בס”ד
(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:
(יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח:
(כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:
(כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו:
(כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת:
(כג) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי:
(כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי:
(כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:
(כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ:
(כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי:
(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה:
(כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
(ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה:
(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים:
(לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו:
(לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:
ביאור הדברים
(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, כתוב בזה”ק שגישת יהודה אל יוסף, מרמזת ליחוד קוב”ה ושכינתיה, להצמדת גאולה לתפילה, דהנה יהודה הוא מרכבה לשכינה הקדושה, שהיא בחי’ תפילה, ויוסף הוא מרכבה לקוב”ה, דלכן הוא המשביר לכל עם הארץ בחי’ המשפיע הזן והמפרנס, והוא בחי’ גאולה. וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, הכל תלוי בי, בהתעוררות שלי, במסירות נפש שלי, של התחתון, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, דבר הוא ספירת המלכות, אזנים הם מידת הרחמים, מרמז על כך שצריכים להמתיק את הרצון לקבל ברחמים דבינה, ועי”כ תהיה השפעת יוסף אל האחים ממותקת, ולא במידת הדין, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, אף הוא בחי”ג דעביות, הממשיכה את אור החיה, ושם שייך חרון אף, מטעם המשכת אורות גדולים בכלים קטנים, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה, הפשט הוא שהמעמד שלך הוא כמעמד פרעה, השליט בכל ארץ מצרים. והדרוש הוא: אני חושש לחרון אף, דהלא “כמוך” בגמטריא אלהים שהוא מידת הדין, ע”כ מבקש ממנו שלא ילך במידת הדין. דהנה יוסף הוא בחי’ היסוד, שהוא בחי”ג דעביות הממשיכה את אור החיה, לכן מצד אחד הוא מרכבה לקוב”ה, דהלא נושא הוא לאור החיה, שהוא גילוי המלך, מצד שני במקום שיש גילוי אור כ”כ גדול, יכולה להיות שליטה לבחי’ פרעה, שמשמעותו אורות גדולים וכלים קטנים, ולכן עלולה מידת הדין להתעורר.
(יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. אב ברוחניות הוא מדרגה עליונה, ואח הוא מדרגה מקבילה. יוסף חותר להבאת בנימין אליו. אומר האר”י הקדוש, דהנה שניהם בחי’ ספירת היסוד, אלא שיש ביסוד בחי’ או”י שהוא יוסף, ויש ביסוד בחי’ או”ח שהוא בנימין. והאו”י חייב את האו”ח בכדי להתלבש בו, דללא האו”ח אינו יכול להאיר, כי האו”י זקוק ללבושים של רצון להשפיע, בכדי שיוכל להתגלות, ולכן חתר להביא את בנימין אליו. וזהו השם יוסף, מלשון תוספת וגידול האור, ובנימין הוא בן ימין, דכולו תיקוני השפעה על שם האו”ח, וההשפעה מכונה ימין.
לכן יוסף שואל: “היש לכם אב”, כלומר האם בחי’ המשפיע מתגלה אצלכם, בתור בחי’ עליונה נשגבת, או שיש לכם גילוי אלוקות באופן של אח, כלומר בחינה המתלבשת בתוך הכלים שלכם, בהשוואה לבחינתכם. למעלה מן הכלים, או בתוך הכלים.
הסבר אחר: הזה”ק מציין את ספירת היסוד כבחי’ הצדיק שיש באדם. ויש ב’ סוגי צדיקים, צדיק דעייל בה, צדיק דנפיק מינה. ומבואר בספרי חסידות, שיש ב’ סוגי צדיקים: א) צדיק המעורב לגמרי בכל מה שקורה ומתרחש בציבור, ומתוך מעורבותו עוזר ותומך בדלים ונזקקים, ומלמד אמונה וכו’. וזהו בחי’ יוסף. ב) צדיק המנותק לגמרי מכל מה שמתרחש וקורה בציבור, אלא ספון בחדרי חדרים, ומתוך עבודתו הנשגבה שם, גורם להשפעה טובה של אור העליון אל הציבור. וזהו בחי’ בנימין. והנה עם ישראל צריך את ב’ סוגי הצדיקים, דכל אחד תורם את שלו, למען תיקון עם ישראל. ולכן יוסף רצה להתחבר עם בנימין, בכדי שמתוך פעולתם ההדדית, יתרמו למען עם ישראל בצורה הטובה ביותר.
(כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן, כי ענין זקנה מורה על גילוי חכמה, ורצ”ל שיש להם את ב’ הבחינות, גם בחי’ המשפיע העליון, וגם בחי’ אח, וְאָחִיו מֵת, הוא יוסף, בחי’ האו”י והגדלות נסתלקה, ומה שנותר הוא רק בחי’ המשפיע, ורק בחי’ אח, מצד האו”ח, אבל לא מצד גילוי האו”י, וַיִּוָּתֵר הוּא בנימין לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ, כי בנימין הוא בחי’ או”ח, דהיינו בחי’ נוקביות, אור הנקבה, וְאָבִיו אֲהֵבוֹ, מטעם שעל ידו יכולה להתגלות מטרת הבריאה, באם יתחבר אליו הצד השני שלו, שהוא או”י.
(כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. עין בחי’ חכמה. רצ”ל שיוסף יחבר את בחי’ האור העליון המכונה עין, בחי’ “עיני הוי”ה משוטטות בכל”, שהיא בחי’ יוסף עצמו, אל בנימין שהוא בחי’ האו”ח.
(כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. כי התחתון זקוק להשפעת העליון אליו, ובהתנתקות התחתון מן העליון, ימות העליון. כי העליון זקוק להשפיע לתחתון, ובאין התחתון המקבל כביכול העליון מת. וזהו שכתוב “ישראל יהבין תוקפא וחילא לפמליא של מעלה”. דהנה העליון רוצה להטיב לנבראיו, ובאם הנבראים מייצרים כלים, שבהם יכול העליון להשפיע, אזי בזה הם נותנים לו תוקף וכח להשפיע. דהנה אין השגה בעליון עצמו, אלא “ממעשיך הכרנוך”, ובאם אין מעשה ההשפעה של הטוב והעונג מתגלה בתחתונים, כביכול העליון נחשב מת בעיני התחתונים.
(כג) וַתֹּאמֶר יוסף אֶל עֲבָדֶיךָ השבטים אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: כי הפנים של השי”ת תלוים באו”ח שעולה ממטה למעלה.
(כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: דברים קשים כגידים, מטעם שאחר העלמות הנושא לאו”י, אם יעלם גם הנושא לאו”ח, א”כ העליון נשאר ללא כלים להשפיע בהם בכלל.
(כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, היינו שצריכים לחזור לארץ מצרים, מטעם שהיא מייצגת את הרצון לקבל הנושא לאור החיה, ומשם אספקת החיות האלוקית. לכן גם אברהם ירד מצרימה, אלא שכוונתו היתה לתקן את כל התיקבולת ממצרים.
(כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת. אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: כי בלי או”ח א”א לקבל את האו”י, המכונה פני האיש, דהיינו פני השי”ת, כמ”ש “הוי”ה איש מלחמה”.
(כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי, רחל, כפי שיעקב שהוא קו אמצעי כולל ימין ושמאל, כך גם אשתו רחל, יולדת ימין ושמאל, שהם יוסף ובנימין, או”י ואו”ח.
(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף ע”י הקליפות וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה:
(כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי, “זה” מורה על גילוי אלוקות, דוגמת הביטוי “זה אלי ואנוהו”, ואם גם “זה” ילקח מן הפנים של יעקב, כלומר מבחי’ הפעילה והמאירה אצלו, דהיינו “זה” מצד האו”ח, וְקָרָהוּ אָסוֹן, שגם אותו ילכדו הקליפות, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה, לכל הפחות שישאר אצלי בחי’ או”ח של הבחי”ג דעביות, ואם גם זה לא יהיה, א”כ “הורדתם את שיבתי”, כלומר את הרצון להשפיע שלי, “ברעה שאולה”, כי אין לרצון להשפיע איך לממש את עצמו.
(ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, כי נפש המשפיע קשורה לנפש המקבל.
(לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת, כביכול המשפיע מת, מטעם שאין לו למי להשפיע, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה, אל הגהינם, שהוא מקום שאלות, ללא תשובות.
(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים,
(לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. דהנה יהודה הוא בחי’ מלכות שהיא נוקבא האמיתית, ובנימין הוא בחי’ נוקבא שביסוד, וא”כ יהודה מציע שהוא יספק ליוסף את המסך והאו”ח שצריך, במקום שבנימין יספק זאת.
(לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי. רע הוא אחיזת הקליפות, ובאם אין למשפיע כלי להשפיע בו, לפחות כלי נוקבי של או”ח, זה אומר ששליטת הקליפות היא עצומה.
