בסד
“ובשעיר ישבו החורים לפנים, ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן יהוה להם” (דברים ב, יב).
פי’ בתחילה ישבו עם החורי בארצם והשעירים ירשו את ארצם וישבו תחתם, כאשר עשו ישראל בארץ ישראל שירשו אותה תחת אלו שישבו בה.
וע”ד הפנימיות, י”ל דשעיר הוא בחינת אור החכמה. חורי הוא מלשון חור, והיינו חסרון לחכמה. “ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם”, דכאשר האיר אור החכמה ונעשה בחינת פנים, בחינת גילוי, אזי ממילא מסתלקים ונשמדים כל הבחינות חורי הבחינות חסרון. דבזמן שהאור מאיר אזי כל החסרונות מסתלקים, וכן היה בארץ ישראל שהוא כדוגמת מה שירשו שעיר את החורי, רק שם זה חסרונות דטומאה, וא”י הוא חסרונות דקדושה, דארץ הוא מלשון רצון, וארץ ישראל, היינו רצון לבחינת ישראל שהוא מלשון ישר-קל, והיינו שהאדם רוצה להשפיע להקב”ה שכל מעשיו יהיו לש”ש. ועם ישראל ירש את א”י, היינו שעם ישראל באמת זכה למלאות את החסרון לאמונה והשפעה, שזכו לאמונה והשפעה באמת.
(בואי כלה שב”ק פרשת פנחס/מברכין מנחם אב התשע”ב)
יום ג’ כ”ד תמוז התשס”ז
כתיב (במדבר כ”ז, ט”ז) “יפקד ה’ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה”. ופירש רש”י ז”ל: אלוקי הרוחות למה נאמר? ואמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג ושיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. ואמר אאמו”ר שליט”א דמכאן יכולים לראות מהו מנהיג אמיתי שיכול להתאים עצמו לכ”א ואחד, דמוצא אצל כל אחד הנקודה שמאפיינת אותו ומתאים עצמו אליו דיש אדם למדן, ויש אדם שהוא בעל חסד וכו’ ומתחבר עם כ”א בנקודת העבודה שלו, אבל מנהיג שהוא למדן ואינו יכול להתחבר רק עם למדנים אינו קרוי מנהיג אמיתי.
כתיב (שם י”ז) “יפקד ה’ וכו’ איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם וכו'” ופירש אאמו”ר שליט”א דאיכא ג’ סוגי מנהיגים בעבודת ה’
א. שמנהיגים העם במלחמות היצר, ויודעים לדרוש דרשות יפות, אבל הם לא אוחזים בזה כלל.
ב. שאף המנהיגים שמדריכים העם במלחמות היצר אף הם נמצאים במלחמה.
ג. שהמנהיג כבר הגיע לגמר התיקון וכבר ניצח היצר, ומדריכים העם לפי נסיונם מה שעברו במלחמותיהם,
ושאל דמשה רבינו לא היה כנגד אף אחד מהג’ סוגים דהא משה רבינו הגיע לגמר התיקון, ובכ”ז חזינן דעוד נלחם במלחמות סיחון ועוג, ופירש, דמשה רבינו נלחם בשביל ישראל, דלעצמו לא היה לו עוד מה להלחם, אבל נלחם בשביל תיקון ישראל.
שב”ק פרשת פנחס התשס”ח
בואי כלה:
יפקוד ה’ איש על העדה אשר יוציאם ואשר יביאם, דהצדיק יכול להעלות את כל הפעולות והדיבורים לקדושה.
טיש: פנחס תשע”ח
כתיב (במדבר כ”ח, ב-ח)
“צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי”. ופירש, דקרבני הוא מלשון קירוב, והיינו שהאדם צריך לקרב עצמו לה’, ואומרת התורה איך האדם יכול לקרב עצמו לה’? עם לחמי, וכתיב בזוה”ק דלחם הוא בחינת אמונה, דכמו שהלחם הוא המאכל העיקרי של האדם, כן האמונה צריכה להיות עיקר אצל האדם, וכן בעל הלחם צריך להלחם, כדכתיב לכו לחמו בלחמי, כן בשביל להשיג האמונה צריך להלחם.
“אשי” דהאדם צריך ללכת באמונה בהתלהבות ובברען עם אש.
“ריח נחחי” שהאדם הולך באמונה נהיה כביכול ריח טוב למעלה, והיינו שכביכול עושה נחת רוח להקב”ה בזה שהולך באמונה.
“תשמרו להקריב לי במועדו” דיש לאמונה זמן דכאשר הקב”ה מקרב האדם לא שייכת אמונה, כיון שהקב”ה באתגליא לאדם, והזמן של האמונה הוא כאשר הקב”ה מרחיק האדם ממנו ואין הקב”ה מגולה לאדם.
“ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה’ כבשים וכו’ שניים ליום עולה תמיד”. דכבש הוא מלשון כבשּׁ, והיינו האמונה שהאדם כובש עצמו והולך באמונה, וכתיב בכבשים “זה האשה אשר תקריב לה'” דהאדם צריך לקרב עצמו באמונה עם אש. והיינו כדפרישית לעיל דיש ללכת באמונה בהתלהבות ובברען דקדושה.
וצריך להקריב שני כבשים, והיינו דיש שני מצבים של אמונה, ומבארת התורה מה הם שני המצבים “את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים” דיש שני מצבים של הליכה באמונה, יש אמונה של יום, והיינו שהקב”ה מאיר לאדם את אור האמונה, ויש לאדם חשק ללכת באמונה, דהאמונה מאירה לאדם, ויש מצב של בין הערבים והיינו שלא מאיר לאדם ואין לאדם חשק ללכת באמונה, ולקיים התורה והמצוות, וע”ז כתיב: “ואת הכבש השני תעשה בין הערביים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה וכו'”, והיינו שהאדם צריך לעשות האמונה שלא מאיר לאדם בדיוק באותו חשק ורצון של האמונה בזמן שמאיר לאדם.
שב”ק פרשת פנחס התשס”ח
כתיב (במדבר כ”ז, ט”ו-י”ז): “וידבר משה אל ה’ לאמור: יפקוד ה’ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם”.
“אלוקי הרוחות” רש”י: מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כאו”א לפי דעתו.
כל אדם, או ששולטת בו בחינת ימין- חסד והשפעה, או ששולטת בו בחינת שמאל-קבלה ושליטה וכו’, והצדיק מנהיג ישראל צריך להיות מורכב משני הבחינות יחד, והיינו קו אמצעי, בשביל שתהיה לו גישה לכל אחד ואחד, והיינו “אשר יצא לפניהם”, זהו קו שמאל, ואשר יבא לפניהם הוא קו ימין, ומזה הגיע המנהג שנותנים לאנשים חשובים או שלישי או שישי, משום ששלישי הוא קו אמצעי בין ראשון לשני, ושישי הוא קו אמצעי בין רביעי לחמישי.
“איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם”
וי”ל שהמנהיג לא יהיה אדם שלם שאין בו פסולת, והיינו “אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם” היינו, שיהיו למנהיג עליות וירידות, כיון שלכלל הציבור יש עליות וירידות, והם צריכים הדרכה, ואם לצדיק אין עליות וירידות כמוהם, לא יוכל להדריכם, משום שלא עבר מה שהם עוברים, ושלא יהיה המנהיג כפרעה שרצה להראות לעמו שהוא שלם כאלוהים שאין לו פסולת, ולכן הלך להתפנות לפנות בוקר ע”י הנילוס, בכדי להסתיר את המציאות שגם אצלו יש פסולת, אלא צריך מנהיג שיש בו פסולת.
