בסד
“ויאמר ה’ אלי: אל תצר את מואב ועל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה” (דברים ב’, ט’).
רש”י במקום: לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם, ונראים להם כשהם מזוינים. אבל בבני עמון נאמר: “ואל תתגר בם” שום גירוי, בשכר צניעות אמם שלא פירסמה על אביה, כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב”. עכל”ק.
יל”ה: בגלל חטא שעשתה אימם, לכן משלמים להם כמה מאות שנים לאחר זה? ובתחילה יל”ה: מדוע לבת אסור להתחתן עם אביה, אלא צריכה להתחתן עם מישהו זר לגמרי? ויל”ו דזה נובע מרוחניות, דהנה נקבה משמעותה הכלי דבחי”ד דעביות. וכל בחי”ד נולדת מהתפשטות האור העליון מכתר עד מלכות, דהלא הבחי”ד היא הספירה העשירית המתגלה בסוף התפשטות עה”ס. אולם אין הבחי”ד יכולה לקבל את עצם האור שהוליד אותה, מטעם שתקבלו עמ”נ לקבל. וזה”פ שאינה יכולה להתחתן עם אביה. אלא צריכה להתחבר עם מישהו זר לגמרי, דהיינו לדחות את האור העליון, עד שתשיג כלים דהשפעה, ואז תוכל לקבל מבחי’ משפיע אחר אשר משפיע לכלים דהשפעה, ולא זה שהוליד אותה בבחי’ העביות המוחלטת דבחי”ד. ובשפה אחרת ניתן לומר שאם הנקבה רוצה להתחבר עם מי שהוליד אותה, הרי היא רוצה ג”ר דחכמה שאסור בשימוש, דידוע אשר “אבא יסד ברתא”, כי גילוי עצם החכמה מתגלה בכלי דמלכות המכונה בת. אולם באם עושה כך אזי נעשה מצב דב’ מאורות הגדולים, שהוא מצב דשמאל אשר מביא חורבנות. ולכן צריכה להתחתן עם הז”א, שהוא בחי’ חסדים בהארת חכמה, ולחכות שהוא ישפיע לה, ולקבל אור ממועט שרובו חסדים, ואז יכולה להוליד תולדות כראוי אצל הנשמות.
וענין פירסום או כיסוי הוא פשוט, כי דבר שמפרסמים היינו שניחא בזה, משא”כ דבר שמכסים אין ניחא בה, רק נעשה מחמת חוסר ברירה. לכן זו שפירסמה שהתחתנה עם אביה היה ניחא לה בזה, משא”כ זו שהצניעה עובדה זו, מטעם שהיה זה באונס, ולא היה ניחא לה בזה. נמצא, אדם שמפרסם את תענוגי הרצון לקבל שלו, סימן שניחא לו בזה, משא”כ אדם שאינו מפרסם, יצרו תוקפו, ואין ניחא לו בזה.
והנה יש ללמוד את התורה בגוף אחד, ולכן ענין של מואב, היינו בחי’ זו של הרצון לקבל שבאדם, אשר ניחא ליה בג”ר דחכמה, ולכן צריך להציק לו, אבל לא להתגרות בו מלחמה, מטעם שא”א לתקנו בינתיים. משא”כ הרצון לקבל דבחי’ עמון, שהוא בבחי’ יצרו תוקפו, אין להתגרות בו בכלל.
(קידוש שב”ק פרשת דברים תשע”א)
כתיב (דברים א’, יב) “איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם” וכו’
(שם, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות”.
ע”ד הפשט הפירוש הוא – שמשה רבינו היה עליו מדי כבד הנהגת עמ”י. אך על דרך הפנימיות הפירוש הוא דמשה רבינו היה הצינור הממשיך אור ה’ לבני ישראל, ומשה רבינו פחד שינזקו מחמת האור הגדול שממשיך דיפלו לידי הרצון לקבל. דיקבלו האור לעצמם. לכך עשה מחיצות העוצרות האור הגדול, דכל אחד כפי דרגתו יקבל האור כפי דרגתו דאדם גדול יכול לקבל אור גדול ישר ממשה רבינו ולא ינזק והם שרי אלפים, ושרי מאות מקבלים אור יותר קטן משום שהם בדרגה פחותה ויוכלו להנזק ולפול לרשות הסט”א אם יקבלו אור ישר ממשה רבינו ולכך קבלו האור משרי האלפים שקבלו האור ממשה רבינו וכן על זה הדרך לגבי שרי העשרות.
ותמה אאמו”ר שליט”א דפירש רש”י טרחכם מלמד שהיו טרחנים היה רואה אחד את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי טענה – שמא אינו שפוי בביתו, איחר לצאת אמרו וכו’ מה אתם סבורים יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות. וכי דור המדבר היו אנשים קטנים כמונו, הרי הם היו אנשים ענקיים, שהרי מה שלא ראה הנביא יחזקאל ראתה שפחה על הים וזכו כמה פעמים לגילוי ה’, וישב דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.
(בואי כלה שב”ק פרשת דברים התשס”ז)
כתיב (דברים א’, יז) “לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון”. ופירש אאמו”ר שליט”א – דהמשפט שיש לאדם בין הגוף שרוצה לקבל לבין הקב”ה שצווה להשפיע, וכתיב כקטן כגדול תשמעון, דגדול היינו גופו של האדם דהאדם מחשיב הקבלה והידיעה, אבל ללכת בדרך ה’ זה קטן אצל האדם, דאינו חשוב אצל האדם, וע”ז כתיב “כקטן כגדול תשמעון”, והיינו דהאדם צריך להחשיב האמונה וההשפעה כגדול, והיינו כידיעה וקבלה, ולהכריע כקדושה.
(טיש שב”ק פרשת דברים/חזון התשס”ח)
כתיב (דברים ב’ כו-כח) “ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר”.
“מלאכים” הם מחשבות דקדושה,
“ממדבר” מדבר הוא דרך ישראל שהיא דרך האמונה, שהאדם הולך אחרי הקב”ה אפילו במצבים קשים ובלתי מובנים כמדבר,
“קדמות” מרמז על הקב”ה אשר הוא קדמונו של עולם. והיינו שהאדם שולח שליחים אשר שייכים לדרך האמונה של קדמונו של עולם, אל סיחון מלך חשבון אשר הוא קליפת הקבלה,
“דברי שלום לאמר” הדברים שבקשו ממנו הוא כדפירשנו, שבקשו ממנו לילך בדרך האמונה שהוא הענין שכתוב בהמשך “אעברה בארצך. בדרך בדרך אלך. לא אסור ימין ושמאל”, והיינו לא לסור לקליפת הימין או לקליפת השמאל אלא לילך בדרך של קו אמצעי.
“אעברה” הוא מלשום עיבור, והיינו התבטלות לעליון, דבכדי שהאדם יוכל ללכת בדרך דקו אמצעי עליו להתבטל לעליון. ועוד י”ל שהוא מלשון עברה וזעם דבזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך של קו אמצעי כל הכוחות דטומאה שבאדם יש להם על האדם עברה וזעם.
בארצך הוא מלשון רצון, היינו הרצון של הקליפה,
“בדרך בדרך” מדוע כתוב ב’ פעמים בדרך? י”ל שבדרך אחד סובב על קו ימין שנלך באמצע ולא בקליפת הימין, ובדרך הב’ סובב על קו שמאל, שנלך בדרך המלך האמצעית ולא בקליפת השמאל.
“אכל בכסף תשברני ואכלתי. ומים בכסף תתן לי ושתיתי. רק אעברה ברגלי” והיינו שדרך הקדושה שהיא דרך קו אמצעי הכלולה מלחם ומים, והיינו חסדים ואמונה א”א לזכות בה בחינם ללא יגיעה אלא בכסף, רק ע”י תפילה ויגיעה גדולה אפשר לזכות לקו אמצעי.
“רק אעברה ברגלי” אעברה י”ל בזה ב’ פירושים א’ מלשום עיבור דבכדי להכניס את הרגלים שהם כלי קבלה תחת הקדושה על האדם להיכנס למצב של עיבור והיינו ביטול לעליון. ב’ מלשון עברה וזעם דכאשר האדם רוצה לילך בדרך דקו אמצעי אזי כל כוחות הטומאה מתמלאים בעברה וזעם.
(בואי כלה שב”ק פרשת מטות מסעי התשע”ב)
