבל הרבה יותר. נקרא גמל עוסק בחסדים והולך לחפש לו קרניים מלשון כי ‘קרן עור פניו’… מראה על הבהק האור האלוקי שהגמל מחפש אותו, אז חתכו לו גם את האוזניים. האוזן מרמזת על בחי’ בינה, גם את האחיזה שיש לאדם בבחי’ של השפעה שעל שם זה הוא נקרא, גמל, גומל חסדים טובים, גם את זה לוקחים ממנו. כידוע שתכונת ספירת הבינה היא תכונה של חסדים, הוא הלך לחפש קרניים וחתכו לו את האוזניים, את הבחינה של החסדים שהייתה לו, גם כן לקחו ממנו, כך הייתה לו בחי’ של עבודה שלא לשמה שעוסק בחי’ חסדים על מנת שלא לקבל, ככה גם את זה הוא איבד.
המערכת השנייה יריעות עזים שהם אחד עשרה, חמש ושש, זה בא לומר שהשורש שממנו באות היריעות הללו הם מעשו, ולכן במספר אחד עשרה שלא מתאים לו ללכת באמונה הוא מחפש גם ידיעה, זהו המספר הנוסף.
במערכת הראשונה יש חמישים קרסי זהב, זהב מלשון זה הב, שמורה על ההשתוקקות לה’ יתברך. נחושת היא מלשון, “כי זה אשר ינחש בו אדוני”, נאמר בגביע של יוסף, יוסף מנחש ורואה מסוף העולם ועד סופו, על ידי הגביע. אם כן המושג ניחוש לפי הקונוטציה הזו, מראה על השגה וידיעת ה’. ומכוון שאת זה מחפש הגוף שלנו, מרומז בקרסי הנחושת, ניחוש בתורה לא כמו בניחוש שאנו מכירים, שאדם לא יודע מה הוא רוצה ומנחש, “כי זה אשר ינחש בו אדוני”, מה שנאמר ביוסף, בגביע של יוסף. אומר רש”י רואה בו מסוף העולם ועד סופו. הניחוש על פי התורה הוא ראיה גדולה, ראיה מקסימאלית.
ביריעות אלה היו מכסים את המשכן, עם המערכת הראשונה שהיא בחי’ של חסדים, בחי’ של קו ימין, ובמערכת השנייה שהיא בחי’ של קו שמאל. והיו עוד כמה כיסויים, מכסה עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים וכו’.
לעבודתנו, הטבע של הרצון לקבל תמיד יחפש יותר ויותר, עיניים גדולות. הטבע של הקדושה של הרצון להשפיע, בחירה של שמח בחלקו, של נתינה, של ויתור, של אהבת הזולת, של הליכה למעלה מהדעת. לזה אנו צריכים לשאוף, ללכת בדרך הקדושה על מנת להתקרב לה’ יתברך. האדם צריך ללכת נגד הנטיות של הגוף, הנטיות הרעבתניות, התאוותניות של הגוף, להסתפק במועט להיות שמח בחלקו. אדם צריך להיות מוכן לתת תמיד, תמיד לפרגן לשני, תמיד שבחים לשני, אני הקטן ואתה הגדול, לך מגיע ולי לא מגיע. זה האפיון של מערכת הקדושה.
מערכת הטומאה מתאפיינת בצד ההפוך, את זה יכולים תמיד לראות אפילו מרחוק, הכעס, לי מגיע, למה אמרת לי דבר כזה, באיזה זכות אתה מדבר אליי ככה, למה אתה לא נותן לי, למה אתה לא עושה, למה אתה לא אומר, הכול מגיע לי. הכעס, הרוגז, התביעה, התאוותנות, ההשתלטות, אלו הם האפיונים של הסטרא אחרא, שאנו רואים את התופעות האלו בתוך עצמנו אז נדע זה הסטרא אחרא, הרצון לקבל. תמיד רוצים יותר ויותר ובסוף יש לו הרבה פחות. אנחנו רואים שאדם רץ ורץ להשיג עוד ועוד ועוד. הגמל הלך לבקש קרניים אז חתכו לו גם את אוזניים, איבד את מה שיש לו אפילו מה שהיה לו קודם גם איבד. ואילו היהודי הקדוש ההולך בדרך של קדושה, מסתפק במועט וזוכה על ידי כך לאורות העליונים ביותר, האדם הזך הנקי מזוהמת האהבה העצמית, נקי באמת ולא בתור תרגיל, אלא שזוהי דרך החיים, לא שהוא מחפש שיתנו לו, כך מובן שזה טוב. האדם הזך מתקרב לאורות העליונים משיג השגת האורות העליונים הוא נעשה אדם עליון.
יש יהודים רבים שיושבים בחוץ לארץ ומתבוננים בשיעורים, אליכם אני קורא, מקומכם בארץ ישראל, מקומו של יהודי כאן בארץ ישראל. למרות שנראה לפי עין השכל שבחוץ לארץ יותר שלו יותר שקט, כאן הכול רותח ותוסס, מלחמות יהודים וערבים, דתיים וחילונים וכו’. הזוהר הקדוש אומר כי במקום שיש קדושה שם יש גם סטרא אחרא, אם יש מלחמות זה סימן שהסטרא אחרא רוקד וקופץ. השלווה שיש בארץ העמים מטעה מאוד, נראה כאלו החיים טובים ונחמדים אבל השאלה איזה תוכן יוצקים לתוך החיים. לא יכול להיות שאדם יושב בארץ הגויים ולא ניזון ולא מושפע מדעותיהם. מה שאין כן כאן בארץ הקודש אדם יכול להתקדם ביותר בתיקון עצמו וברוחניות, כאן מקומו של היהודי. אבל, כל אחד עם החשבונות שלו, יש אנשים שיש להם אילוצים שונים. מי שרוצה להרוויח לתקן את חייו כפי שצריך ולהשיג את מטרתו את המטרה שלשמה נשמתו באה לעולם, זה יותר כאן בארץ ישראל, כל טוב לכולם, בהצלחה מה שלא יהיה (תשס”ח).
נכון להיום, בחו”ל, כבר לא כ”כ שקט, האנטישמיות עלתה במאות ואף באלפי אחוזים, ונעשה מסוכן שם מאד.
