בסד
(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:
(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:
ביאור הדברים
יעקב אבינו מבקש להקבר בארץ ישראל, ולא במצרים. אומר הזה”ק: קבורה היא חלק מתיקון האדם, דע”י שהרצון לקבל נקבר ונרקב, הרי זו טהרתו, בדומה לטהרת כלים, שמי שספג איסור באש, הרי טהרתו באש. וממילא ברור מדוע רוצה להקבר בארץ ישראל, דשם מדרגת רצונות הקדושה, ושם יכולה להיות טהרתו ביותר. משא”כ בארץ מצרים, אין שום טהרה, אלא אלו כלים עבים מאד, שמשמשים להמשכת האורות, אבל א”א לקבל בכלים אלו שום אורות של קדושה.
מצד עבדות ה’, ענין של קבורה, יתכן כל יום. דכל יום אדם צריך לבקש לקבור את הרצונות שלו, עמ”נ שירקבו, ויטהרו מזוהמתם. ענין הריקבון הוא הכרת הרע, שהכרה זו מרקיבה את הרצון לקבל. בגשמיות ענין של רקבון הוא התפרקות החומר, וברוחניות הכרת הרע, גורמת להתפרקות כל הרצונות הרעים האיגואיסטיים.
איך אדם מגיע להכרת הרע? אדם צריך להשתדל להיות מה שיותר טוב, מה שיותר משפיע ומה שיותר מאמין למעלה מהדעת, הן במישור האנושי, והן במישור האלוקי. אם אדם באמת משפיע, אז הגוף מתנגד, ואז צף ועולה הרע למעלה, לתוך התודעה של האדם. ככל שהאדם רוצה להשפיע באמיתיות יתרה, אזי ההתנגדות של הגוף תהיה יותר נחרצת, ואז אדם רואה כמה שאין הוא רוצה להאמין ולהשפיע (אבל אם אדם עושה מעשים טובים ואין הגוף מתנגד, סימן שאין אלו מעשים דהשפעה ממש).
האדם אז צריך להבין, שזו מלחמה של חיים ומוות, כי רק ע”י רצון להשפיע אפשר להדבק בהשי”ת, מלך כל העולם, והרצון לקבל מונע אותו מזה, מונע אותו מן החיים האמיתיים.
(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מדובר על החיים העליונים, מוחין דחיה, שהם מוחין דגילוי המלך. יעקב לשון עקב, דדוקא ע”י ששם את הרצון לקבל עמ”נ לקבל בעקבו ובתחתיתו, זכה לכל מה שזכה. ודוקא בארץ מצרים, דהיינו ברצונות של מצרים, מטעם שהם הרצונות העבים אשר חפצים ומשתוקקים לאור זה. שבע עשרה כמנין טוב, כי אצל יעקב אבינו הכל נכנס בכלים טובים של רצון להשפיע. שבע על עשר, שבע של ז”א מאירים לתוך עשר דנוקבא.
וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: שבע שנים במלכות שהיא יחידות, ארבעים שנה בז”א שהוא עשרות, ומאת שנה בבינה שהיא מאות. כל מספר מורה על אופי אותה המדרגה. שבע במלכות, רומז לז”ת. ארבעים בז”א רומז לשנת הארבעים, בדומה למצב של פרצוף ע”ב, שבא בו אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז”א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז”א, שנמצאות בזה ד’ מדרגות בלבד, והמדרגה החמישית חסרה, מטעם שהבחי”ד אינה בשימוש. מאה בבינה, בסוד מאה ברכות בכל יום.
(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, הגדלות דהתגלות השי”ת צריכה להעלם, דכל מדרגה שמתגלה צריכה להעלם בשלב מסוים, ובכדי להניח מקום למדרגות שתחתיה, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, שגם הוא בחי’ קו אמצעי כמותו, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, עינים הן בחי’ חכמה, מציאת חן היינו הלבשת החסדים את החכמה, שהיא דרך המתוקנת, לקבל את חכמת האלוקות עמ”נ להשפיע, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, במקום היסוד שהוא קו אמצעי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, חסד הוא חסדים, ואמת מצביע על אור החכמה, כמו תיקון השביעי מי”ג תיקוני הדיקנא, המכונה “ואמת”, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, כי במצב דמצרים לא יכול להיות תיקון.
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, רצוני שמנוחתי ותיקוני יהיה במחובר ובהשתוות לאבותי הקדושים, אברהם ויצחק, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, נתק אותי מזוהמת מצרים והרים אותי אל על, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם, באותו סוג של שלימות שלהם, וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ. פירוש: כיון שהדיברה הראשונה – “אנכי ה’ אלקיך”, שולטת בתודעה של האדם, ממילא יכול לציית ולעשות כפי שמבקש יעקב, להחיל עליו עול מלכות שמים שלימה, המכונה עשיה ובחי’ “דבר”.
(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ. מדוע יעקב מבקש שבועה מיוסף, וכי אינו מאמין לו? הלא שבועה מבקשים רק במקום של חוסר אמינות?! ויל”ו דשבועה היא מלשון שביעי, שהיא המלכות. ורצ”ל שימשיך את אור המלכות שמים, בכדי שע”י אור זה יקבל כח ועזר, לתקן את הגוף דיעקב בקבורת ארץ ישראל.
וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. מלכות שמים קרויה מטה, מלשון מטה בחשיבות, מטעם שהגוף אינו מחשיב את המלכות שמים. ראש המטה, היינו כתר דמלכות, שהוא השפעה וביטול גמורים, דמלכות שמים. ולזה ישראל משתחוה ונכנע, מטעם רצונו להתקן בקבורת ארץ הקודש.
סיכום: ב’ בחינות של קו אמצעי – יעקב ויוסף, יעקב מחזה ולמעלה בבחי’ ג”ר דז”א, יוסף מחזה ולמטה בבחי’ ו”ק דז”א. העקרון שבכל ענין בחיים צריך ללכת בקו אמצעי, שביל הזהב כפי לשון הרמב”ם, דרך הממוצעת, שהיא דרך התורה, למזג קבלה והשפעה, נשמה וגוף. העקרון הזה מתחבר בדמותם של ב’ הנשמות דיעקב ויוסף. זוהי דרך המלך של היהדות, שבכל ענין יש ב’ קוים הפכיים, וצריך לחבר ביניהם.
יעקב מבקש מיוסף שיעלה אותו מזוהמת מצרים, לקבורה ותיקון שלם בארץ ישראל, במערת המכפלה, מקום תיקון אבותיו, דהנה מערת המכפלה, מרמזת על התיקון הכפול של שיתוף מידת הרחמים בדין, שהוא השלימות הרוחנית, של חיבור הנשמה והגוף באופן השלם ביותר.
התורה מספרת שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, ולכן בסופו של תהליך מבקש את התיקון הסופי מיוסף, שעמו יש לו את ההשתוות הגדולה ביותר.
