בס”ד
שב”ק פרשת חקת התש”ע,
שבת עליה לתורה להבה”ח בנימין גוטליב בן הרה”ח ר’ ברוך מאיר גוטליב שליט”א.
בואי כלה
“הַנֶחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים”. (תהלים יט, יא).
הק’ רבינו בעה”ס: מה הרבותא בכך שהקב”ה הוא יותר מזהב ודבש, הלא זה פשוט, וזה דומה לאדם שיאמר שהזהב הוא יותר מן המתכת ומן החול!? וי”ל דזהב מרמז על ידיעה וקבלה שהם קו שמאל, לשון זה הב. וכן דבש. ואומר דוד המלך שהקב”ה שהוא קו אמצעי, הוא יותר חשוב מקו שמאל, ועוד י”ל דההליכה באמונה למעלה מהדעת חשובה יותר מן ההליכה בידיעה המרומז בזהב ודבש.
סעודת ליל שבת
כתיב (במדבר י”ט ב’): “זאת חקת התורה”, ופירש”י: “לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות לערער אחריה”. עכ”ל.
ושאל “הברכת שלום” זיע”א, משום שהם מבקשים את הטעם, מדוע לא אומרים להם את הטעם? היה צריך להיות להיפך – דבמקום שמבקשים את הטעם, שיגידו את הטעם ולא להיפך? ותירץ: דאומות העולם הם הרצונות דקבלה של האדם, ומשמע לפי הפשט דהשאלה של אומות העולם היא רק על מצוות פרה, אך לפי דרכינו כל מצוה שהאדם מקיים לתועלת עצמו, אומות העולם שבאדם לא שואלות שאלות ולא מפריעות לאדם, משום שזה משתלם להן. אך מצוות שהאדם מקיים שלא לתועלת עצמו, אלא בע”מ להשפיע לקב”ה נחת רוח, ע”ז באות כל אומות העולם שבאדם ומתקיפות את האדם בשאלות – בין במוחא ובין בליבא, מה המצוה הזאת, היא שאלה של מוחא, שהאדם רוצה להבין מדוע צריך לקיים את התורה והמצוות לשמה, ומה טעם יש בה, היא שאלה של ליבא, מה ארויח מזה? וע”ז האדם צריך לענות לגוף תשובה של למעלה מהדעת: שבאמת אני לא מבין, ואני מקיים את המצווה של לשמה ללא הבנה, וללא הסברים ושכנועים. ועוד הקשה: מדוע רש”י כותב שאין למצות פרה טעם, הלא חז”ל אמרו ע”ז טעם (תנחומא חקת פרק ח’) וז”ל: אמר רבי איבו: משל למה הדבר דומה? לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב”ה: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל עכ”ל? ותירץ: דחטא העגל היה שבנ”י הלכו בידיעה שאמרו “אלה אלוהיך ישראל” (שמות ל”ב ד’). אלה מורה על ידיעה, כאדם המורה באצבעו על דבר ידוע ומגולה, וא”כ התיקון לחטא זה הוא פרה אדומה שענינה הליכה באמונה למעלה מהדעת, והיינו גזירה היא מלפני, וא”כ ליכא סתירה בדברי חז”ל דתבוא האם ותקנח אחר בנה היינו גזירה היא מלפני.
טיש
“גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם. בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב”.
פירש”י דעקב הוא מלשון שכר, כדכתיב (בראשית כ”ו ה’): “עקב אשר שמע אברהם בקולי”, והיינו גם עבדך נזהר בהם, בשביל עקב רב, בשביל: “רב טובך אשר צפנת ליראך”. ועי”ל ע”ד העבודה דעקב הוא מלשון מצוות שאדם דש בעקביו, ומה הן מצוות שאדם דש בעקביו? מצוות שאדם עושה לתועלת עצמו האדם נזהר בהם מאד, אך מצוות שהם בע”מ להשפיע, את המצוות האלה, האדם דש בעקביו, והיינו עקב רב – מצוות שאדם דש בעקביו, ודוד המלך אומר: “גם עבדך נזהר בהם”, והיינו שנזהר אף בעקב רב, והיינו במצוות שאדם דש בעקביו. ועוד י”ל דנזהר הוא מלשן דנהיר וזהיר, והיינו “גם עבדך נזהר בהם”, שהאדם זוכה לזוהר, היינו לאור ה’ ע”י “בשמרם עקב רב”, ז”א ע”י ששומר את המצוות שאדם דש בעקביו.
קידוש
“שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין”.
בפשטות הוא מלשון שאלה, שמי הוא שיבין השגיאות ולא יכשל בהם? וע”ד העבודה י”ל דשגיאות הם המעשים הרעים שהאדם עושה, ו-מי היא בחינת בינה, ד-מי הוא בגימטרי”א נו”ן, ונו”ן מרמז על בינה, דאיכא נו”ן שערי בינה, ועוד מלשון הפסוק “ראו מי ברא אלה”, ד“מי” הם כלים דהשפעה דבינה, ו“אלה” הם כלים דקבלה, (וע”י “מי” אפשר לזכות “לאלה“), ולפי”ז י”ל הפסוק דאדם שהולך בבחינת מי, והיינו בינה, שהיא בחינת אמונה והשפעה, הוא מבין את השגיאות שלו למה הם נועדו, משום שהוא יכול ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולהאמין שהם באו בכדי שהאדם יראה את הרע שבו, ועי”כ יוכל להיתקן, משום שאדם כזה שרואה את הרע שבו הוא הנצרך לעזרת ה’. משא”כ אדם שהולך בדרך הקבלה והידיעה, ע”פ שכלו, אזי שומע לדעת הגוף שכל השגיאות שלו מראות שאינו שייך כלל לעבודת ה’, ומוטב לו להתרחק מעבודת ה’.
סעודת רעוא דרעוין
דיבר ע”כ שאנשים הולכים להפגין על חלולי קברים, וחוץ מזה שום דבר לא כואב להם, דאת עצמם הם כבר תיקנו, וכל מה שנשאר להם לתקן בעולם זה חילולי קברים, והלא אמרו חז”ל (בב”מ קז:): “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”, וא”כ אדם צריך קודם כל לכאוב על חילול הקדושה בתוך עצמו, וכי אנו מתנהגים כלפי השי”ת כראוי, והלא אנו מחללים את שמו יתברך בכל רגע ורגע.
והיינו דכתיב: “שקצונו כטומאת הנדה”, דאומות העולם מתיחסות אל היהודים כדבר משוקץ ומתועב רח”ל, וכן היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות מסתכלים על היהודי שומר תורה ומצוות כעל דבר מאוס רח”ל, וכן היהודים שומרי תורה ומצוות מסתכלים על פנימיות התורה כעל דבר שאין בו חפץ, וכל מה שאנו רואים מסביבינו הוא מחמת שהבחינת ישראל שבאדם היא מאוסה בעיני האדם. היינו שהרע שבתוכינו גובר, ובזה אנו גורמים שהרע בעולם גובר, וא”כ צריכים אנו לתקן את עצמינו מתחילה.
(במדבר כא, כא-כג) “וישלח ישראל מלאכים אל סיחן מלך האמרי לאמר. אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבלך. ולא נתן סיחן את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחן את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל”.
ע”פ הפשט, הפירוש מדוע לא נתנו סיחון לעמ”י עבור בגבולו הוא מפני שפחדו לתת לבנ”י לעבור בגבולם שמא לא יעמדו בדיבורם, וע”ד הפנימיות י”ל שמשום שבנ”י אמרו שהם לא יטו מדרך המלך הוא הסיבה שסיחון לא נתנו לבנ”י עבור בגבולם והוא משום שנטיה מהדרך היינו נטיה או לימין או לשמאל והיינו הליכה או רק בקו ימין או רק בקו שמאל, והטעם שבני ישראל לא נוטים הוא משום שדרך ישראל אינה הליכה בקו אחד אלא הליכה בקו אמצעי שהיא הליכה בשני הקוים יחד, אך אומות העולם מתנגדות להליכה בקו אמצעי אלא דרכם היא הליכה או רק בקו ימין או רק בקו שמאל, וכיון שישראל רצו ללכת בדרך המלך שהוא קו אמצעי ולא ליטות ימין או שמאל ע”כ לא רצו לתת להם לעבור משום שדבר זה נוגד את דרכם.
(שם כו-כח) “כי חשבון עיר סיחון מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן. על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן”.
לפי הפשט הפירוש הוא שסיחון כבשו את מואב, על כן יאמרו המושלים בעלי המוסר מפרשים מושלים, אלא שמושלים ביצרם באו חשבון באו ונעשה חשבונו של עולם, וע”ד הפנימיות י”ל דהלוא מואב בא מהבת הגדולה של לוט כדכתיב (בראשית יט לז-לח) “ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום. והצעירה גם היא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום”. וא”כ י”ל שמואב הוא מבחינת קו ימין דטומאה, והענין שסיחון כבש את מואב משום שסיחון הוא מבחינת קו שמאל, וע”כ רצה לבטל את בחינתו של מואב אשר סותרת את בחינתו. ומה שכתוב לאח”מ “על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן“, עיין בזוה”ק בלק אות יב שפירש שהאש והלהבה שיוצאת הם דינין החלים אל ראש הרשעים אשר רוצים למשוך חכמה הקרויה חשבון עיי”ש בכל הענין.
