בס”ד
נדבר קצת על ענייני הפסח, בכדי להבין קצת מהו עניין הפסח מבחינה פנימית, מדוע החג הזה הוא חג מרכזי בעצם בכל השנה כולה. העניין של “זכר ליציאת מצרים” הוא מוטיב מרכזי בכל השנה כולה, לא רק בחודש ניסן. אנחנו אומרים בקידוש בליל שבת שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים, וכתוב שם, שכל עניין הקידוש, הוא זכר ליציאת מצרים. אם כן, צריכים להבין, מדוע האלמנט הזה של יציאת מצרים הוא כל כך חשוב? לפי ההסברים הפשוטים, כאשר מסתכלים על חיצוניות הדברים, אזי הדרשנים שעוסקים בענייני הפשט אומרים, שלמעשה התשתית שבגללה נעשו ישראל לאומה, היתה דווקא שם במצרים. על ידי כל הצרות והייסורים שסבלו, נעשו לאומה. אח”כ הקב”ה גאלם והוציאם ביד רמה, ויצאו כעם, כאומה גדולה, ואח”כ הקב”ה הביאם להר סיני ונתן להם את תורתו. אם כן, זהו למעשה מהלך גדול ונכבד מאד. אבל, כפי שאני שואל בכל חג וחג, כך גם אני שואל את עצמי בחג הזה, ומצווים אנו לשאול את עצמנו מדי יום ביומו את השאלה הזאת – מה הקשר של כל הדברים הללו אלי, באופן פרטי?
זאת אומרת, כולנו מתרוצצים לפני חג הפסח, לפני בדיקת החמץ, זה קונה כלים חדשים וזה קונה חומרי ניקוי, זה מתקן וזה מנקה, וכל אחד ואחד עם ענייניו. בעצם כאשר כל ההכנות נשלמות ואנחנו מתיישבים בליל הסדר ואנחנו מתחילים את הפסח ואומרים: “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים“, זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים, וגם אנחנו אוכלים את לחם העוני הזה, כבר אז האדם צריך לשאול את עצמו – אז מה אם הם אכלו לחם עוני פעם?! אז למה גם אני צריך לאכול לחם עוני היום? בגלל זה שהם אכלו פעם? מה זה קשור מה שהיה פעם להיום? הרי קרו מקרים בעם ישראל שאבותינו היו בכל מיני מצבים קשים, אז מה זה אומר לגבי היום? למשל, בשואה לא היו אפילו קליפות של תפוחי אדמה לאכול, אז למה אנחנו לא עושים זכר לזה היום, גם כן? ועוד לכל מיני אירועים. מה בעצם מחייב אותי היום, מה שקרה פעם? אז, כמובן, אתם תגידו לי שהתורה היא זאת שמחייבת אותי. נכון, התורה מחייבת, בוודאי, על זה אין מי שחולק, התורה מחייבת אותי להשבית חמץ ושאור שבעת ימים, והתורה מחייבת אותי לאכול מצה בלילה הראשון וכו’ וכו’. אבל, השאלה היא – למה? מדוע התורה מחייבת אותי? ומה שכתוב הוא – שכל זה הוא זכר ליציאת מצרים. ז”א, היות ופעם אבותינו אכלו מצות, לא הספיק בצקם להחמיץ, לכן גם אנחנו צריכים לאכול ככה, מדוע? זאת השאלה.
האם אנחנו מצווים לשבת בליל הסדר בכדי להעלות זיכרונות של מה שהיה פעם? אנחנו צריכים לזכור את שבח סיפור יציאת מצרים שהיה פעם, איך הקב”ה הוציא עם שלם משעבוד? האם אנחנו מצווים פשוט להעלות זיכרונות? אם כן, אז זה באמת מאבד את הטעם. כי כמה פעמים אדם יכול להעלות זיכרונות?! יש אנשים שבאמת עסוקים בהעלאת זיכרונות גם בגשמיות, יש אנשים שיש להם ארון מלא תמונות והם אוהבים להסתכל בתמונות, איך הייתי פה ואיך הייתי שם, אוהבים מה שנקרא – להעלות גירה, זיכרונות מפעם. אבל אנשים רציניים, אותם לא מעניין מה שהיה פעם, מעניין אותם מה קורה היום. אני מכיר אנשים שבכלל לא רוצים להסתכל, באופן עקרוני, בתמונות. לא מהסיבה שזה לא מעניין, או כן מעניין, אלא הם פשוט חושבים שזה בזבוז זמן להסתכל על מה שהיה ביום האתמול, אין בזה שום תועלת. השאלה היא – מה קורה היום? האם היום אני מתפקד כמו שצריך? זה שפעם תפקדתי כמו שצריך, מה זה נותן לי היום? ואם פעם לא תפקדתי כמו שצריך, אז מה זה אומר לגבי היום? את העניין הזה של העלאת זיכרונות אנו מוצאים בעיקר בבתי אבות. מה רואים כשנכנסים לשם? אנשים מבוגרים שיושבים ומעלים זיכרונות. הם כבר לא יכולים לעשות היום כלום, אז ממה הם חיים? ממה הם לוקחים את החיות שלהם? מזיכרונות. הם זוכרים איך פעם הם נסעו ופעם הם קנו ופעם הם היו. אבל מה היום? היום כבר זהו זה, הם אחרי הכל.
השאלה היא, האם העניין הזה של “זכר ליציאת מצרים”, מעמיד את כולנו כאן בקטגוריה של זקנים בבתי אבות, שמעלים זיכרונות ממה שהיה פעם מלפני כך וכך אלפי שנים? קשה לקבל את זה, וזה לא נכון. אם כן, אנחנו צריכים להבין באמת, מה נוגע כל העניין הזה של פסח אלינו היום? זאת השאלה שכל אחד ואחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היום. עניין של השבתת חמץ ושאור – למה צריכים להשבית חמץ ושאור? בגלל שבצקם החמיץ פעם? אז מה יש?! העניין של מצה, אכילת מצה, וארבע כוסות, כל הדברים האלו – מה זה נוגע לנו היום? את השאלה הזאת אנו לא צריכים לשאול רק בפסח, אלא אנו צריכים לשאול אותה בכל יום ויום. האדם צריך להיות אדם חי, לא מת. אדם מת – הוא מניח תפילין היום בגלל שהוא הניח אתמול, והוא הניח תפילין אתמול, בגלל שהוא הניח שלשום. ובכלל, הוא מניח תפילין בגלל שאבא שלו הניח, בגלל שציוו אותו להניח, וכו’, על דרך זה. אבל זאת לא דרך נכונה, זאת דרך של אנשים מתים, זאת לא דרך של אנשים חיים. אנשים חיים שואלים את עצמם כל יום מחדש – מה אני רוצה להשיג ע”י המצוות האלו? למה זה מוביל אותי? למה זה לא פעל עלי עד עכשיו? וכו’, וכו’. אדם צריך לעשות ביקורת על כל העסק, לא להיות כמו איזה מין דוב בתרדמה, שהוא מקבל את הכל כמוסכמות והוא פועל בצורה מכאנית, בלי ביקורת, בלי לב, בלי מח, בלי רגש. אסור לנו ליפול למצב שכזה.
בכדי להבין קצת את הדברים, נקרא קצת מהזוהר הקדוש בענייני הפסח, אולי ננסה למצוא בזוה”ק קצת הסברים על עניין הפסח. כמובן, אני יכול לומר לכם, שוודאי לא נספיק להקיף את הדברים, אבל – קצת, על קצה המזלג. אומר הזוהר כך: “אמר רבי שמעון, מהו שכתוב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מחמצת“. למה יש כאן שתי לשונות, של שאור ומחמצת, שואל רבי שמעון בר יוחאי. “אני כך ביארתי, שאור זה ומחמצת זו הם מדרגה אחת, וכולם אחד“. הם באים, למעשה, לרמז על עניין אחד, זה שמות נרדפים לאותו עניין. “רשות אחרת, הם השרים הממונים על שאר העמים, ואנחנו קוראים אותם יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלוהים אחרים. אף כאן, שאור ומחמצת הכל אחד הוא“. כלומר, כמו שאנו רואים שהמושגים יצר הרע ורשות אחרת, אל נכר, אלוהים אחרים, כל המושגים האלו, למעשה מרמזים על דבר אחד, הם שמות נרדפים לאותו עניין, כך גם שאור ומחמצת הם שמות נרדפים לאותו עניין. למעשה, מה הוא העניין הזה? אומר רבינו בעל “הסולם”, השאור והמחמצת שאנו מצווים להשבית, הם מרמזים על היצר הרע שבתוכנו, על אלוהים אחרים שבתוכנו. כלומר, השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא – מהו בעצם היצר הרע?
רוב האנשים, נדמה להם בטעות, שהם מבינים מה זה יצר הרע. מדוע? כי רוב האנשים מודדים את הדברים רק מבחינה חיצונית. ז”א, הם יודעים שיש תרי”ג מצווות, רמ”ח מצוות עשה ושס”ה מצוות לא תעשה, אז רוב האנשים יודעים, שרמ”ח מצוות עשה – אם אני לא עושה אותם, זה בא מצד היצר הרע, ושס”ה מצוות לא תעשה – אם אני כן עושה אותם, זה בא מצד היצר הרע. אז ההבנה הזאת נכונה באמת, אבל ברמה הפשוטה של הדברים. כאשר אנחנו מסבירים לילדים מה זה יצר הרע, אז כך אנחנו צריכים להסביר. אם אתה עושה מה שנצטווית שלא לעשות – זה יצר הרע, אם אתה לא עושה מה שנצטווית כן לעשות – זה יצר הרע. מדוע? מפני שקודם כל כשמסבירים לילדים, צריך להסביר להם ברמה המעשית, אבל השאלה היא – עד מתי אנחנו נהיה ברמה של ילדים?! כי אליבא דאמת, המושג של יצר הרע, הוא הרבה יותר פנימי ועמוק מההגדרה הפשטנית הזאת. כי העניין של היצר הרע הוא לא סובב רק סביב העשייה המכאנית של האדם, בודאי שלא. היצר הרע נמצא בתוך ליבנו, אנחנו לא צריכים לחפש אותו רחוק. גם אלוהים אחרים הוא בתוכנו, גם עבודה זרה ואל נכר ורשות אחרת, כל הדברים האלו נמצאים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. גם אם אנחנו שומרי תורה ומצוות, גם אם אנחנו הולכים עם כובע וחליפה וזקן ופאות, בכל אופן – היצר הרע, עדיין נמצא בתוכנו. מהי הנקודה כאן, שאנחנו צריכים בעיקר להדגיש? הנקודה כאן היא אחת – האם האדם עושה בשביל תועלת עצמו, או שהאדם מכוּון בעשייתו בתדר של אהבת השם ואהבת הזולת? זאת השאלה. כל דבר שהאדם יעשה מצד האנוכיות שלו, מצד תועלת עצמו, ולא משנה מה הוא יעשה, כל זמן שהוא עושה מצד תועלת עצמו – הרי זה נבחן ליצר הרע.
האדם יכול להיות מושלם מבחינת המעשים, לשמור שבת ולעשות חסדים עם חבריו, עם תלמידיו, אבל אם הוא עושה את כל זה מצד שהוא חפץ בתועלת עצמו בעולם הזה או בעולם הבא, אז כל זה נבחן ליצר הרע. אדם יכול לעשות צומות וסיגופים ותעניות, ולהראות מבחינה חיצונית כקדוש עליון, אבל באמת יש פה רק שאלה אחת קטנה – האם הוא עושה את זה מצד האנוכיות שלו, מצד זה שהוא רוצה לספק את עצמו, או שהוא עושה את זה מצד אהבת השם, מצד אהבת האדם. כך צריכים לחתוך את פני הדברים. ואת החיתוך הזה, רובינו לא משכילים לעשות, מדוע? מפני שאנחנו מתרשמים מחיצוניות, אנחנו חיים חיצוניות, אנחנו נושמים חיצוניות. לכן, כאשר אנחנו רואים אדם שהוא מבחינה חיצונית מושלם, אדם שנראה קדוש, עם זקן ופאות ועושה תעניות ועושה תיקונים, אז אנחנו ישר מבינים שהאיש הזה הוא אחד מהצדיקים שהעולם עומד עליהם. אבל, לפי ההגדרה הפנימית של הדברים, זה לא חייב להיות כך. אלא מה? זה תלוי, אם האדם עושה את מה שהוא עושה לתועלת עצמו, אז אין לו שום שייכות לקדושה. הוא יכול לשבת בתעניות ולהראות ממש כמו משה רבנו, אבל, אם הוא עושה את הכל משום תועלת עצמו – אין לו שום שייכות לקדושה. השייכות היחידה שיש לו לקדושה היא השייכות הנמוכה ביותר, והיא מוגדרת ע”י רבנו בעל “הסולם” בשם: “דומם דקדושה“, לא יותר מזה. למרות שהוא נראה מרשים מאד ואנחנו ממש מסתנוורים מכל החזות החיצונית הזאת – אבל זאת טעות.
לעומת זאת, יכול להיות אדם, שהוא לא עושה רושם כל כך גדול מבחינה חיצונית, נראה פשוט, הוא לא מתלבש בשום לבוש מיוחד ולא עושה שום רושם חיצוני ולא מנופף בשום דגלים, ויכול להיות שאף אחד לא יודע, אבל האדם הזה, הוא עובד נגד אהבת עצמו. הוא לא מעוניין בתועלת עצמו, הוא לא מעוניין בסיפוק עצמו, הוא רוצה להתקרב להשם, הוא רוצה לעשות דברים מצד אהבת השם ומצד אהבת האדם, ולא מצד סיפוק עצמו. האדם הזה הולך כבר על דרך הקדושה, למרות שאנחנו, בעיניים החיצוניות שלנו, לא נראה כלום, כי אנחנו מתרשמים רק מתיאטרון, אנחנו מחפשים תיאטרון, והאדם הזה – אנחנו לא רואים בו כלום. אבל, רבותי, עד מתי נתנהג כמו ילדים קטנים שמתרשמים רק ממחזות חיצוניים?! מתי נתחיל להבין שאמיתותם של הדברים תלויה במה שקורה בפנים, והיא בכלל, בכלל לא מושפעת ממה שקורה בחוץ. יש ערך לחיצוניות, אני לא אומר שלא, אבל האמת נחתכת על פי הפנימיות, לא על פי החיצוניות. מתי נלמד את הדברים האלו? כאשר נתחיל להפנים את זה כלפי עצמנו. ז”א, קודם כל, כל העניין הזה צריך להופיע בתוכנו. אם אנחנו אנשים שעושים רק דברים חיצוניים, אז בוודאי שאנחנו שופטים את כל העולם רק מבחינה חיצונית. אבל אם אנחנו מחפשים לשנות את ליבנו, לשנות את רצונותינו, את מחשבותינו, אנחנו רוצים להפוך לאנשים אחרים, אנשים שמרגישים את הבערה של אהבת הזולת ואהבת השם, יום יום. אם כאלה אנשים אנחנו רוצים להיות, אז אנחנו יכולים להתחיל למדוד את המציאות לפי קריטריונים אמיתיים.
יוצא מכל הדברים האלה, שההסבר למה שנקרא יצר הרע, הוא כפי שמגדיר רבנו בעל “הסולם”- הרצון לקבל הנאה ותענוג שבתוכנו. הרצון הזה שנמצא בתוכנו, הוא למעשה המהות של האדם, הוא הנקודה המרכזית שלו, הוא שולט על הווית האדם. והוא נקרא בשם יצר הרע, מטעם שהוא מפריד אותנו מהבורא. כל זמן שאנחנו דואגים אך ורק לתועלת עצמנו, אז למעשה אין לנו אפשרות ליצור חיבור עם בורא עולם, מפני שהבורא הוא רחום ואין לו אינטרסים עצמיים, הוא לא מחפש כמונו לספק את עצמו, הוא לא מסתובב סביב עצמו במעגל בלתי פוסק כמונו, אלא כל הבריאה הגדולה הזאת שברא, היא בכדי להטיב לנבראים. ואם אנחנו חושבים אך ורק לספק את עצמנו, ודאי שאין לנו שום מכנה משותף עם הבורא, ולכן אנחנו לא מרגישים אותו, אנחנו לא מבינים אותו, אנחנו לא חיים במחיצתו למעשה. כפי שאמרתי מקודם, אנחנו עושים מעשים חיצוניים, מכאניים בלבד, אבל המעשים האלה הם לא יוצרים שום קשר בינינו לבין הבורא, אלא הכל מן השפה ולחוץ. מהי הנקודה הקריטית שאותה ניתן להאשים בכל זה? הנקודה היא זאת שאנחנו נשלטים ע”י היצר הרע, דהיינו ע”י אהבת עצמנו. לכן כשאנו אומרים: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני“, אנחנו לא צריכים לחפש כל מיני דברים אחרים, מחוץ לנו. אנשים מדמיינים לעצמם כל מיני פסלים וכו’, “לא יהיה לך אלוהים אחרים” – לא תשתחווה לפסלים ואל תכנס לענייני עבודה זרה. אלא – העבודה זרה נמצאת בתוך עצמנו! כי בזמן שאנחנו חיים ומקיימים תורה ומצוות בשביל עצמנו – זו עבודה זרה, פשוט מאד. אם יש בורא שברא את כל העולם כולו ואמרו – “אין עוד מלבדו”, ואמרו שהוא מושלם בתכלית השלמות, איך יכול להיות שיהיה מקום לאיזה משהו אחר מלבד הבורא? זאת השאלה. ואם אדם עושה בשביל עצמו, ז”א – שהוא נותן לגיטימציה למשהו אחר מלבד הבורא. יש בורא, כבודו במקומו מונח, ויש אני. אני רוצה להנות מהחיים, אני עושה בשביל עצמי. לכן אומר רבנו בעל “הסולם”, זהו היצר הרע, זהו מלאך המוות, זהו השטן, זה נקרא אלוהים אחרים, וזה נקרא גם חמץ ושאור.
ממשיך הזוהר הקדוש ואומר: “אמר הקב”ה כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת, ועבדתם לעם אחר, מכאן ולהלאה, שאתם בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יראה לך חמץ“. ז”א, לְמה הייתם משועבדים כל השנים? לרשות אחרת, עבדתם לעם אחר. מה הפרוש שאנחנו עבדנו לעם אחר? אנחנו לא מעלים כאן זיכרונות ממה שהיה פעם, אנחנו עדיין עובדים לעם אחר, היום, אנחנו עדיין משועבדים למצרים, גם היום. אנחנו לא מודדים את הדברים מבחינה חיצונית, אנחנו מודדים את הדברים מבחינה פנימית. מה זה בכלל מצרים? מצרים, אומר רבנו בעל “הסולם”, היא מלשון צרות, צרות עין וצרות לב. זה שהאדם דואג אך ורק לתועלת עצמו, זה נקרא מצרים, זו שליטת מצרים. הווי אומר, שכולנו, מגדול ועד קטן, נמצאים בשליטת מצרים, ועדיין לא השתחררנו מהשליטה הזאת. כשהיו שואלים בפסח את מורי ורבי, הרב אשלג זצ”ל, מתי כבר נצא ממצרים? אז הוא היה אומר – מי שלא נכנס למצרים, גם לא יכול לצאת ממנה. כך הוא היה אומר. פירושו של דבר שלרובנו בכלל לא ברור שאנחנו נמצאים בשליטת מצרים, אנחנו לא יודעים בכלל שאנחנו נמצאים תחת שליטת מצרים גם היום, תחת שליטת האהבה העצמית. אם כן, מי שלא יודע שהוא נכנס למצרים, גם לא יכול לצאת ממנה. לכן אנחנו יושבים בליל הסדר ואנחנו מפטפטים פטפוטים של “עבדים היינו לפרעה במצרים”, ואנחנו מדמיינים לעצמנו את אבותינו שהיו מאד מסכנים, סוחבים כל מיני אבנים, לפני כמה אלפי שנים. אבל מה זה נוגע אלינו היום? העיקר שנוכל לזלול את המרור והמצה, ובזה נגמר העניין.
אבל אם אנחנו היינו מבינים שלמעשה – כאן מדברים עלינו. לא מדברים על שום דבר היסטורי, מדברים עלינו היום. מפני שאנחנו היום עדיין משועבדים לפרעה במצרים, מבחינה פנימית. פרעה, אומר האר”י הקדוש, הוא אותיות עורף. מה זה אומר? עם קשה עורף. מה זה אומר לגבינו היום? פירושו של דבר – המושג הזה של “קשה עורף” הוא אדם שלא רוצה לכפוף את עצמו לקבלת עול מלכות השם. ופרעה אמר: “מי ה’ אשר אשמע בקולו” וגם אנחנו אומרים את זה כל יום. אמנם אם אנחנו נשאל אחד את השני, אז כל אחד יתיפייף בהרבה יפיופים ואף אחד לא יגיד בפה מלא: “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, וכולם אומרים “ברוך השם” ו”בעזרת השם”, אבל למעשה, כפי שאמרתי, כל החיים שלנו הרי הם מרוכזים אך ורק בתועלת עצמנו, בסיפוק העצמי שלנו, גם כשאנחנו לומדים תורה וגם כשאנחנו מקיימים מצוות, הכל אנחנו עושים בעצם בשביל תועלת עצמנו. אז אנחנו בעצם אומרים “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, כי אנחנו צריכים לעשות את כל המצוות האלו מטעם אהבת השם, לשמוע בקול השם, ולא בקול עצמנו. אז גם אם אנחנו לא נודה בזה, אבל זהו המצב. שליטת האהבה העצמית, היא שליטת פרעה ומצרים בתוך הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו, היום. ואנחנו עורכים את הפסח היום, לא בכדי להעלות זיכרונות מפעם, אלא בכדי להמשיך את האור הסגולי של פסח לתוך נפשנו, בכדי לנסות לפעול את הנס הגדול הזה של ההשתחררות מן האהבה העצמית, משליטת פרעה של היום.
“אמר לו (רבי שמעון לרבי יהודה), כל זמן שהאדם מחויב להראות עצמו בן חורין, צריכים כן, שלא יאכל חמץ, ובכל זמן שאינו מחויב, אינו צריך לאיסור חמץ. זה דומה למלך שעשה אדם אחד לשר. כל אלו הימים שעלה למדרגה הזו, היה שמח ולובש לבושי כבוד. לאחר כך, לא היה צריך לזה. לשנה האחרת שמר אלו הימים שעלה לכבוד הזה, ולבש אלו לבושים. וכן כל שנה ושנה. כעין זה ישראל, כתוב, שבעת ימים שאור לא ימצא, שהם ימי שמחה, הימים שעלו לכבוד הזה ויצאו משעבוד אחר. ומשום זה בכל שנה ושנה שומרים (ישראל) אותם הימים שעלו לכבוד הזה ויצאו מרשות אחר ובאו לרשות הקדושה, ועל כן כתוב, שבעת ימים מצות תאכלו“. אם כן, מה אומר לנו כאן הזוה”ק? בעצם – היום צריכים להשבית חמץ ושאור כל השנה. אם חמץ מרמז על היצר הרע, אז כל השנה אנחנו מצווים להשתדל להימלט מן היצר הרע. אלא מה? נותן הזוהר משל – משל למלך שעשה אדם אחד לשר, ובכל שנה ושנה, באותו תאריך שעשה אותו המלך לשר, הוא לובש בגדי כבוד ויקר בכדי לזכור את זה שהמלך העלה אותו לדרגה של שר. וכך גם אנחנו – אנחנו צריכים לזכור בכל שנה ושנה בתאריך הזה, בניסן, את זה שהקב”ה הוציא את עם ישראל משעבוד מצרים, משעבוד לגאולה. אבל הנקודה היא, כפי שאמרתי, שאנחנו לא צריכים לשקוע בזיכרונות בלבד. אלא שאנחנו צריכים לחוות את הדברים הללו בעצמנו. אבל היות וב- טו’ בניסן, האיר הקב”ה אור גדול מאד, וע”י האור הזה נשתחררו ישראל משליטת מצרים, משליטת פרעה, דהיינו שיצאו משליטת האהבה העצמית, למצב של חירות, חירות מן האהבה העצמית, למצב של אהבת הזולת ואהבת השם, לכן בכל שנה ושנה מאיר בימים האלו האור הגדול ההוא, ואנחנו צריכים לנסות להשתמש בו בכדי לצאת מאפילה לאורה.
כמובן, האור הזה שמאיר, הוא אור גדול מאד, אבל לא כל אחד ואחד ניזון ממנו באופן שווה. כמו בשבת, שאמרו חז”ל: “מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת”, ז”א, המהות של השבת היא גילוי אלוקותו ית’ לנבראיו, זוהי המהות של יום השבת, אבל מי שלא טרח בערב שבת, כלומר מי שלא עבד על עצמו בניסיון לקנות אהבת חברים אמיתית, בניסיון לצאת מהעשייה המכאנית, בניסיון לקבל על עצמו את עול מלכות השם, לנתק את עצמו מהעניינים הגשמיים, מי שלא עשה את כל הדברים האלו בששת ימי המעשה, אז כשהוא בא לשבת – מה יש לו בכל השבת הזאת? יש לו קיגל וטשולנט ופיצוחים, זאת השבת שלו. ז”א, הוא ישן ולא הולך לעבודה, או שהוא לא צריך ללכת לכולל, והוא זולל ושובע, וזהו. אז אם כן, אין לו בכלל כלים לחוש את האור הגדול של השבת, בשבילו השבת זו חגיגה של התאוות הבהמיות, לא יותר. אבל זו לא האמת. השבת לא ניתנה לנו בכדי שניתן דרור לכל התאוות הבהמיות שלנו. כל השבוע מנענו את עצמנו מלאכול דברים טובים ופתאום בשבת אנחנו באים וזוללים על ימין ועל שמאל, בשר ודגים, ומממשים את כל מיני התאוות הבהמיות האפשריות. זו השבת? שבת קודש, שנתן לנו הקב”ה? הרי כתוב בספרים שהשבת היא עניין גילוי אלוקותו ית’ לנבראיו. לכן השבת היא מעין עולם הבא, מפני שגם עולם הבא, כל המהות שלו זה התגלות השם לנבראים, אין שום דבר אחר בעולם הבא, רק זה. לכן, מי שלא הכין את עצמו בערב שבת, מה יש לו בשבת? מה יש לו בעולם הבא?
זאת אומרת, כשהוא יבוא לעולם הבא – אם כל החיים שלו הוא רדף אחרי תאוות בשרים למיניהם, אז כשהוא יבוא לעולם הבא ויתנו לו גילוי השם, הוא מאד יתאכזב. לא לסחורה הזאת הוא חיכה. הרי כל החיים שלו הוא עסק בעניינים של כבוד ותאוות בשרים וכו’, אז כשהוא יבוא לעולם הבא ויתנו לו חיבור עם השם – הוא מאד יתאכזב. מה הוא צריך את זה? לדבר כזה הוא בכלל לא קיווה. ואותו דבר גם לגבי השבת. לכן אנחנו מאד מחטיאים את מטרת מהות השבת. אין לנו כלים לקבל את השבת. השבת זה לא דבר גשמי, לא בורקס ולא עוגות ולא פיצוחים, שום דבר מן הסוג הזה. השבת זה דבר רוחני לחלוטין, “חמדת ימים אותו קראת”, מדוע השבת נקראת חמדה? כי השבת היא – שהאדם מרגיש את מציאות הבורא והוא חי בבחינת “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'”, שהאדם מרגיש את החשיבות האמיתית שיש בעולם, שהיא החשיבות של הבורא, שלא כדאי להשקיע בשום דבר אחר חוץ מזה. זו השבת. אלא, היות ובכל העולמות העליונים מתגלה קדושת השם וכבוד השם, אצל כל הנשמות ואצל כל הנבראים, וגם בעולם הזה, אצל אלו הזכאים לכך, לכן ציוונו השי”ת, כסמל לדבר וכענף מהעניין הזה, גם לנהוג בתענוגים גשמיים. אבל זהו רק סמל, לא יותר, לא שזו השבת חס ושלום, זה סמל לשבת. לכן, אמרו חז”ל: “מי שלא טרח בערב שבת”, מי שלא הכין את עצמו מבחינה רוחנית, מי שלא התגעגע להשם בכל ימות השבוע, “מה יאכל בשבת”? מה הוא יקבל בשבת? רק דברים גשמיים? חבל.
אותו דבר גם לגבי פסח. האור הגדול שמאיר בפסח, אומר האר”י הקדוש, זו מדרגה גבוהה מאד. האם יש עוד לילה אחד בכל השנה שבו אנו מצווים לומר הלל? הלל שלם? זה מרמז על המדרגה הגדולה של פסח. האור שמאיר בחג הפסח, במיוחד בלילה הראשון, נקרא לפי לשון האר”י הקדוש – מוחין דחיה. יש חמשה מדרגות רוחניות שנקראות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. יחידה – זהו אור דמשיח, האור שיופיע בגאולה השלמה, חיה – זהו אור אחד פחות, והאור הזה מאיר בפסח. אם כן, כאשר אנחנו באים לליל הסדר בפסח, אנחנו צריכים להמשיך מהאור הזה שיאיר לתוך נפשנו, בכדי שנראה שגם אנחנו נמצאים במצרים וגם אנחנו נמצאים תחת שליטת פרעה, כי גם אנחנו אומרים כל יום “מי ה’ אשר אשמע בקולו“, אנחנו גם לא רוצים לקבל על עצמנו את עול מלכות השם. כל זה קיים בנו, זה לא איזשהו מחזה שהיה פעם, לפני כך וכך אלפי שנה, אלא מדובר עלינו. וגם אנחנו אומרים “מה העבודה הזאת לכם“, בכל פעם שאנו צריכים לפעול מתוך קצת הקרבה וקצת מסירות נפש, בכל פעם שאנו צריכים לפעול מתוך אהבת הזולת. כאשר אנו רואים שלנו לא יהיו רווחים מזה, אז תכף ומיד הגוף שלנו בא ושואל – “מה העבודה הזאת לכם”? מה יצא לך מזה? מה תרוויח מזה? נפלת על הראש? השתגעת?
אם כן, אנחנו צריכים להמשיך מהאור הקדוש הזה של הפסח לתוך נפשנו בכדי לראות, קודם כל, שאנחנו עדיין נמצאים בשליטת מצרים ואנחנו עדיין בשליטת פרעה, ואנחנו צריכים עכשיו, מתוך האור הגדול הזה, לנסות להבין למה הדבר הזה הוא כל כך חמור וכל כך גרוע. כי רובנו בכלל לא מרגישים שום פסול בדבר הזה, כפי שהתורה אומרת “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים“, ז”א, יש בזה הרבה מאד חיוב בשביל הרצון לקבל הנאה ותענוג שלנו, בשביל האהבה העצמית שלנו. אז אנחנו לא מבינים, למה אומרים שזה נקרא שיעבוד וזה נקרא גלות, הרי אנחנו רואים שיש בזה תענוגים, שאנחנו מענגים את עצמנו, מהנים את עצמנו, אז למה אתה אומר שזו גלות וזה שעבוד? אז קודם כל האדם באמת צריך להבין למה זה לא בסדר, קודם כל הוא צריך להבין שיש מלך גדול בעולם שכל זה מנתק אותו ממנו. ז”א, מה שנדמה בעינינו כתענוגים, בעצם כל העונג הזה נהפך לנגע, והתענוגים האמיתיים הם התענוגים אשר אנו מסוגלים לחוות בזמן שאנו מחוברים עם הקב”ה. ואנו יכולים להמשיך את האור הגדול של פסח לתוך נפשנו, בכדי שבסגולת האור הגדול הזה, נבחין את ההבחנות הללו. ההבחנות הללו הן הבחנות דקות, הן לא הבחנות של אינפורמציה, אלא הן הבחנות של הבנה פנימית ושל הרגשת הלב. שהאדם יבין ויתבונן ויראה שהוא עדיין נמצא בשליטת פרעה ומצרים, שבעצם הוא חי את זה מדי יום ביומו, שהוא יבין ויראה שבעצם הגוף שלנו רודף אחרי הנאת עצמו ורוצה בה, וזה האסון שלנו. ובעצם הגוף לא רוצה להשתחרר משליטת מצרים. והאדם צריך למצוא עצות – מה הוא יכול לעשות בכדי שהוא ירצה להשתחרר משליטת מצרים בכלל. זה לא פשוט.
הזוה”ק אומר, שהמצרים עשו כישוף, כמין מחסום רוחני סביב ארץ מצרים, ששום עבד לא יוכל לברוח ממצרים. מהו המחסום הזה? אנחנו הסברנו בצורה פשוטה – היות ואנחנו מתאווים תאווה גדולה לספק את עצמנו ולהנות את עצמנו, אז אם כן, זהו הכישוף הגדול אשר בו אנו סגורים. אנחנו לא רוצים בכלל לצאת ממצרים, אנחנו רוצים להישאר במצרים, וזה כמין כישוף. ואיך משתחררים מן הכישוף הזה? איך משתחררים מן המחסום הזה? על ידי האור הגדול של פסח. אני יכול לומר לכם, ודאי וודאי, שלא עזבנו ה’, הקב”ה לא עזב אותנו ולא השאיר אותנו לבד, למרות שאנחנו דור נמוך מאד. אבל אומרים כל הקדמונים שהקב”ה נתן בידנו אוצר גדול, האוצר הזה מכונה בשם פנימיות התורה. פנימיות התורה, למעשה, הוא המאור היותר גדול שבתורה, נשמת התורה. הוא אמור לתת לנו את ההבחנות הללו שעליהם אני מדבר בשיעורים שלי, כי הרבה פעמים אנשים שואלים אותי: “כבוד הרב, הדברים האלו שאתה מדבר עליהם, הם דברים כל כך יפים, והם דברים שנשמעים כדברים אמיתיים, אבל איך אנחנו נתחבר לכל זה? איך אנחנו באמת ניישם את כל הדברים הללו? אנחנו לא רוצים שזה יישאר אצלנו רק בגדר הרצאה וזהו, אנחנו רוצים באמת להיכנס לזה”. לכן אני מייעץ לכולם לעסוק בפנימיות התורה, בלימוד חכמת הקבלה, בכדי לתקן את נפשנו, בכדי לקנות אמונה, בכדי לקנות אהבת הזולת. כמובן, שצריכים לעשות את זה ע”י רב שמוסמך לדבר, ע”י אנשים שהולכים בדרך עבדות ה’, בכדי לא לנטות חס ושלום. אבל כך ציוו אותנו הקדמונים כאשר הם ראו וחזו את השפלות הגדולה של הדור הזה, הם ראו שלא יוכלו ללמוד א’-ב’ של יהדות, אלא רק מתוך המאור הגדול של פנימיות התורה.
(תש”ס)
