בס”ד
שב”ק פרשת בלק התשס”ט
כתיב (במדבר כ”ד, א): “וירא בלעם כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו” וכו’.
ופירש: דנחשים הוא מלשון לנחש, וענין ניחוש הוא כדכתיב אצל יוסף (בראשית מ”ה ט”ו): “הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני”. ופירש”י: “יודע לנחש ולדעת מדעת ומסברא ובינה וכו'”. וא”כ ניחוש מורה על ענין של ידיעה וקבלה, דבלעם שהוא בחינת כלים דקבלה, ניסה לקלל ולקלקל את בחינת ישראל, שהיא בחינת אמונה והשפעה, בחינת ישר – קל, דע”י שהכלים דקבלה שהם בחינת בלעם ימשכו את אור החכמה, תתקלקל בחינת ישראל שהיא אמונה.
“וירא בלעם כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל”, דבלעם ראה שהקב”ה מברך ומקיים את האמונה וההשפעה, ולכך לא הלך בלעם “כפעם בפעם לקראת נחשים” – דבלעם שוב לא ניסה ללכת בכליו, שהם כלים דקבלה, כיון שראה בלעם שניסה ולא הצליח ולכך לא ניסה בלעם שוב.
“וישת אל המדבר פניו”, דבלעם הלך בבחינת מדבר שהיא בחינת אמונה, ופנה אל זה עם פניו – דפנים מורה על חשיבות, דבלעם החשיב את האמונה מחמת רצון ה’.
(שם, ב) “וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלוקים”,
דראה את סדר השבטים שהם שלוש פעמים ארבע, דשלוש מרמז על (ימין שמאל ואמצע), מיזוג של ימין ושמאל שהוא בדרך הקדושה – קו אמצעי. ושלוש פעמים ארבע הוא על כל בחינות הוי”ה: חכמה בינה תפארת ומלכות. “ותהי עליו רוח אלוקים”, דנכלל מישראל, ועי”כ נהיה מתוקן לקבל את אור ה’.
(שם, ג) “וישא משלו ויאמר נאום בלעם בנו בעור”.
בעור הוא מלשון הפסוק (תהילים צ”ב ז’): “איש בער לא ידע”, דבער הוא אדם שהולך בקו שמאל שהולך ע”פ השכל, ואדם שהולך ע”פ השכל הוא בער, שאינו מבין מדוע הרשעים מצליחים ומושלמים, משא”כ הצדיקים, וכן בלעם היה הבן של בעור, והיינו הבן של ההליכה ע”פ השכל, דכן הוא היה, דהיה הולך בקו שמאל.
“ונאום הגבר שתום העין”.
פירש”י: עין נקורה ומוצאת לחוץ, דעין ימין היתה חסרה לו משום דהי’ לו רק קו שמאל.
(שם, ד) “נאם שומע אמרי קל, אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים”.
אמרו חז”ל (ספרי סוף פרשת וזאת הברכה) עה”פ: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה” (דברים ל”ד י’), דבישראל הוא דלא קם אבל באה”ע קם, ומאן הוא? בלעם, ובלעם היות והשגתו היתה מצד הטומאה, לכך: “מחזה שדי יחזה”, אבל ע”י הגילוי הוא “נופל”, כיון שאין לו יכולת להתגבר על האור, שהוא אור ה’, לקבלו עמ”נ להשפיע, דזהו אור גדול כאורו של משה, וכך נהי’ שבירת הכלים. “וגלוי עינים”, היינו אור ה’ המגולה, אשר גורם לשבירת הכלים, דאין יכולים לקבלו עמ”נ להשפיע.
שב”ק פרשת בלק התש”ע. עיה”ק ירושלים תובב”א.
בואי כלה
“מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי”.
י”ל עפ”מ שפירש “הברכת שלום” זי”ע (מאמרים תשמ”ח מאמר כ”ד) את הפסוק (דברים כ”ט כ”ח): “הנסתרות לה’ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”. הנסתרות זוהי הכוונה, משום שהכוונה נסתרת מעין האנשים, והיא – לה’ אלוקינו, דרק הקב”ה יכול לתת לאדם כונה דקדושה. אך “הנגלות” שזה המעשים, ונקרא נגלות משום שהמעשים מגולים לעין האנשים, הם: לנו ולבנינו, והיינו שהאדם שולט עליהם וביד האדם והבנותיו לעשותם. ולפי”ז י”ל מנסתרות נקני. דנסתרות היינו הכוונה כדפירשנו, ומנסתרות נקני, היינו שהקב”ה ינקה את האדם מהכוונות הלא טובות, ויתן לו כוונה טהורה, אך קשה קצת הפשט הזה משום דמנסתרות נקני משמע מכל הנסתרות, ולכך י”ל עוד דיש בחינת סתרי תורה, שהם הג”ר, שהם דברים שכיסה עתיק יומין, והקב”ה כיסה אותם, משום שאם הם היו מגולים לאדם, האדם לא היה יכול לכוון בהם בע”מ להשפיע, משום גודל אור הג”ר שאין האדם יכול לעשות מסך עליו. ויש בחינת טעמי תורה, שהם ו”ק, ואותם אפשר לקבל. ומנסתרות נקני, היינו שהקב”ה ינקה ויסלק מן האדם את הג”ר דחכמה, בכדי שהאדם לא יפול לקבלה.
טיש
יל”ה מדוע מפחדים מקללותיו של בלעם הלא הכל הקב”ה עושה, ומה שבלעם יקלל לא מעלה ולא מוריד לנו? ויש להבין את המלחמה של בלעם עם ישראל באדם אחד, שהיא המלחמה שיש בין הישראל שבאדם לבין אומות העולם שבאדם, שהבחינות ישראל שבאדם רוצים ללכת בדרך של תיקון הבריאה, שהיא דרך של השפעה, אך אומות העולם שבאדם אומרים לאדם שמטרת הבריאה היא העיקר, שהוא ענין קבלת אורו יתברך, והוא משום שהקב”ה ברא את הבריאה בשביל להטיב לנבראיו, וא”כ אנחנו צריכים לקבל את הטבתו שהיא ג”ר דחכמה, אך בחינות ישראל שבאדם רוצות ללכת בהשפעה ולקבל ו”ק בלבד. וזוהי בעצם המלחמה של האור מקיף באור פנימי, דהאור פנימי רוצה לקבל ע”ד תיקון הבריאה ע”ד ההשפעה, והאור מקיף בוטש בכלי משום שרוצה שהכלי יקבל את כל האור שהוא מטרת הבריאה,
והנה הרשעים שבתורה היו אנשים ענקים, כמו שאמר רבינו בעה”ס לר’ מש”ב למברגער זצ”ל: שהרשעים שבתורה כל חטאם היה בכך שרצו לקבל ג”ר דחכמה, ע”כ. ואני לא יודע אם בין גדולי דורינו, יש מישהו בדרגת הרשעים של התורה, הם היו אנשים שאימתי שרצו היו יכולים להתקשר עם הבורא, וכל חטאם היה בזה שרצו למשוך ג”ר דחכמה, היינו התגלות אלוקות עצומה, שאין אפשרות לקבלה עמ”נ להשפיע.
ועוד יל”ה מדוע הקב”ה היה צריך לברך את ישראל דוקא ע”י אותו רשע, אם ברצון הקב”ה לברך את ישראל היה יכול לברכם ישר או ע”י צדיק? וי”ל דיש ערך הפכי בין כלים לאורות, דהכלים העבים ביותר מושכים את האורות הגדולים ביותר, אך את האורות הגדולים מקבלים הכלים הזכים שהם בחינת השפעה, ולכן הקב”ה בירך את ישראל דווקא ע”י בלעם. דבלעם מרמז על הכלים היותר עבים, ומתי שהטומאה משתעבדת לקדושה נמשכת הברכה הכי גדולה לצדיק, בבחינת רשע יכין וצדיק ילבש. כמעשה המן ומרדכי: דהמן משך, והצדיק קיבל כל מה שהרשע משך. ולכך הקב”ה בירך את ישראל דוקא ע”י בלעם, דרק ע”י הרשע אפשר למשוך את האורות הגדולים ביותר.
שב”ק פרשת בלק התשע”ב
(במדבר כ”ה, א-ג) “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה’ בישראל”.
רואים כאן שתי דברים שבנ”י החלו לזנות אל בנות מואב ועבדו ע”ז וכיצד נקשרו שתי הדברים פירש”י: כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי והיא מוציא לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה, הענין שבנ”י החלו לזנו אחר בנות מואב מורה ע”כ שהאדם רוצה ללכת בדרך של הרצון לקבל דמואב הוא מלשון “הב” והיינו הרצון לקבל שצועק ככלב הב הב בין מהנאות העולם הזה ובין מהנאות העולם הבא,
והנה בנות מואב פיתו את בנ”י לעבוד ע”ז הקרויה פעור. ומה היא העבודה זרה הזו פירש”י – על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו, ויל”ה איזו ע”ז היא זו מה טעם יש בה, וי”ל דע”ז זו באה להראות שכל העולם הזה הוא זבל ואין דין ואין דיין אלא הכל נעשה מעצמו רח”ל, היפך האמונה.
וכן פעור הוא מלשון פתיחה והיינו שהאדם פותח ומרוקן את כל דרך האמונה ממנו. וכן פי הטבעת היא דבר עגול מורה על שלימות וחסדים, שהוא ע”י האמונה שהכל נעשה ע”י הקב”ה ויש דין ויש דיין. אזי הע”ז של מואב באה לשבור ולבטל את ענין הטבעת. וענינינו כאשר האדם זונה עם בנות מואב והיינו שהאדם הולך אחר האשה המורה על הרצון לקבל וכן מואב אזי האדם לא יכול לעשות מה שהוא רוצה אלא היא אומרת לו אם אתה רוצה להשתמש ברצון לקבל עליך להצמד לבעל פעור, והיינו לבטל את ענין האמונה למעלה מהדעת משום שאין קבלה ואמונה מסתדרים ביחד, דאם האדם אוחז מדרך האמונה אזי היא אומרת שאסור לך ללכת כפי שאתה רוצה כפי שהרצון לקבל רוצה אלא כפי שהקב”ה רוצה. ענין “ויצמד וכו'” הוא שיצמד הוא מלשון צמד והצמד הוא מוחא וליבא והיינו דענין של בנות מואב היא לבטל את האדם בין במוחא ובין בליבא, והיינו שבנות מואב אומרים אדם אם אתה רוצה לבטל את הליבא עליך לבטל את את המוחא.
(שם ו-ז) “והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד”. ופירש רש”י מדוע בכו בנ”י וז”ל – נתעלמה ממנו הלכה (כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו) געו כולם בבכיה. אך לגבי פנחס כתיב “וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו” ופירש רש”י: ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
והדברים צריכים ביאור כיצד יתכן שמשה רבינו רבן של ישראל לא ידע את ההלכה הזאת וכיצד יתכן שקטן ממנו ידע ע”ז תרץ רש”י שבמכוון משמים סובב דבר זה “כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו”, ועוד י”ל דהאיסור של בעילת ערמית נובע מענין של האיסור בגילוי אור ג”ר שהוא אור תענוג עצום השייך לכלים העבים דוגמת נכרי והאיסור הוא משום שא”א להשתמש בכלים אלו בדרך הקדושה אצל אדם שלא הגיע לבחינת עולם הבא אך אדם שהגיע לגמר התיקון שוב יכול לקבל אור זה, ולפי”ז י”ל דע”כ נתעלמה ממשה רבינו הלכה זו והוא משום שמשה רבינו כבר הגיע לבחינת גמר התיקון, וע”כ לא היה שייך אליו ההלכה הזו של בעילת ארמית והיינו המשכת ג”ר דלמשה רבינו היה כבר מותר להשתמש באור הג”ר, אך פינחס שהיה בדרגה פחותה ממשה שהיה אסור לו להשתמש באור הג”ר ע”כ ידע את ההלכה הזו של קנאים פוגעים משום שהלכה זו שייכת אליו וע”כ היה הוא זה שביטל את המשכת הג”ר.
