בס”ד
וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת-לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ-כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו (שמות ל”א, י”ח – שמות ל”ב, ה’)
וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת-לֻחֹת אֶבֶן – הקב”ה נותן למשה רבנו את שני לוחות העדות. עדות שיש בורא בעולם, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים – אלו שני לוחות הברית. אבן מלשון הבנה, בלוחות הברית ניתנו למשה רבנו ההבנות הבסיסיות של היהדות שהן עשרת הדיברות. כל דיברה נמשכת מאור ספירה אלוקית מסוימת, עשרת הדיברות הן למעשה עשרת הנדבכים, עשרת היסודות של עם ישראל החצובים בסלע ובאים להראות את נצחיותם,
לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים – מה עניין אצבע אלוקים? הרי לקב”ה אין לו אצבעות, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אם כך מה שייך עניין אצבע? – אצבע מורה על גילוי כפי שאומרת הגמרא: לעתיד לבוא עושה הקב”ה מחול לצדיקים וכל אחד מורה באצבע ואומר: “הנה אלוקינו זה קיוונו לו ויושיענו” – כמו בגשמיות כשהאדם מצביע על משהו, מסמן, מגלה אותו הוא מורה באצבע על גילוי. בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים – ללומדי חכמת האמת המושג אלוקים מרמז על מדרגה שלמה, כי באלוקים יש חמש אותיות שמרמזות על חמש ספירות: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות שהן כוללות עשר. כלומר מורה על מדרגה מושלמת שהגילוי בה הוא הגילוי המירבי.
וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ – הקב”ה אומר למשה רבנו את הדיברות כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת-לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים עשרת הדיברות המופיעות בפרשת יתרו. מדוע צריך לתת שני לוחות, הרי את כל עשרת הדיברות היה ניתן לתת בלוח אחד, למה דווקא שני לוחות עדות? – למעשה עשרת הדיברות מחולקים לשניים. הדיבר הראשונה “אני ה’ אלוקיך”, אח”כ: “לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. לא תשא את שם ה’ אלוהיך לשוא. זכור את יום השבת לקדשו”. אלו הן חמשת הדיברות הראשונות המורות על היחסים שבין אדם למקום. אח”כ יש את חמשת הבאות: “כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך…” המורות על היחסים של בין אדם לחברו.
משה רבנו מסמל את דרך האמונה בה’, את דרך האמונה למעלה מהדעת כשמו רעיא מהימנא. משה רבנו מסמל את הנתינה, את ההשפעה ואת החסד המרובים. וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר – נתבונן בכתוב מעניין נשמות, הנשמה של משה רבנו שמייצגת קו מסוים אינה יורדת אל העם, היא נמצאת למעלה על ההר ולא יורדת. העם מחפש דרך אלטרנטיבית קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו – לפנינו לשון פנים, כלומר אנחנו לא רוצים ללכת בדרך הישרה שהיא דרך האמונה למעלה הדעת ולמעלה מהשכל, אנחנו רוצים ללכת בדרך עבדות ה’ להמשיך עם עבדות ה’, אבל הכל יהיה בתוך השכל עם הבנה, זה נקרא בחינת פנים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו – בגדר “חכמת אדם תאיר פניו”. כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אומנם הוא בכוחו, בדבקותו בה’ העלנו מארץ מצרים, הוא הוציא אותנו משליטת הרצל”ק, אבל אנו לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. אפשר להוסיף עוד: הר מרמז על הרהורים, העם, כאילו, טענו שהדרך של אמונה, חסד והשפעה ובניית עם שלם שכול כולו הולך בדרך של “שלי שלך ושלך שלך” אלו הרהורים יפים, פילוסופיה הנשארת רק בגדר הרהורים וזה לא בשבילנו. אנחנו חיים כאן בארץ, אנחנו רוצים אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – שנראה מה מונח לפנינו, מה יש על השולחן, שנתנהל בעבדות ה’ על בסיס של קבלה ולא על בסיס של השפעה.
אפשר להסביר את המושג: בֹשֵׁשׁ ככתוב בפרשת בראשית “ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו” – אומר רש”י: “שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע”. – לא היו יודעים דרך צניעות, ועל משקל זה כתוב כאן: “ כִּי, בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה – משה כן בושש, מלשון בושה, ז”א שדרכו של משה שהיא דרך האמונה למעלה מהדעת, בדרך החסד והנתינה, כן יש בושה. כן יש הבחנה בין טוב לרע, להשפיע, לתת, לעשות חסד, לדון את השני לקוכף זכות, “שלי שלך ושלך שלך” זה טוב, לדאוג רק לעצמי, לקבל, לבנות רק על השכל החיצוני מה שאני מבין ומה שאני רואה ומה שאני מסכים, זה לא טוב. את דרכו של משה לא רצו לקבל, הם רצו לחזור למצב שאין הבחנה בין טוב לרע. כמדומני, הזוה”ק פרשת בראשית משווה בין החטא דעץ הדעת שאדם וחוה ינקו מהדעת האלוקית, הפסיקו ללכת באמונה, הם התחילו ללכת בידיעה ואז עשו חורבן גדול בכל העולמות האלוקיים, הזוה”ק משווה בין חטאם לחטא העגל. אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, הם רוצים לעבוד את ה’ בידיעה ולא באמונה.
כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ – אפשר להרחיב, ידוע שיש: חכמה, בינה ודעת, ימין שמאל ואמצע, האמצע מורה תמיד על פישור, הימין הוא חסדים, השפעה, השמאל חכמה וקבלה, והדעת מיזוג של שניהם בצורה שהחסדים אומנם שולטים אבל יש מיזוג. כאן הם אומרים לֹא יָדַעְנוּ – הם לא רוצים את בחינת הדעת. משה רבנו הוא בחינת הדעת, כידוע ‘בשער הכוונות דורשי הפסח והעומר’ שמשה רבנו בחינת הדעת, הם לא רצו ללכת בבחינת הדעת, הם רצו את קו שמאל בלבד, הם רצו כלים דקבלה ולהרגיש טוהר האלוקות בתכלית, את העוצמה ואת הכוח ועל ידם לעבוד את ה’. מֶה-הָיָה לוֹ – מי שעוסק בחכמת האמת יודע מה זה “מה”, בחינה שהיא למטה, בחינה סתומה שהאור לא יכול להאיר בה. העם אמר: ‘מה אנחנו יכולים להרוויח מהדרך של משה רבנו?’ בחינת “מה”, כפי שאומר הזוה”ק בהקדמה לספר הזוהר: מדרגת ‘מה’ מורה על סתימה, לשון שאלה, כמו שאומרים מה יש לכם. הזוה”ק אומר מה ידעת, מה אתה יודע? – אתה לא יודע כלום, הכל סתום. והם רוצים להגיד זו דרכו של משה, איזו מדרגה הייתה לו? הם אומרים רק בחינת ‘מה’. ‘מה’ זה מדרגה סתומה והם רצו גילוי. הקב”ה ברא את העולם להיטיב לנבראיו, כדי שתדור שכינתו בתחתונים, והם באמת רצו גילוי, רצו לעבוד את ה’ בגילוי. ‘מה’ בגימטרייה אדם, בחינת אדם, “אתם קרואים אדם”. אדם זה בחינתו של משה, שהוא בחינת אדם שרוצה לעבוד את ה’ יתברך בבחינת יראה, אהבה, נאמנות ולא מצד גילוי ה’, אלא עבדות ה’ דווקא בהליכה באמונה. האמונה מורה על נאמנות האדם, אם ה’ מגולה אז אין מבחן לנאמנות. אומר “האור חיים הקדוש”: אם היה אור התורה מגולה אז כל העולם היו עוזבים את כל התאוות שלהם והיו שוקדים אחרי התורה, אבל זה לא מצב שמוכיח נאמנות כי הכל גלוי. לכן הם אמרו שהם לא רוצים את הדרך הזאת, לא רוצים ללכת למעלה מהדעת כי זו דרך קשה, ללכת מבחינת שלי שלך ושלך שלך, זה לא בשבילם.
יש להוסיף עוד, למה דווקא באו לאהרון כדי לעשות להם את הצורה החדשה של האלוקים? – וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן. אומר הזוה”ק: “כי אהרון הקדוש הוא בחינת חסד, והם ידעו שאין לקבל חכמה ללא חסדים, ולכן הם רצו דווקא שאהרון יעשה להם אלוהים אחרים. אם זה היה בלי אהרון, זה היה בבחינת “חכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת” – הם רצו להשיג את חכמת האלוקות במקסימום, אבל הם ידעו שבלי מעשים זה לא יתקיים, על כן הם התחכמו וביקשו שאהרון הוא זה שיעשה להם אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – אהרון בחינת החסד וממילא תהייה להם שלימות, כך הם חשבו.
יֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. מדוע דווקא זהב? – גם זהב זה קו שמאל ומלשון זה-הב, מורה על כלים דקבלה שרוצים להשיג את אור האלוקות. אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם – כל בחינות הזהב שיש. מי מחזיק את בחינות הזהב? – נְשֵׁיכֶם, בחינת הנוקבא שהיא בחינת קו שמאל. בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, זה הבנים והבנות, תולדות שנולדים מהנשים. מה ההדגש באוזניים? – אוזניים בחינת בינה הרומז שכל הגדלות הזאת היא בחינת בינה השבה להיות חכמה. “וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט – מה זה חרט? אומר רש”י: “כלי אמנות צורפות. שחורטים וחורצים בו צורות בזהב”. וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – עגל מלשון גילוי. מסכה מלשון ניסוך המים המורה על התגלות השפע, שהשפע העליון מתגלה. זה היה חטא העגל. לפי הפשט מדובר על עגל, עשו עגל. אבל הפשט קשה להבנה, כי איך אנשים שהיו במעמד הר-סיני וראו את כל הניסים העצומים של יציאת מצרים מגיעים למעשה העגל? קשה להבין את הפשט. אנו מוסיפים את הנדבך הפנימי: בעצם הכתוב מדבר בפנימיות, רוצים לעבוד את ה’ יתברך בגילוי ולא באמונה.
יסוד כל היסודות הוא עניין האמונה, גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. “בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה” – ככל שאנו מתחזקים באמונתנו בגדלות ה’ ומוכנים ללכת אחריו בבחינת “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” – כך הקשר והאחיזה שלנו בה’ יותר ויותר גלוי.
כאן נשאלת השאלה, הרי נתנו לנו שכל, ולכן אנו צריכים להשתמש בשכל בעניין לימוד התורה, להשתמש בשכל בשביל התורה זה כן, אבל לא בשביל להבין את הבורא, השכל הוא לצורך לימוד התורה, ובעניין הדביקות בה’ צריך ללכת באמונה. יש כאן שני קווים, יש את קו ימין ויש את קו שמאל. קו ימין עניין האמונה, קו שמאל עניין הידיעה. בקו ימין צריך להשתמש בכל מה שנוגע לקשר שלנו עם הבורא, לעבדות ה’, ובקו שמאל צריך להשתמש בעניין של ידיעת התורה. את התורה צריך להבין. לא צריך להפוך את היוצרות ולהגיע למצב של להבין את הבורא ולהאמין במה שכתוב בתורה. כשנלך לפי הסדר, נאמין בה’ ונבין את התורה, כך תהייה הצלחתנו. (תש”ע).
