בסד
(דברים ה, ו-ז) “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”.
איתא בחסידישע ספרים, דאנכי ה’ אלוקיך, היינו – אהבת ה’, ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, היינו – יראת ה’, ולפי”ז לדכל הענין של אנכי ה’ אלוקיך שהקב”ה נותן לאדם את הדרגה של אהבת ה’ הוא בשביל “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, בכדי שעי”כ יוכל האדם לצאת משליטת מצרים, משליטת הרצון לקבל אשר מיצר את האדם סביב עצמו ושלא יענין אותו כלל מהזולת.
(שם ז) “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”.
יל”ה איך שייכת הדיברה הזאת אצלינו בימינו, אצל האימישע עולם ולכאורה הדבר הזה כלל לא שייך אלינו, וי”ל את הלאו הזה בצורה שתהיה שייכת אלינו, דהאסור הוא להשתחוות לכל מי שאינו הקב”ה, ומי הוא זה, זה האדם. שהאדם לפי טבעו משתחווה לעצמו, לרצון לקבל שלו, וע”ז מזהירה התורה את האדם שלא ישתחווה לרצון לקבל שלו.
(שם ח) “לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ”.
י”ל דכאשר האדם זוכה לגילוי ה’ אזי חושב האדם שהנה הוא מכיר את הקב”ה, וזהו הקב”ה, ואין בקב”ה עוד דרגות ח”ו, אזי ע”ז מזהירה אותנו התורה “לא תעשה לך פסל כל תמונה”, והיינו שאל תצייר לעצמך את הקב”ה באיזו צורה, והוא משום שהקב”ה הוא בשמים ממעל וכו’, והיינו שהקב”ה הוא בלתי מוגבל, וכאשר האדם יתקדם ויעלה דרגה, אזי הוא יראה שיש בקב”ה עוד מדרגות עד אין סוף, וע”כ אל לאדם להגביל את הקב”ה.
“אשר בשמים ממעל” הוא בחינת ז”א, “ואשר בארץ מתחת” הוא בחינת מלכות, “ואשר במים מתחת לארץ”, היינו עולמות בריאה יצירה עשיה, שבהם היא כל השגת התחתונים.
(שם ט) “לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה’ אלקיך קל קנא פקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשנאי”.
את הפסוק הזה י”ל בצורה שונה, דכאשר האדם זוכה לגילוי אזי שהאדם לא ישתחוה לאותו גילוי, והיינו שהאדם לא יבנה את כל עבדות ה’ שלו על אותו גילוי, ומדוע? “כי אנכי” וכו’ מרמז על הדיבר של “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, והיינו שהרי הקב”ה הוציא את בנ”י משליטת הרצון לקבל, וא”כ האמונה היא העיקר ולא הגילוי. “פקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשונאי”. יל”ה: וכי הקב”ה מעניש את הבנים על אף שהם לא חטאו? וכבר עמדו ע”ז המפרשים ופירשו שמדובר שהבנים אוחזים במעשה אבותיהם הרעים. וע”ד הפנימיות י”ל דהנה במידת פרענות אנו רואים ארבע דרגות, וי”ל על עולם הנקודים ששם נעשתה השבירה וזהו מידת פרענות, “אבות” היינו הסיבה הבכח מרמז על ראש, דבעולם הנקודים הגורם לשבירה היה כבר בראש, שבראש ביטלו את המסך דצ”ב, והנה השבירה נעשתה בשלושה מקומות – במלכי דחג”ת והיינו בנים, ובמלכי תנהי”ם והיינו שלשים, ובראש הדעת והיינו רבעים, לשנאי – היינו לאחר השבירה שנעשו מקבלים, אזי הם נעשו שנואים אצל הקב”ה.
(שם י) “ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי”
זוהי מרובה מדה טובה ממדת פורענות, והיינו דזה שהאדם הולך בדרך הטובה, עצם זה הוא השכר המרובה, מאשר העונש שהוא ההליכה בדרך של שונאי, ומה היא הדרך הטובה: “עושה חסד לאלפים” – שהאדם הולך גם במדת החסד וגם במדת החכמה הקרויה אלף, ע”ש הפסוק “ואאלפך חכמה” יחד.
“לאהבי ולשמרי מצותי”, שמרי מצותי – היינו בחינת שלא לשמה, שהאדם זוכה לקיים את התורה והמצות השלא לשמה. לאוהבי – הוא דרגת לשמה, ושתיהם היא מדה טובה, דאף זה שהאדם זוכה ללכת בשלא לשמה, זה דבר גדול מאד משום שע”י שלא לשמה אפשר להגיע ללשמה.
(שם יא) “לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא”.
שם ה’ – כל שם מורה על השגה, וא”כ שם ה’, היינו גילוי ה’, שהאדם משיג את ה’, א”כ מהו לשוא? י”ל דהיינו באם האדם מושך את אור ה’, על אף שאינו יודע האם יוכל לקבלו בע”מ להשפיע. כי לא ינקה וכו’ והיינו שה’ לא יסתכל על אדם זה כאילו הוא נקי ויתגלה אליו, היות שאדם זה נמצא במדריגה המעולה שמשתוקק וכוסף לה’, אלא היות והוא עדיין אינו בדרגה של לא לשמה, ה’ לא יתגלה לאדם זה.
(שם יב) “שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה’ אלהיך”.
איתא בחז”ל: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, זכור – הוא בחינת זכר והיינו שלימות שהוא בחינת מעין עולם הבא, שכל אדם יראה כיצד בכל הדורות וכל מה שקרה איתו הכל זה בשלימות גמורה, ושמור – בחינת נוקבא, ויל”ה כיצד שייך בחינת נוקבא בשבת שהוא שלימות מעין עולם הבא? וי”ל דזכור היינו מצוות עשה של שבת, ושמור היינו סור מרע, ומחוייבים אף בשבת לסור מן הרע שהאדם ישמור עצמו שלא לעשות מלאכה, דבזה שהאדם עושה מלאכה מראה הוא שאינו מאמין בשלימות העתידה לבוא. והענין ששמור וזכור בדיבור אחד נאמרו אזיל לגבי הקב”ה שאצלו הטוב והרע הם אחד, דאין אצל הקב”ה טוב ורע אלא הכל זה בשלימות אצל הקב”ה.
(בואי כלה שב”ק פרשת דברים התשע”ב)
