בסד
חטופים
חטופים לתודעה אכזרית,
נשים נתונות לחסדי פתנים,
ילדים רכים בידי חיות טרף,
מזעזע כל לב,
כ”כ בעוצמה כואב.
לא פחות מכך,
חטופים רגשות חמלתנו,
לזרועות אטימות עצמיותנו.
כהי חושים,
מוכי סנוורים,
נוכח כאב ודמעה של אחרים,
היתכן? והיכן אור אלקים?
ילדי קדושתינו
חטופים בתוך גניחות זוהמת סיפוקינו,
נשות נשמתינו,
חטופות בתוך אונסי מחשבותינו.
האם לשחרר את החטופים?
או להכחיד את טומאת השטנים?
האם סור מרע קודם?
או עשה טוב תחילה?
איך אפשר להשאיר
קדושים וקדושות
בתוך מערות הזוועה?
חייבים להחזירם הביתה.
פדיון מחשבות טובות,
ע”י התעצמות מחשבות רעות?
ליבנו יוצא ונקרע מגעגועים,
אל ילדי חמדתנו,
נשות אהבתנו,
חיילנו גיבורי הכח,
לא יכולים בלעדיהם,
רוצים להרגיש נשימותיהם.
אבל הנחש עודו במלוא עוזו,
מתרומם ולשונו המשוסעת,
עדיין בארס פוגעת,
מחליאת כל לב,
בנפשינו לא מתיישב,
עד שנמגר אותו ללא רשימה,
ללא בושה וכלימה.
