בסד
(דברים ט, כח-כט) “פן יאמרו יושבי הארץ אשר הוצאתנו משם, מבלי יכולת ה’ להביאם אל הארץ אשר דבר להם, ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר. והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה”.
לכאורה, יל”ה את טענתו של משה וכי אכפת לו להקב”ה מה יאמרו מצרים? אלא י”ל שמשה רבינו אמר לקב”ה – שאם הקב”ה לא יכניס את בנ”י לא”י, משמעות הדבר, שאינו מסוגל לתקן את חטא העגל. כי ענין תיקון החטא העגל לקדושה, והיינו שהחטא יהפוך לכלי לאור ה’, והוא ענין הכניסה לארץ ישראל, דענין א”י הוא גילוי אור ה’ להדיא אצל האדם, ואם בנ”י יוכלו להיכנס לא”י לאחר חטא העגל, זה מורה שניתקן החטא לקדושה, ומאיר אור ה’ באלו הכלים. ובאם הקב”ה לא יכניס את עם ישראל לארץ ישראל, אזי הרצון לקבל יבוא לאדם ויגיד לו – אתה יודע למה הקב”ה לא תיקן את חטא העגל, והיינו שלא הכניסם לא”י, משום שהחטא הזה עוביותו כ”כ גדולה, עד שאין הקב”ה יכול לתקנו ח”ו, וכפי שאמרו המרגלים שהם לא יכולים לכבוש את הארץ, ומי כן יכול? רק בני ענק, אנשים ענקיים ומיוחדים, הם אלה שיכולים להיכנס לארץ ולהפוך את עוונותיהם לזכויות לכלי לאור ה’, אך זה לא דבר שמתאים לכלל עם ישראל וכדכתיב בזוה”ק לגבי המרגלים שאמרו “אין בעל הבית מציל את כליו” שאין כח ביד בעה”ב להציל את הכלים שלו, והיינו שאין כח ביד הקב”ה להביא אותנו לא”י, ולכך ביקש משה מהקב”ה שיכניס את בנ”י לא”י.
“והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה”. “כחך הגדול” מרמז על מדת החסד, משום שגדול הוא כנגד אברהם שהוא מדת החסד, “ובזרועך הנטויה”, זרועך מורה על קו שמאל מלשון זה רע, שהאדם מרגיש הכרת הרע, ונטויה מורה על שיתוף מדת הרחמים במדת הדין, וכידוע ליודעי ח”ן אשר המבנה של האל”ף מורה על הצימצום ב’.
(שם י, א-ג) בעת ההוא אמר ה’ אלי: פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים. ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. וכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון. ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי”.
“פסול לך” הוא מלשון פסלות, דרק ע”י הפסולת אפשר לזכות לאור ה’, משום שעוונותיו של האדם נעשים כלי לאור ה’, בבחינת זדונותיו נהפכים לזכויות. “שני לוחות אבנים”, אבן מורה על בחינת המלכות, והנה יש ב’ מיני מלכות. “כראשונים” הנה הלוחות הראשונות היו בבחינת חיה, והשניים בחינת בינה ונשמה, והוא משום שמחמת שראו שאין בנ”י מסוגלים להתגבר על בחינת חיה דנעשתה שבירה, ע”כ נעשתה הזדככות לבחינת הבינה.
“ועשית לך ארון וכו’ עצי שיטים“. דבר זה של עשיית ארון ללוחות השניות חלוק הוא מן הלוחות הראשונות אשר בהם לא היה צווי לעשות ללוחות ארון, והוא משום שהארון הוא תיקון לשבירה, דארון הוא אותיות נורא כנגד הגדול הגבור והנורא, דנורא הוא כנגד יעקב שהוא בחינת קו אמצעי והיינו בחינת חסדים ואמונה, ושיטים הוא מלשון שוטה, מורה על האמונה, שהאדם עושה עצמו לשוטה, ואינו הולך לפי מה ששכלו מורה לו, והנה האמונה היא תיקון למעשה השבירה, דהשבירה נעשתה מחמת העגל שבחרו ללכת בגילוי, היפך האמונה, ותיקונה הוא בחינת עצי שיטים בחינת אמונה.
(בואי כלה שב”ק פרשת עקב התשע”ב)
(דברים י, ה) “ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי, ויהיו שם כאשר צוני ה'”.
“ואפן וארד מן ההר”, הר הוא מלשון הרהור, והיינו הרהורים דגדלות, דלאחר שמשה רבינו היה בגדלות שהיה עם הקב”ה ארבעים יום וארבעים לילה, הוא ירד ממצב זה למצבו הרגיל של היום יום, “ואשים את הלוחות בארון”, ארון הוא אותיות נורא, מורה על מדריגת היראה, והיינו שכיצד האדם יכול לזכות לתורה? רק ע”י שיש לאדם בחינת יראת שמים, והנה מדריגת התורה של האדם היא לפי גודל היראה.
(שם ו) “ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו”.
פירש”י: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – מה ענין זה לכאן? ועוד: וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר ויסעו ממוסרות וגו’? ועוד שם מת אהרן והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר?! אלא אף זו מן התוכחה. ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה וכו’, ע”כ.
והוא דכאשר האדם עובד בעבודה הקשה לצאת משליטת הרצון לקבל ולהגיע לשליטת הרצון להשפיע, אזי הרצון לקבל כל הזמן נלחם באדם שיחזור למצרים, שיחזור חזרה לענין הקבלה.
(שם ז) “משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים”.
פירש”י – “ומן הגדגדה וגו’ – ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב”ה כיום שנשתברו בו הלוחות” ע”כ.
והוא כיון שהצדיק הוא הנושא לתורה, שהוא מעביר את התורה לישראל שבדורו, והדבק בצדיק הרי הוא מגיע לבחינת אורייתא קוב”ה וישראל חד הוא, הוא מעביר לעם ישראל דרך התורה את הקשר לקב”ה. וממשיך רש”י ואומר “ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל”. ובביאור ענין הקשר בין מה שאמרו נשוב מצרימה לחטא העגל הוא שחטא העגל היה שלא רצו ללכת באמונה אלא רצו ללכת בידיעה בבחינת אלה אלוהיך ישראל כמורה באצבע, והיינו שירגישו את הקב”ה בהדיא, וכן הוא ענין השיבה למצרים שהוא שהאדם רוצה לעבוד את הקב”ה רק על הבסיס של הרצון לקבל בלבד.
“משם נסעו הגדגדה” “גדגדה” הם אותיות גד גד, והנה אמרו חז”ל דהאות גימ”ל מורה על גמילות חסד, והדל”ת מורה על דל ועני, והיינו שגומל חסד לעני ולרש מורה על בחינת השפעה. ופירש רש”י גדגדה חור הגידגד, והיינו שלאחר שעשו אבל על אהרון שמעלתה גדולה מאד, כדאמרו חז”ל (שבת קה, ב) “שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו”. וע”כ זכו שיהיה להם בחינת חור הגדגד והיינו חיסרון לענין ההשפעה, ולאחר שזכו לענין חסרון להשפעה, “ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים” “יטבתה” הוא מלשון טוב, והטוב היינו “ארץ נחלי מים” גילוי אור ה’, דהמים מורים על השפע האלוקי.
מה הוא הענין של ג’ דפורענותא ושבעה דנחמתא? וי”ל דשתיהם ביחד ג’ ועוד ז’ הם י’ מורים על העשר ספירות, וא”כ יל”ה מדוע ג’ הם פורענות והז’ הם נחמה? י”ל דהג’ מורים על המשכת אור ה’ בבחינת ג”ר דחכמה, שאז המשכת האור היא בבחינת פורענות, כיון שמידת הדין שולטת על הג”ר דחכמה, אך הז’ דנחמתא מורה על ז”ת דחכמה על המשכת האור בבחינת ו”ק והיינו שאין ההמשכה ממעלה למטה כג”ר, אלא ממטה למעלה שאז דבר זה הוא נחמד ומעולה.
