בס”ד
(דברים טו, יט) “כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה’ אלקיך לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך”.
“בכור” מורה על ג”ר דחכמה, היינו אור ה’ גדול, שאין בכח האדם לכוון עליו לש”ש, היינו שכל כוונתו בקבלת האור היא רק בכדי לעשות להקב”ה נחת רוח, וע”י קבלת האור האדם לא יפגום בענין הההשפעה והאמונה שלו, כיון שאינו מקבלו לתועלת עצמו, אלא ממשיך ללכת בדרך ההשפעה, וכאן מזהירה אותנו התורה שלא לעבוד “בבכור”, והיינו שאסור לאדם להשתמש ולהנות מן הג”ר דחכמה, כיון שהג”ר דחכמה מבטל את ענין האמונה באדם, אלא על האדם להקדיש את הבכור לה’, והיינו שהאור הזה ישאר אצל הקב”ה, ולא בכלים דקבלה של האדם, והנה כאן התורה אומרת לנו ב’ סוגי בכורות: בכור שורך, ובכור צאנך, והיינו ב’ סוגי ג”ר דחכמה, בקר הוא בחינת בהמה גסה בחינת ג”ר דחכמה. צאן הוא בחינת בהמה דקה בחינת ו”ק דחכמה, והיינו הבחינת ג”ר דו”ק דחכמה,
(שב”ק פרשת לך לך התשע”ד)
(דברים טו, יט-כג) “כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש להויה אלקיך לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני הויה אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה’ אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו להויה אלקיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים”.
בכור מורה על ג”ר דחכמה שאסור להשתמש בו, ע”כ צריך להקריב אותו בבהמ”ק היינו שצריך לשחוט אותו בבהמ”ק שענין שחיטה הוא נטילת החיות מהבכור היינו שלא יהיה לאדם חיות בג”ר דחכמה, וזה צריך להיות לפני הויה אלקיך בבהמ”ק, שהויה אלקיך מורה על ענין של שיתוף מידת הרחמים במידת הדין. והיינו דבאם מתקנים אותו בתיקונים דקדושה של שיתוף מידת הרחמים במידת הדין כן אפשר להשתמש בג”ר.
“תאכלנו שנה בשנה” בכל שינוי ושינוי בכל מצב ומצב של גילוי אור ה’ דג”ר דחכמה על האדם לפעול בצורה זו, “במקום אשר יבחר ה’ אתה וביתך” ביתך היינו הבנים והבנות של האדם היינו ההבנות של האדם, שהתקנות הללו החוקים של הקדושה צריכים לחול על כל ההבנות והאיברים של האדם.
“וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו להויה אלקיך”. “מום” בגמטרי”א אלקים דמורה על דין, על שליטת הרצון לקבל, היינו באם יש מום בבחינת בכור שבאדם היינו שיש שליטת הסט”א באחד מהתיקונים שנעשו על הג”ר דחכמה שהסט”א הצליח לבטל אחד מהתיקונים, אזי אדם זה כבר תחת שליטתו, ואזי הוא בחינת ארור, ואז “בשעריך תאכלנו” אסור לאכלו בבהמ”ק, דכל מה שצריך לאכלו בבהמ”ק הוא רק משום שהאדם נמצא תחת שליטת הקדושה, אבל אם האדם נמצא תחת שליטת הסט”א שאין בו את תיקוני הקדושה, אזי שוב אינו שייך לענין ביהמ”ק שהוא המקום אשר הויה אלוקיך שורה שם, והיינו תיקוני שיתוף מידת הרחמים במידת הדין, אך אם האדם נמצא תחת שליטת הסט”א אין בו את התיקונים הללו וממילא אין לו שייכות לביהמ”ק שהוא מקום ששם יש את שליטת הויה אלקיך.
“הטמא והטהור יחדו” היינו שאף טמא יכול לאכלו דכל מה שטמא אסור לאכול בכור הוא בזמן שהוא תחת תיקוני הקדושה, אז אומרים אין ארור מתדבק בברוך ולכך הטמא שהוא ארור אסור לו לאכול מהבכור שתחת תיקוני הקדושה שהוא ברוך. אך באם הבכור יש בו מום אזי מותר לטמא לאוכלו כיון ששניהם ארור. “רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים”. והיינו על אף שאתה תחת שליטת הסט”א ומותר אף לטמא לאוכלו אך אסור לאכול את הדם, דהדם מורה על עיקר החיות והיינו התענוג הגדול ביותר, ואת זה אסור לקבל.
(דברים טז, א) “שמור את חדש האביב ועשית פסח ליהוה אלהיך כי בחדש האביב הוציאך יהוה אלהיך ממצרים לילה”.
האביב היא העונה היפה ביותר בשנה, הכל פורח, לא חם מידי ולא קר מידי – מורה על מצב של שלימות, ואיך האדם יכול להגיע למצב של שלימות ומתי האדם נמצא בשלימות זהו בזמן שמאיר לאדם אור ה’, “כי בחדש האביב הוציאך הויה אלקיך ממצרים לילה” ע”י מצב של לילה של חשכות, שאז האדם נמצא תחת שליטת מצרים תחת שליטת הרצון לקבל, וע”י שהאדם יוצא ממצרים מהמצב של הלילה, אז האדם מגיע למצב של האביב.
(שם ב) “וזבחת פסח להויה אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה’ לשכן שמו שם”
“שמו”, מורה על הכלי, ע”ד מה שפירש בעה”ס את ענין הוא ושמו אחד דהוא מורה על האור ושמו מורה על הכלי, ומה הוא הכלי לאור ה’, היינו בחינת אמונה והשפעה, אזי כאשר האדם מתוקן באמונה וההשפעה אז האדם יכול לזבח לה’ אף את הבחינות השפלות ביותר שהם צאן ובקר הוא יכול לתת אותם לה’, והיינו ע”י שמכוון בהם בע”מ להשפיע.
(שב”ק פרשת דברים התשע”ד)
(שם ט) “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”.
“שבעה שבועות” שבעה מורה על השבעה מידות כח”ב נהי”מ שהאדם צריך להיתתקן בהם, “תספור לך”, תספור הוא מלשון ספיריות ובהירות, היינו שכל אלו השבעה מידות צריכים להאיר באדם. “מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות” פירש”י – “מהחל חרמש בקמה – משנקצר העומר שהוא ראשית הקציר”, הנה קרבן העומר עשוי משעורים שהוא מאכל בהמה, והנה מאכל בהמה הוא בחינת אמונה, כדאמרו חז”ל עה”פ “אדם ובהמה תושיע ה'” – אלו בני אדם שערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה, והיינו שזורקים את הדעת שלהם והולכים באמונה למעלה מהדעת, ולפי”ז י”ל דמי הוא זה שראוי להיתתקן בז’ המידות? מי שהוא: “מהחל חרמש בקמה” מי שהוא ניתקן בתיקון הראשוני של העובד ה’ שהוא תיקון האמונה, הוא זה שראוי ל: “תחל לספור שבעה שבועות” שיאירו בו שבעת המידות ע”י שהאדם יתתקן באלו הז’ מידות.
ועוד י”ל להיפך דשעורים שהוא מאכל בהמה איתא בדרושים לפסח וספירת העומר בזוה”ק שהוא בחינת ג”ר דחכמה, דהאדם שעוסק עם אור זה קרוי בהמה, שאז אדם זה הוא בחינת קמה הוא בבחינת גדלות, אזי אדם זה צריך לעשות: “מהחל חרמש בקמה” – לקצור את הגדלות, לחתוך את הגדלות, שלא לעסוק בה, כיון שאסור לקבל את הג”ר דחכמה. והאר”י הק’ כ’ “חרמש” בגימטרי”א “מלאך המוות”, והיינו דמלאך המות הוא בחינת מלכות דמידת הדין שהוא בחינת מנעולא שהוא מבטל את הג”ר דחכמה, וזהו “מהחל חרמש מקמה” שיש להחיל את הבחינת מלאך המות שהוא חרמש על הקמה, על הגדלות, על הג”ר דחכמה.
(סעודת ליל שבת שב”ק פרשת עקב התשע”ד. צפת תובב”א)
