בס”ד
(בראשית כט, יג-טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אומר רש”י: וירץ לקראתו – כסבור ממון הוא טעון שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים. ויחבק – כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו. וינשק לו – אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו. ויספר ללבן – שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטלו ממונו ממנו. וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: רש”י: אך עצמי ובשרי – מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו.
רש”י מביא ממדרשי חז”ל ומתאמץ להראות שלבן כל כולו שייך לטומאה ולרצון לקבל. צריך להבין איך מתישבים דברים אלו עם דברי האר”י הקדוש שאומר שלבן הארמי זה האור העליון, הלובן העליון. איך מתיישבות שתי גישות הפוכות אלו יחד – שחז”ל אומרים שכל כולו טומאה, והאר”י הקדוש אומר שלבן זה לובן העליון שיא הקדושה, ומסביר בתחילת חלק ד’ את הפסוק: (שם לא, יב) “שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן, עקודים נקודים ברודים, כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך”, שזה התפשטות האור לזיווג דהכאה הנקרא “ראיתי את כל אשר לבן עשה לך”, שעושה עקודים נקודים ברודים שאלו שלושה עולמות, עקודים זה עולם א”ק, נקודים זה עולם הנקודים, וברודים זה אבי”ע דקדושה, הנקראים ברודים מלשון ירידה, היות ששם כבר לא מאיר ג”ר דחכמה, בכדי שלא תהיה שוב שבירת הכלים. אז איך מתיישבים הדברים האלה?
אפשר לומר שזה עניין אחד ואין למעשה שום סתירה, היות והאור העליון שהוא עניין התגלות אלוקות נאחז דוקא בכלים העבים ביותר, כמו שמביא הרבי זצ”ל מכמה וכמה מקומות, בגשמיות רואים שהאור נאחז בפתילה, פתילה נקראת פסילה, פסילה נקרא מחשבות פסולות רצונות פסולים, דוקא בזה נאחז האור העליון, וזה משום שהאור העליון נקרא התגלות ה’, והתגלות ה’ מאירה בכלים היכן שיש צורך וחסרון להתגלות ה’. ודוקא היכן שיש עוביות יותר גדולה מחשבות פסולות ורצונות פסולים, ז”א שם הרצון לקבל הגדול ושם יכול להתגלות האור העליון בזמן שמתקנים את זה ולכן זה לא סתירה.
מה שכאן חז”ל מציגים את לבן שמחפש את היהלומים והממון הפירוש הוא שהאור העליון מחפש את הכלים העבים. וזה הפשט מה שאומר לו “אך עצמי ובשרי אתה“, שיש לנו ע”ס הנקראות מוח עצמות גידים בשר ועור. מוח עצמות וגידים זה כתר חכמה בינה, בשר ועור ז”א ומלכות. אז יש להבין מדוע אומר “אך עצמי ובשרי”, עצמי חכמה בשרי ז”א, מדוע מדלג מחכמה לז”א? אלא יש עניין של ערך הפוך בין אורות לכלים, שעצמי מרמז על אור החיה ובשרי מרמז על הכלי, כלי דז”א הממשיך את אור החיה. כביכול האור העליון אומר ליעקב “אך עצמי ובשרי אתה“, שהאור בקומת חיה יכול להתגלות דוקא על הכלים העבים של בחינת בשר.
מכאן ניתן ללמוד לעצמנו מה שכותב באחד מהמאמרים שאין לאדם להתפעל או להיבהל מזה שרואה איך שאין בו מתום וכולו פצע וחבורה, שכולו רצון לקבל, כי מצפה שאחרי שלומד כל כך הרבה לימודים של קדושה יהיה איזה שינוי. בהקדמות כותב רבינו בעה”ס, שבספרים קדושים אלו לומדים בכדי שיאירו לאדם, יזככו יטהרו ויקדשו אותו, והנה הוא רואה שהוא נמצא בכל התאוות הגשמיות והן בוערות בו במלא העוצמה. אדם יכול להתייאש ולומר אם כן למה זה אנכי, אין לי שום שייכות לקדושה, אני רואה שלאחר כל כך הרבה לימוד ועסק בספרים כל כך גבוהים וקדושים אני עדיין נשאר כל כך נמוך, אם כן למה זה אנכי? אז צריכים להאמין למה שכתוב שהאור העליון נאחז דוקא בפתילה, היינו המציאות היותר פסולה באדם, אלא שאדם רוצה שזה יקרה מיד והקב”ה מחכה עד שתוגדש הסאה ולא לפי מה שהאדם מחליט. ואז כשתוגדש הסאה, שמורגשת שליטת הרע באדם מכף רגל ועד ראש עד שנמצא האדם ממש מיואש, אז יכול הקב”ה להאיר בכלים אלו.
(שם טו-טז) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: אומרת התורה שמשכורתו של יעקב היתה שתי בנותיו של לבן. באופן כללי צריך לומר שאדם המתאמץ לקבל עול מלכות שמים ומתייגע בתורה ומצוות לפי העניין, צריך לדרוש משכורת. כתוב “ויאהב יעקב את רחל” אז לכאורה המשכורת אותה רצה יעקב היא רחל. אנו אומרים שההבדל בין רחל ללאה, שלאה היא בחינת חסדים מכוסים, בחינת אמונה, ורחל נקראת חסדים מגולים, בחינת ידיעה. “ויאהב יעקב את רחל”, הרבי זצ”ל היה מבאר שלאה בחינת אמונה, רחל בחינת ידיעה ויעקב מרכבה לז”א, בחינת קוב”ה, “ויאהב יעקב את רחל” היא מטרת הבריאה שיהיה גלוי חכמה בתחתונים, לכן “ויאהב יעקב את רחל“. אבל בסופו של דבר קיבל יעקב את שתיהן.
יש לפעמים שכותב שהאדם צריך לדרוש משכורת עבור יגיעתו בתו”מ, ולבן המרמז על האור העליון שואל “הגידה לי מה משכורתך”, אז הרבי זצ”ל כותב לפעמים שהמשכורת צריכה להיות “גלה כבוד מלכותך”, ואיך אפשר לדרוש כזו משכורת, הרי אנו אומרים שעיקר העבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואם יגלה את מלכותו אז כבר אין למעלה מהדעת, ואיך מותר לבקש כזו משכורת? אז אומר שזה צריך ולא רק מותר, משום שהאדם רוצה שהקב”ה יגלה כבוד מלכותו, לא בשביל שיהיה תענוג בכלי הקבלה שלו, אלא משום לרוצה לבטל הכלים דקבלה שלו, ואם יהיה מגולה מלכות ה’, יוכל לבטל כלי הקבלה, ואם לא מגולה אין הכח לבטל כלי הקבלה שלו.
לכן כותב בכמה מקומות את הנקודה הזו שאדם צריך להמשיך התגלות ה’ בכדי שיוכל לקבל עול מלכות שמים. ויש לפעמים שכותב, שאדם צריך לבקש מהבורא שיעזור לו לבטל הרצון לקבל, להכניע עצמו לה’ באמונה ולא בידיעה, שיתן לו הכל ללכת למעלה מהדעת. אפשר לומר שאלו שתי סוגי המשכורות אותן קבל יעקב, האחת לאה והשניה רחל. לאה כלים שמחזה ולמעלה כלים דג”ר, שם צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, משום שג”ר דחכמה אסור שיתגלו. רחל כלים דו”ק מחזה ולמטה, שם כן שייך לבקש “גלה כבוד מלכותך”, כי שם מתגלה רק ו”ק שהוא בחינת ממטה למעלה, כלומר שכל האור המתגלה זה אך ורק בכדי שאדם יוכל לבטל עצמו לבורא, שהאדם נקרא מטה בחשיבות והבורא נקרא מעלה בחשיבות, משמע שהאדם יכול לבטל עצמו לבורא.
בבית שער הכוונות כותב שלאה נקראת ענווה, “עקב ענווה יראת ה'”. העקביים של לאה נכנסים בכתר דרחל הנקראת יראת ה’. צריכים קודם להתבונן בכלליות, לאה נקראת ענווה, ענווה היא בחינת חסדים. ענווה פירושה כניעה של האדם לעליון, ובאמת כותב שיעקב ולאה הם בחינת אחוריים דאו”א דנקודים שהם כלים של צ”א, שבאמת המשיכו בעולם הנקודים ג”ר דחכמה, אז אלו כלים של ג”ר דחכמה. כלומר מדובר על כלים שמצד עוביותם הם הגדולים ביותר. אדם שיש לו העוביות הגדולה ביותר, ויכול לעשות מסכים על עוביות זו נקרא ענווה, שמכניע את עצמו לעליון. אדם שיש לו תביעה לקב”ה שרוצה לדעת את ה’ וצריך לכופף עצמו ולעבוד בתכלית הקטנות והשפלות, למרות שמצד רצונו היה רוצה לעבוד בתכלית הגדלות וסבור שצריך להגיע לתכלית הגדלות ובכל זאת מבטל את עצמו, זה נקרא ענווה.
ורמז לזה שענוה בגימטריה עין, וחז”ל אומרים עין רואה ולב חומד, כלומר ענווה שייכת דוקא איפה שעין רואה ולב חומד, ואז שייך שהאדם יכניע את עצמו לעליון. יש לפעמים רוצה שהרצון לקבל שלו יתבטל מהעולם ויפסיק לעשות צרות, אבל זה לא נכון, אין לאדם לקוות לדבר שאין אפשרות כזו, שכל עוד שהאדם חי הרצון לא רק שלא יתבטל אלא אפילו לא יחלש. הבריאה של הרצון לקבל חזקה ואי אפשר להזיזה ממקומה כלל, עין רואה ולב חומד זה חוק, אבל אז שייך שהאדם יכניע עצמו לבורא. כאן המעלה באדם היא שיש לו את הרצון לקבל במלוא עוצמתו וגם יש לו המסכים להתגבר ולבטל עצמו ולא כמו שאפשר לחשוב שמעלה היא זה שאין לאדם רצון לקבל.
וכן כתוב, (שם יז) “ועיני לאה רכות”, רש”י במקום מביא המדרש הידוע שהיתה לאה בוכה כי היתה צריכה לעלות בחלקו של עשו, ולפי הפשט אין הדבר מובן, אם היא חסדים מכוסים מה יש לה עם עשו? הרי זה תרתי דסתריה. אבל לפי מה שהסברנו אין הדבר כך, לאה היא כלים דג”ר, שם יש את העוביות שצריכה ג”ר דחכמה, ולכן היתה צריכה לעלות בחלקו של עשו, כי כלים אלו מתאימים לבחינת עשו, בחינת ג”ר דחכמה. חז”ל אומרים שהיתה בוכה, עיניה רכות. אז פירש הרבי זצ”ל שבכי היא בחינת קטנות, שהיתה מעדיפה ללכת באמונה למעלה מהדעת שנקרא שיא הקטנות ולא לעלות בחלקו של עשו שהוא שיא הגדלות.
לעניננו, האדם עובד ה’ סבור שצריך להיות בתכלית הגדלות, לפעמים זה מתבטא בין אדם לחברו, שהוא חושב שהוא צריך להיות הכי גדול, וכולם צריכים לכבד אותו. אז צריך לזרוק את הרצונות האלו ולהכניע את עצמו, כי כפי המרחק שיש בין האדם לקב”ה, כך צריך לראות את המרחק שיש בינו לבין החברים. אין הפרש בין אדם למקום לבין אדם לחברו, כשאדם מתבונן בחברו צריכה להיות מורגשת אצלו בחינת הקב”ה המלובש בחבר, אין חבר, יש הקב”ה, ולראות את עצמו קטן בתכלית הקטנות. וכך בין אדם למקום, האדם היה רוצה להיות בתכלית הגדלות וללכת מחיל לחיל, והרבה פעמים צריך להסתפק בתכלית הקטנות, בכל מיני מצבים שהקב”ה מגלגל אותו, מצבים של בזיון ושפלות, לפעמים בגשמיות לפעמים בנפשיות ולפעמים ברוחניות, והוא צריך לקבל עול מלכות שמים במצבים אלו, ואפילו בשמחה. וזה נקרא ענווה.
