בס”ד
בפרשת השבוע נאמר: אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה (ויקרא יח’, ו’).
אסור לאדם להתקרב/להתחתן עם שאר בשרו, היינו עם אישה שהיא ממשפחתו, והתורה נותנת כאן רשימה: “עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ” (שם יח’, ז’).
מי זה אביך – הכוונה לאשת אביך, וממשיכה התורה ברשימה שלמה: “עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן…” (שם יח’, ט’).
אז מה הטעם בזה שאסור לאדם להתחתן עם אשה ממשפחתו? ודווקא צריך לחפש אישה שאינה קשורה למשפחה?
יכולים לאמר, שהטעם נמשך מרוחניות – אדם נקרא בחינת ז”א, והז”א הראשון מופיע בעולם הניקודים; עולם הניקודים היה התפשטות ז’ המלכים, כאשר האור העליון מכונה זכר והכלי המקבל אותו נקרא נקבה.
הזוהר הקדוש מפרש עניין ‘ערווה’ ככלי המלכות או בחינה ד’. בעולם הניקודים הז”א התפשט אל בחינת המלכות שלו – של המערכת שלו, ומכיוון שהמלכות של המערכת שלו הייתה מורכבת מכלי קבלה אמיתיים, לכן יצא שהתפשטות אור העליון – אור האלוקות, באה בכלים של ‘מקבל על מנת לקבל’, מפני שלא יכלו לכוון ‘על מנת להשפיע’ בכלי הקבלה האמיתיים, ולכן הייתה שבירת הכלים.
לכן, הז”א בעולם האצילות כבר לא רוצה לשמש עם הנקבה של המערכת שלו אלא עם נקבה אחרת, שם לא משמשים עם כלי הקבלה של המערכת, אלא משמשים עם כלים ד’השפעה שנכללו מכלים ד’קבלה.
זה נבחן לנקבה שלא שייכת למערכת אלא יש כאן נקבה חדשה, ומכיוון שהמהות כעת היא של הכלים ד’השפעה רק שנכללו מכלים ד’קבלה, לכן העוביות שם לא כל כך גדולה, וכן יכולים לכוון ‘על מנת להשפיע’ בכלים הללו – והעסק הזה יכול לעמוד.
יוצא מכך, שז”א ד’ניקודים לקח נקבה מהמערכת שלו – כביכול מהמשפחה שלו, והדבר גרם לשבירת הכלים, כי נקבה מהמערכת הטבעית של האדם זה ‘רצון לקבל הגדול’ המכונה בחינה ד’ שאי אפשר להשתמש בו, ולכן נאלץ לקחת נקבה אחרת לגמרי ואז הייתה המערכת בת קיום.
לכן, בסוף ‘פרשת וישלח’ כתוב על אלופי עשיו “וימלוך וימות“: “וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה: וַיָּמָת…” (בראשית לו’, לב’-לג’).
כולם מתו, דהיינו כולם היו בבחינת ‘רשעים בחייהם נקראים מתים’. התורה מונה כאן שמונה מלכים ובסוף אומרת הפרשה: “…וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב” (שם לו’, לט’) – והוא לא מת.
והוא היחיד שמצוין אצלו שם אשתו. אצל האחרים לא כתוב כך. רוצה לאמר, שרק אצל האחרון שהוא בחינת ז”א ד’אצילות, הוא שלקח אישה לא מתוך המערכת שלו, אלא כמו שאומרים – ממשפחה אחרת – ואז היה לזה קיום ועמידה.
אפשר גם להשתמש, לביאור העניין, במה ששמעתי ממורי ורבי זצ”ל ב’פרשת בשלח:“…וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב…” (שמות יג’, יז’).
הסביר הרב”ש זצ”ל: קרוב – הכוונה קרוב לטבע של האדם, ואלו רחוק – הכוונה רחוק מטבע האדם, אם כן, נשים שבתוך המשפחה הן נקראות קרובות, אז מבחינה רוחנית מדובר על סוגים של כלים ד’קבלה שקרובים לטבע האדם. כי מצד הטבע – האדם רוצה להנאות כמה שיותר ולהשתמש ברצונות ד’קבלה מה שיותר גדולים ועבים, בכדי שהתענוג שלו יהיה גדול.
לכן, הנקבות שהן קרובות נפסלו, ואילו הרחוקות, דהיינו רחוקות מן הטבע, איתן כן אפשר להשתמש.
עוד אומרת התורה: “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ“ (ויקרא יח’, יט’) זאת אומרת, כאן מדובר על אדם שלקח אישה הגונה, כמו שצריך, אך בזמן שהיא נידה אסור להתקרב אליה, מה הנקודה?
האישה – מרמזת, כמו שאמרנו, על כלי הקבלה של האדם, אז גם אם אדם לוקח אישה רחוקה, שכך צריך להיות, בכדאי להקים בית על האדם לקחת אישה רחוקה – אבל יש מצב שהיא נידה,
מבחינה רוחנית המושג של נידה מראה על טומאה, ז”א באישה יש ‘מחזור’ הם זמני הדימום בהם היא טמאה ויש זמנים שהיא נקיה וטהורה.
כפי שאנו רואים, למשל במחזוריות הלבנה, הלוא האישה נמשכת מן הלבנה, שגם בלבנה יש מחזוריות, מראש חודש ועד טו’ בחודש היא הולכת וגדלה, שזה אומר שהחמה מאירה בה,
מטו’ בחודש היא הולכת וקטנה עד שאינה נראית – מה שאומר, שהחמה אינה מאירה בה, האור הולך ופוחת בה.
מסביר רבנו ‘בעל הסולם’: האישה הינה ‘כלי הקבלה’, בזמן שהם נקיים וטהורים מכל זוהמה של ‘רצון לקבל לתועלת עצמו’, אז יכול להאיר שם אור ה’ – ומאיר אור האלוקות באדם, אבל אז ככל שמאיר יותר האור, ואף כי מאיר על דרך הקדושה, הטבע של ה’רצון לקבל’ אינו נח, וככל שמאיר יותר אור רוצה ה’סיטרא אחרא’ שבאדם להמשיך את האור הזה גם לכלי קבלה שאי אפשר לכוון בהם על מנת להשפיע. דהיינו, להמשיך את האור למקום ביאה, ובזמן זה שהקליפות מתעוררות להמשיך את האור למקום ביאה, אז הלבנה הולכת ומתמעטת בכדי שלא יוכלו לבצע את זממם, וחוזר חלילה… בזמן שהקליפות עוזבות את המלכות, דהיינו את הרצון לקבל שבאדם, אז שוב אפשר להכשיר אותו ולהמשיך בו את אור ה’ – שזה בגשמיות שהחמה מאירה בלבנה.
כאין זה, יש גם מחזור קבוע אצל אישה שיש זמן שהיא טהורה, שמדברים מבחינה פנימית הכוונה ש’הרצון לקבל’ שבאדם מתוקן כראוי, ואז ראויה לזווג, דהיינו שיאיר בה ‘אור ה’ – אור האלוקות.
אז יכולים להיוולד באדם בנים ובנות – הבנות חדשות בתורה, אבל ככל שהאור הולך וגודל, הקליפה מתעוררת להמשיך את האור לכלים שאינם מתוקנים וכו’…
וזה עניין נידה, שאישה נעשית טמאה ויש בה עניין של גילוי דם – שהדם הוא דם טמא מרמז הוא על עכירות וזוהמת הקליפות, לכן אז אינה ראויה לזווג בזמן שהקליפות והרצונות ד’סיטרא אחרא מתגברים – עד ששוב נפסק הזיהום והטומאה, עליה לספור שבעה ימים נקיים כנגד שבעת ספירות חג”ת נהי”מ. כאשר כל כלי שבעת הספירות הם נקיים לגמרי, זה אומר שהכלים מוכשרים שוב לקבל את אור ה’, אז שוב הולכת וטובלת, עניין טבילה במקווה, ככתוב: “מקווה ישראל ה'”, שאדם צריך להטביל את עצמו באור ה’, שהוא הפעולה האחרונה המכשירה את האדם, ושוב יכול להיות זיווג בין הקב”ה ושכינתה, בין האור העליון לבין הכלים שבאדם, בין החמה לבין הלבנה.
אנו נסיים בזאת, באיחוליי ברכה והצלחה לכל בית ישראל. (תשע”א)
