בס”ד
“יְהוָה וַיְדַבֵּר, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ–זוֹבוֹ, טָמֵא הוּא“ (ויקרא טו’, א’-ב’), כי יהיה ממנו זיוה של משהוא שלא כדרך הטבע, זאת אומרת, יש עניין של זרע ויש עניין של זיוה שזה קצת דומה לזרע, וזה בא באופן מקולקל, דומה למין מחלה כזאת. “וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ, בְּזוֹבוֹ: רָר בְּשָׂרוֹ אֶת-זוֹבוֹ” (ויקרא טו’, ג’), אומר רש”י – כמו ריר. “אוֹ-הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ–טֻמְאָתוֹ, הִוא..” (ויקרא טו’, ג’).
מה זה החתים? שסותם את פי האמה, אומר רש”י, האיש הזה הוא טמא. “כָּל-הַמִּשְׁכָּב, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא; וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא” (ויקרא טו’, ד’) וכו’. כל מקום שהוא שוכב.
מבחינה פנימית צריך לומר, שהמושג “בשר”, בד”כ מורה על בחינה ג’ דעוביות. כידוע שיש: מוח, עצמות וגידים, שזה: כתר, חכמה, בינה. בשר ועור – זה זעיר אנפין ומלכות. יוצא שבשר הוא זעיר אנפין, בחינה ג’ דעוביות, שממשיך את אור החיה, שהוא אור התגלות השם יתברך.
גם עניין היסוד ברית קודש, גם ידוע שהוא הכלי אשר ממשיך את אור החיה.
כשמדברים מבחינה נפשית, אז מדובר על אנשים גדולים, אנשים בהיכל המלך אשר מסוגלים להמשיך את אור החיה. אז כאשר ממשיכים את זה באופן תקין שיהיה זכר ונקבה, זכר – נקרא ט’ ראשונות הכלים הזכים, נקבה – זה הכלים העבים, אבל כשהם מתוקנים על מנת להשפיע. אח”כ יש תולדות שמתגלות בנפשו של האדם.
אבל כאשר העניין מופיע באופן של מחלה, לא מצד יחסים של בין זכר ונקבה אלא כמחלה, המחלה שהאדם ממשיך אור גילוי השם לא בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו אלא על מנת לקבל, אז הוא נהיה טמא. זה סותם את היסוד, כל סתימה מורה על חוסר אפשרות להשתמש באור העליון כפי שצריך. ממילא האדם הזה מטמא כל דבר שהוא בא במגע איתו. כל המשכב, משכב זה עניין שכיבה, שמורה על מצב הנמוך ביותר ברוחניות, מה שמכונה עיבור, מכונה נפש, מכונה אור הנה”י בכלים דחב”ד. שאור הנה”י הוא בחינת רגלים וכלים דחב”ד הם בחינת ראש. בדומה לאדם ששוכב וראשו ורגליו הם באותו גובה. אז אפילו המצב הנמוך הזה שאין בו כל כך הרבה אור, נטמא. כל כלי שמתעסק איתו הזב, נטמא. “ וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב” (ויקרא טו’, ה’).
אפילו אדם אחר שנוגע במשכב או בכלים, שבא במגע עם הזב, שהזב הזה ממשיך את האור שמטפטף ממנו שלא על דרך הקדושה אלא על דרך הטומאה, ממילא גם אדם אחר שבא במגע איתו – נטמא. “וְהַנֹּגֵעַ, בִּבְשַׂר הַזָּב–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב” (ויקרא טו’, ז’). מעניין הפנימי הזה נמשכים עניינים הלכתיים חיצוניים. “וְכִי-יָרֹק הַזָּב, בַּטָּהוֹר–וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַמֶּרְכָּב, אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ, בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו–יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב; וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע-בּוֹ הַזָּב, וְיָדָיו לֹא-שָׁטַף בַּמָּיִם–וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר-יִגַּע-בּוֹ הַזָּב, יִשָּׁבֵר; וְכָל-כְּלִי-עֵץ–יִשָּׁטֵף, בַּמָּיִם. וְכִי-יִטְהַר הַזָּב, מִזּוֹבוֹ–וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר” (ויקרא טו’, ח’-יג’).
זאת אומרת, כל סוגי הכלים. כלים נקראים חסרונות שמתגלים בזב. הכל נטמא, מכיוון ששולט בו הרצון לקבל על מנת לקבל, הס”א.
“וְכִי-יִטְהַר הַזָּב, מִזּוֹבוֹ–וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר“. כלומר, שנפסקת התופעה הנפשית הזו – וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר. “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח-לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי, בְּנֵי יוֹנָה; וּבָא לִפְנֵי יְהוָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וּנְתָנָם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְעָשָׂה אֹתָם, הַכֹּהֵן–אֶחָד חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, מִזּוֹבוֹ” (ויקרא טו’, יד’-טו’).
היום, לא נוהגים הדינים הללו מבחינה הלכתית, יתכן מצד שאנו לא יודעים בדיוק מה זה זב, יתכן מצד שבכלל לא נוהגים שום דיני טומאה היום, מפני שכולנו נחשבים טמאי מתים. וגם יתכן מפני שכל ענייני הקורבנות והטהרה גם כן לא נוהגים היום, אבל מבחינה פנימית אפשר להשכיל את הדברים, ולהבין אותם. שהעניין של הזיבה, זה כמו למשל, שיש צינור מים ומהחור הזה מתחיל לטפטף, מצב מקולקל. כך גם אדם שדואג רק לקבל לתועלת עצמו, המבחן שבמקום ישמש עניין היסוד ברית קודש שלו בצורה נכונה אז יוצא ממנו בצורה מחלתית, כי אם אדם משועבד לרצון לקבל, אז הוא מגיע למצב מחלתי מצב של מחלה.
מה ששיך היום בגבר זה עניין של קרי, אדם שהוציא שכבת זרע, מצד עצם הדין אז הוא יכול להתפלל ולעסוק בתורה גם בלי טבילה, אבל רבים היום נוהגים לטבול (תקנת עזרא), וגם שבאופן כללי, כולנו נקראים היום טמאי מתים. בכל אופן, הטבילה מועילה באופן מסוים, אז רבים מקפידים על העניין הזה וטובלים.
באישה, יש עניין של נידה, זה כבר לא מנהיג ולא חסידות אלא שזה איסור דאורייתא, ואצלה נוהגים כל הדינים של טומאה וטהרה.
כתוב בהמשך, “וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב” (ויקרא טו’, טז’-יח’).
הדינים האלו, באופן עקרוני הם לא נוהגים היום, רק בא עזרא ותיקן שהגבר יטבול, מצד תקנה שלא יהיו אנשים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, אז הוא תיקן את התקנה הזאת. הוא תיקן שאדם לא יעסוק בתורה ולא יתפלל עד שהוא לא יטבול. אבל מצד ההלכה, מה שכתוב בשולחן ערוך, כן אפשר לעסוק בתורה ולהתפלל גם בלי טבילה, רק יש הרבה שמקפידים שכן, ונוהגים לפי זה.
באישה זה לא נוהג, רק עניינים של נידה זה כן נוהג. כשאשה בנידה אז נוהגים בה כל הדינים של ספירה, ה’ ימים שהיא צריכה לבדוק את עצמה, אח”כ שבעה נקיים ואח”כ טבילה, זה כן נוהג בודאי.
יהיה רצון לפני ה’, שאכן נתקן את עצמנו ויוכל להיבנות בית המקדש, ושיבנה בית המקדש שוב יהיו קורבנות, שוב ינהגו כל העניינים הללו. ובינתיים, אנו צריכים לנהוג את הדברים הללו מבחינה פנימית, זאת אומרת, עניין של טומאה – הפרוש הוא שאדם מחובר עם הרצון לקבל שלו, ואיך מטהרים מהרצון לקבל – ע”י טבילה, צריך להיטהר, רחץ בשרו במים, אין מים אלא תורה, התורה מטהרת את האדם.
