בס”ד
כותב הרמב”ם ז”ל בהלכות תענית פרק ה ‘: “יש ימים שכל ישראל מתענים בהם משום הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה. עם שגרם להם ולנו אותם הצרות. ובזיכרון דברים אלו נשוב להטיב מעשינו שנאמר והתוודו עונם ואת עון אבותם וכו’. ואחד מאלו הימים הוא עשרה בטבת. שבו התחיל מלך בבל לצור על ירושלים, כמש”נ ביחזקאל פרק כ”ד: “ויהי דבר ה’ אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: “בן אדם כתוב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה כי סמך מלך בבל על ירושלים”. עכ”ל. ובזאת, אומר לנו הרמב”ם ז”ל מבוא והסברה לכל עניין הצומות – אנו מתענים בימים האלה בגלל הצרות שארעו בהם.
השאלה: למה אירעו הצרות באותו יום? משום שאבותינו לא הלכו בדרך הישר ולכן היו בו אותם צרות. אך אל לנו לעשות גזירה שווה ביננו לבין אבותינו, ונחשוב שכשם שאנו לא בסדר כך גם אבותינו לא היו בסדר, וכן להפך – כשם שאבותינו לא היו בסדר כך גם אנו לא בסדר. משום שצריכים לדעת שהמרחק ביננו לבין אבותינו הוא הרבה יותר גדול מהמרחק שבין אדם לבהמה. שהרי אבותינו היו קדושים והיו דבוקים בהבורא ית’ והיו בעלי אמונה ויראת שמים ואהבת ה’. והחטאים שחטאו היו יחסית לגובה נשמתם, ואין לנו לדמות את מצבינו למצבם של אבותינו. שהרי אבותינו לא נזקקו להתמודד עם מה שאנחנו מתמודדים, כמו ענייני אמונה בה’, וקיום מצוות, אצלם לא היה מה להתמודד עם דברים אלו. אמנם יחסית לגובה רוממות נשמתם גם הם חטאו, ולכן אירעו צרות ומאורעות שליליים. אם כן מה שאומר הרמב”ם ענינו: שהסיבה שאנו מתענים ביום הזה היא כדי שנזכור שהצרות שארעו לאבותינו היו משום שלא הלכו בדרך שהקדוש ברוך הוא תבע מהם ללכת. וצריכים אנו ללמוד מזה שגם בימינו – כל הצרות שיש הן בגלל אותה סיבה – שאין אנו הולכים בדרך שהקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו שנלך. ולכן אומר הרמב”ם שכאשר נזכור את הדברים הללו, נוכל להבין שהכל למעשה תלוי בנו.
וכך כותב רבינו “בעל הסולם”: כל היסורים והמכאובים למיניהם, הן הייסורים הגשמיים, המחלות והדאגות השונות אשר מכלות את האדם, והן ייסורים הנפשיים, כולם באים כדי להראות לאדם את אפסיותה של דרכו. כי האדם מצד הטבע שלו הולך בדרך של אהבה עצמית. כל אדם נולד עם טבע זה, שאוהב את עצמו, ורוצה לספק לעצמו הנאה ותענוג. וכל הייסורים והמכאובים למינהם כותב רבינו “בעל הסולם”, באים במגמה אחת – בכדי להראות לאדם, עד כמה הדרך של אהבה עצמית היא דרך מקולקלת ודרך שמזיקה, הן לאדם הפרטי, והן לחברה הישראלית בכללה.
כל הצרות שעוברות על האדם הפרטי ועל האומה הישראלית בכללה נובעים מהנקודה הזאת, כי כל ישראל ערבים זה לזה, והכל מחולק לפנימיות וחיצוניות. כאשר הפנימיות היא החלק היותר חשוב, וחיצוניות היא החלק הפחות חשוב. בכלל העולם: הגויים נקראים חיצוניות והיהודים נקראים פנימיות. ובתוך היהודים: שומרי תורה ומצוות מכונים פנימיות, ואלו שעדיין לא זכו לזה נקראים חיצוניות. ובתוך שומרי תורה ומצוות: אלו שעוסקים רק בחלק הפשט בלבד, רק בחלק הנגלה בלבד, נקראים חיצוניות, ואלו שעוסקים בפנימיות התורה, בחלק הכוונה והמחשבה, נקראים פנימיות. ובתוך כל אדם: נקודת האמונה בה’, וקבלת עול מלכות שמים ואהבת הזולת, נקראת פנימיות, דהיינו החלק היותר חשוב, ואהבת עצמו והתאוות, והרצון לקבל שבו, נקרא חיצוניות, ונקרא טומאה וקליפה. וכל הצרות והיסורים והמכאובים הבאים על האדם, זה משום שהחיצוניות שבאדם שולטת על הפנימיות שלו. במקום שנקודת האמונה בה’ תשלוט באדם, במקום שאהבת הזולת תהיה החלק הדומיננטי באדם, אזי האדם דואג כל היום למילוי תאוותיו וסיפוקו. יכול להיות שהאדם לומד תורה ומקיים מצוות, אך אם עושה את הכל בכדי להגדיל את האגו שלו את הסיפוק שלו, הרי הוא מגדיל את חלק החיצוניות שבו על חלק הפנימיות שבו, ובזה הוא גורם להגדיל את כל נקודות החיצוניות שבעם ישראל ובעולם כולו על נקודת הפנימיות. ולכן אומר הזהר הקדוש שזוהי הסיבה אשר בגללה נגרמות כל הצרות שבעולם, ובגללה נמשכים לעולם מכאובים ומחלות והרג וביזה ואובדן רח”ל. כך לשון הזהר.
ביום הזה, בעשרה בטבת, אנו צריכים לזכור שהצרות שארעו לאבותינו וגם לנו באות מתוך סיבה אחת – שאנו לא מחשיבים את נקודת הקדושה שיש בנפשנו. כי אם היינו מחשיבים את נקודת הקדושה, אז החיים היו נראים לגמרי אחרת. לא הינו רודפים אחרי שום דבר, מלבד אחרי הקדוש ברוך הוא.
“עננו ה’ עננו ביום צום תעניתנו, כי בצרה גדולה אנחנו” (תפילת העמידה). מה יכולה להיות צרה יותר גדולה מזה שאדם נמצא בתוך צרה ואינו יודע מזה בכלל. זוהי הצרה הגדולה ביותר. וזה בעצם מצבינו שלנו. הצרה שלנו היא צרה איומה, והצרה היא – שאין לנו קשר עם הבורא. איבדנו את הקשר. אבותינו היו מקושרים כל הזמן עם מציאות ה’ ית’ כדבר איש אל רעהו, כל מחשבותיהם דיבוריהם ומעשיהם היו כפי שמתנהג ופועל אדם אשר נמצא במחיצת מלך כל היקום כולו. ולגבינו קשה מאוד מאוד לומר זאת. אדם בא לביהכנ”ס ומתפלל, הרבה פעמים הוא אינו חושב על מה שהוא אומר ועל מה שהוא מתפלל. רק לפעמים הוא נזכר שיש הקדוש ברוך הוא בעולם. כל היום אינו זוכר אותו, עכשיו כשהוא בא לביהכנ”ס הוא נזכר שיש מציאות הבורא בעולם. אבל בד”כ במשך היום אין אנו זוכרים את הבורא, בלכתנו ברחוב, בבית, ואפילו בבית הכנסת בזמן התפילה והלימוד, פעמים רבות אין אנו זוכרים את הקדוש ברוך הוא, ושוכחים את האמת. וזה מפני שאיבדנו את הקשר עם הבורא. לפעמים הקדוש ברוך הוא עושה איתנו חסד ומזכיר לנו את מציאותו, אבל באופן כללי אנחנו מנותקים מהבורא ואין אנו חיים וחושבים ומרגישים כפי שהיה צריך להרגיש אדם שנמצא במחיצת מלך כל היקום כולו. וזוהי צרה צרורה. מפני שאנו חיים בשקר גדול, כי האמת הוא הבורא ומי שחי בלעדי הבורא, חי בשקר. ולכן אנו אומרים בתפילה של יום התענית: “עננו ה’ עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תפן אל רשענו”. “אל תפן” – אל תפנה, אל תתייחס לרשעותנו, היינו לזה שאנו משוקעים באהבה העצמית שלנו. שאנו מסתובבים סביב הציר של הרצון לקבל הנאה ותענוג שלנו. זה רשע! זו מידת סדום! ובניגוד גמור להקדוש ברוך הוא, שהוא רחום וחנון, רב חסד, וכל כולו פונה להשפיע ולהטיב לנבראיו, בלי שום צורך ועניין לקבל מהם תמורה. “אל תפן אל רשענו”, אל תתייחס לאהבה העצמית שלנו, מפני שאם תתייחס רק לאהבה העצמית שלנו ותלך איתנו במידת הדין בלבד, אז אין אנו זכאים באמת לשום דבר.
“אל תסתר פניך ממנו”, מסביר מורנו “בעל הסולם”, פנים משמעותם גילוי ה’, כמו שכתוב “חכמת אדם תאיר פניו”. פנים מראים על אור, על הכרה. הסתרה לעומת זאת מראה על חוסר גילוי ועל התרחקות ממודעות, דהיינו שהאדם אינו מרגיש את מציאות ה’ ית’ בעולם. ולכן אנו מבקשים: אל תסתר פניך ממנו. אל תיתן לנו להמשיך במצב הזה שבו אנו מנותקים לגמרי ממך, שאין אנו מרגישים את מציאותך, אין אנו מבינים את השגחתך בעולם, ואין אנו חיים במחיצתך. וכל זה למה? בגלל המרחק שיש לנו ממך. ואין המרחק הזה נמדד במטרים או בקילומטרים, כי הקדוש ברוך הוא רוחני, אין לו גוף ולא דמות הגוף ולא שייך בו שום עניין של מרחק פיזי. הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ואינו תופס מקום, כי לא שייך בו עניין של מקום פיזי. המרחק הרוחני נמדד בהופכיות התכונות. כפי שהוא נמדד בין שתי בני אדם. ברגע ששני בני אדם יושבים אחד ליד השני ותכונותיהם הפוכות זו לזו, אז נבחנים למרוחקים אחד מהשני בתכלית הריחוק. וכך גם המצב ביננו לבין הבורא. שהרי למעשה “מלוא כל הארץ כבודו”, והוא נמצא איתנו תמיד. אם כן למה אין אנו מרגישים את מציאותו כלל וכלל? ולמה אין אנו פועלים כפי שאנו צריכים לפעול במחיצתו? ולמה אין אנו מרגישים כלום, כמו אדם חסר הכרה לחלוטין? כל זה בגלל המרחק הקוטבי ביננו לבינו. הוא – כולו רחום וחנון, כולו להשפיע, ולהטיב לנבראים, ואנו להפך הגמור – דואגים רק לתועלת עצמינו, לסיפוקינו, לתאוותינו, אין לך מרחק יותר גדול מזה. ולכן אנו מבקשים: “אל תפן אל רשענו”, אל תתייחס לזה, “אל תסתר פניך ממנו”.
בזמן שאדם נמצא בתוך האהבה העצמית, על הזמן הזה כותב האר”י הקדוש – שורה “צמצום האור האלוקי” דהינו שהאור האלוקי נסתר מהכלים שנשלטים ע”י כוחות האהבה העצמית. ואין יכול להופיע אור ה’ בתוך הכלים הללו, לכן אין אנו מרגישים את מציאות ה’.
“אל תתעלם מתחינתנו, הייה נא קרוב לשועתינו יהי נא חסדך לנחמנו”. פירוש: הנחמה האמיתית שבה הקדוש ברוך הוא יכול לנחם אותנו היא – שיתן לנו במתנה את תכונת החסד, וז”ע “יהי נא חסדך לנחמנו”. זוהי הנחמה האמיתית. אבל צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא לא מחלק פנינים לילדים קטנים. שאם יעשה כן הרי שישחקו איתם ויאבדו אותם. ולכן אין הקדוש ברוך הוא מחלק מפניניו הרוחניים לאדם שאין לו שום צורך לזה, ואין לו שום מודעות לצורך הזה. לכן צריך האדם להכין את עצמו קודם, להשתלם בצורך למידת החסד.
בשביל מה אנו נזקקים למידת החסד? את הצורך הזה ואת המודעות הזו אפשר לקבל רק ע”י דביקות בפנימיות התורה, בספרי קודש, ובאנשים שהולכים בדרך הקודש, דרך של אהבת הזולת ואהבת ה’. “יהי נא חסדך לנחמינו”. פירוש – תן לנו את מידת החסד אבל קודם את ההכרה שאנו צריכים להגיע למצב שהזולת הוא המרכז ולא אנחנו, להחשיב את הזולת. אם לא נגיע למודעות בנחיצות של טבע אהבת הזולת אז ברגע שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו את זה, אנחנו נבעט בזה מיד. וכי מי רוצה לחיות חיים שכל כולם מוקדשים לזולתו? אם יכריחו אדם לעבוד לזולתו, הרי יקלל מהבוקר עד הערב. מפני שהאדם לא מוכן לזה ולא מבין את החשיבות של זה. נדמה לו שהאהבה העצמית היא תיתן לו סיפוק והנאה בחיים. אבל האמת היא ההפך, המחלות והמכאובים והייסורים באים מזה שהאדם רודף אחריי סיפוק עצמי, השמחה והאושר והעונג באים מתוך טבע של אהבת הזולת, וע”כ “יהי נא חסדך לנחמנו”.
“טרם נקרא אליך עננו, כדבר שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע”. כך סידרו בעלי התפילה: כי אין ברירה אחרת, “טרם יקראו ואני אענה”, הקדוש ברוך הוא מוכרח להתייחס אלינו עוד מטרם שנקרא, משום שאין לנו את השכל לקרוא, ואין לנו את המודעות לקרוא לה’ בצורה הנכונה.
אנו מבקשים מה’ דברים גשמים כגון: בריאות, פרנסה, והצלחה אבל לא מבינים שאנו צריכים לבקש את קירבת ה’, שזה באמת מה שחסר לנו בחיים, לא חסר לנו שום דבר גשמי כגון: כבוד, בריאות, כסף. זה שיש לנו כל כך הרבה בעיות וצרות: מחלות, בעיות חינוך ופרנסה, הכל נובע רק מהנקודה הזאת, ואת זה אנחנו לא רוצים להבין. הכל בא מתוך מכה אחת, והמכה היא שאין אנו קרובים לקדוש ברוך הוא. זה שה’ ית’ כולו נתינה והשפעה, ואנחנו כולנו מכף רגל ועד ראש רק קבלה. כאשר אנחנו מרוחקים ואין אנו חיים במחיצת ה’ אין אנו חיים בכלל לפי העקרונות הנכונים שלפיהם אנו צריכים לחיות. שהרי יש הבדל גדול אם אדם נמצא ליד מלך גדול ונורא, תכלית הבינה והחכמה והתבונה, שיא היושר והצדק והאמת, לבין אם נמצא במחיצת עצמו בלבד. אם אנו נמצאים במחיצתו הרי אנו חייבים להתאים את עצמנו אליו. וממילא כל הפעולות, הדיבורים, כל המחשבות, המנטליות, הכל מותאם למלך שכזה. אבל אם אדם מנותק מהמלך, אז המנטליות שלו, העקרונות שלו הם עקרונות של שקר. וזה מוביל לכל הבעיות ולכל הצרות, הצרות הגשמיות, הצרות הנפשיות, חוסר הסיפוק, העצבות, הדיכאון, הריקנות, ואנחנו באים ומבקשים במקום על הבעיה המרכזית, אנו מבקשים על הסימפטומים.
באים לבית הכנסת או שבאים ליהודי צדיק, במקום לצעוק אליו: “תן לנו את העקרונות הנכונים בעבודת ה’”, במקום זה אנו נכנסים לצדיק עם איזה פתק בענייני כסף ובריאות, בו בזמן שזה רק סימפטומים של הבעיה. וכי הצדיק יכול לפטור את הבעיות שלנו, אם כל השורש הוא רקוב לגמרי? ברור שאנו צריכים לתקן את עצמנו מהיסוד ועד הטפחות מבחינת כל המנטליות, העקרונות, החשיבה, הרצונות והשאיפות. זה מה שצריך תיקון. ובטוח שמי שקורא את הדברים לא מרגיש כל כך נוח עם הדברים, משום שאנו כל כך נתעקמנו בדור האחרון עד שאנחנו מבינים שצדיקים קיימים בשביל לפטור בעיות מזדמנות. וכשיש לאדם בעיה גשמית, למשל הילד שלו חולה, אז הוא נכנס לצדיק עם איזה פתק ומקווה שכבר יהיה בסדר. אני מרגיש לא טוב, כאבים ברגל, בגב, בעיות של אוברדרפט בבנק, אני הולך לצדיק המקומי מכניס פתק וכבר חושב שהכל יהיה בסדר. אבל זו טעות. רק בגלל שההסתרה כל כך גדולה, העקמומיות, הבלבול והחשיכה כל כך גדולים, עד שאין אנו מבינים שאנו חיים בטעות כל כך גדולה. כאשר הגיעו יהודים כאלה עם בקשות גשמיות לרבי מקוצק, ול”בעל הסולם” הם לא רצו להתייחס לזה בכלל. הם שאלו לאותו אדם שבא: למה אתה בעצמך לא מבקש, מה אתה בא אלינו? ואותו אדם בד”כ היה עונה: אין לי מספיק יראת שמיים ואמונה לכן אני בא אליך הצדיק כדי שאתה תבקש. אז הם אמרו לו: אם כך יש לך בעיה הרבה יותר חמורה מאשר בעיית הפרנסה ובעיות הבריאות, יהודי שלא מכיר בהבורא, שאין לו אמונה בה’ ואין לו יראת שמיים זוהי הבעיה האמיתית שלו ושאר הדברים הם רק סימפטומים שנמשכים מהבעיה הזו. כך היו עונים הצדיקים הללו, ולא רצו בשום פנים ואופן להתייחס לבעיות גשמיות, אבל היום ההסתרה שולטת ולכן הכל עקום. במקום שנקבל הדרכה והכוונה לבעיות האמיתיות שהן המולידות את כל המצוקות הגשמיות והנפשיות, במקום זה נותנים לנו אי אלו תרופות קטנות ומקומיות להרגיע את הסימפטומים ואנחנו נשארים עם הבעיות האמיתיות, לכן אנחנו מבקשים מה’: “עננו ה’ ביום צום תעניתנו, טרם נקרא אליך עננו”. תתייחס אלינו לפני שנקרא אליך, כי אנחנו בכלל לא יודעים איך לקרוא אליך. אנו לא יודעים איך לקרוא, מה לקרוא ומתי! “וקרוב ה’ לכל קוראיו”, אבל “לכל אשר יקראוהו באמת”, שהם יודעים מה לקרוא ועל מה לבקש, איך לבקש! ואנחנו לא יודעים את כל זה, לכן אנחנו מבקשים: “טרם יקראו ואני אענה”. זה מה שאנחנו מבקשים.
***
“אבותי כי בטחו בשם אלקי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי. ומעת הודחו והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור, עד החדש העשירי”. זהו קטע מן הסליחות, והוא מצביע למעשה על הנקודה המרכזית שדיברנו עליה. “אבותי כי בטחו בשם אלקי צורי”. ומה זה אומר הביטחון בה’? האם הביטחון בה’ אומר, שכל היום מן הבקר עד הערב אלך ואעסוק לי בעניינים גשמיים חיוניים, ואבטח בה’ שהוא יצליח דרכי, הוא יתן לי פרנסה, והוא גם ידאג שאני אגיע לעולם הבא בכבוד ויהיה לי שם מקום טוב? או שזה אומר משהו אחר: הם בטחו בהקדוש ברוך הוא פירושו של דבר, שהם לא רצו להתעסק בשום דבר אחר מלבד בקדוש ברוך הוא. והם לא רצו לתת תשומת לב לשום עניין אחר מלבד למציאות ה’ . זוהי האמת, וזה נקרא שאבותינו בטחו בהבורא. הביטחון הזה אומר שמשקיעים את הכל בכדי ליצור קשר עם הבורא, וכל שאר הדברים עושים רק מצד הכרח, האכילה, השתייה, והפרנסה, מה שמוכרחים ומה שצריכים. אבל אם אדם מתאמץ להתקשר עם הבורא, אז גם בזמן הפרנסה, גם בזמן שהוא עובד, הוא מתאמץ להיות מקושר עם הבורא תמיד! “אבותי כי בטחו בשם אלקי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי”. “גדלו”, היינו מבחינת קומתם הרוחנית, הם היו אנשים מרוממים, כי מי שדבוק בהקדוש ברוך הוא הולך מחיל אל חיל. “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פיריו יתן בעיתו, וכל אשר יעשה יצליח”. אבל “מעת הודחו”, בזמן שהיצר הרע מדיח את האדם, “והלכו עימו קרי”, מלשון מקרה, זאת אומרת שהפסיקו להאמין בהשגחת ה’, והתחילו לומר שהכל מקרה, “היו הלוך וחסור”. כמובן שהידרדרות כזו לא באה בבת אחת. כל דור יותר נמוך מן הדור הקודם. ואולי לכן נקראים: “דורות” מלשון התדרדרות, כי כל דור מדורדר יותר מהדור הקודם, נמוך יותר. מסופר על צדיקים בדורות קודמים כאשר ראו ברוח קודשם את המצב אשר עתיד להיות בדורות האחרונים כאבו מאד ואמרו: הדברים שאצלנו כל כך פשוטים, הדברים שהילדים אצלנו יונקים אותם בתור חלב אם, בדורות האחרונים יהיו קשים מאוד. להיות יהודי בעל אמונה פשוטה יהיה קשה מאוד, רק אלו שיעבדו בצורה מאסיבית וילמדו את הדברים הללו באופן מסודר, רק הם יצליחו בדברים הללו.
“ומעת הודחו”, מזמן שהודחו בעצת היצר, “והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור עד החדש העשירי”. “בעשירי לחדש סמך מלך בבל”, בעשרה בטבת, עלה מלך בבל “וצר על עיר הקדש”. מלך מורה על שליטה, בבל – מלשון בלבול. “צר על עיר הקדש”, היינו שולט על עיר הקדש שנמצאת בכל אדם ואדם. יש עיר הקדש הכללית ירושלים, ויש עיר הקדש שבנפש כל אחד ואחת מאתנו. ועיקר מה שצריכים להתרכז הוא בפרט ולא בכלל. כל אחד ואחת צריך להתרכז וללמוד את הנפש שלו. ללמוד להכיר את חסרונותיה ואת דרכי תיקונה. אם כן כשאנו אומרים שמלך בבל צר על עיר הקדש, הכוונה על עיר הקדש שבנפש כל אחד ואחת. עיר – מלשון התעוררות. בתוך כל אחד יש תשתית של התעוררות לדביקות ה’, התעוררות לקדושה. אבל מלך בבל הוא צר, הוא שולט על עיר הקדש, הבלבול הוא ששולט, והבלבול הזה נובע מתוך הסתרה, מתוך שה’ מסתיר את אורו ואת השגחתו מאתנו. אנו צריכים לתיקון גדול. נדמה לנו שאנו יודעים מהי יהדות ומהן עקרונותיה, והדבר איננו נכון. מלך בבל הוא ששולט – הבלבול, התהייה, הספקות. אנו צריכים ללמוד את עקרונות היהדות מחדש, אנו זקוקים לחינוך מחדש: להבין מהי אמונה, משום שאנו לא יודעים מהי אמונה ומהי יראת ה’. אנחנו לא יודעים מה זה ואהבת לרעך כמוך, מה זה ירושלים, מה זה להתקרב לה’ ומה זה להתרחק. ומי שסבור שמבין בדברים אלו יש לו טעות. ואין אנו מדברים על אנשים חילוניים, אנו מדברים על אנשים דתיים, חרדים, שומרים תורה ומצוות, לומדי תורה, יושבים בכולל. מי שסבור שהוא יודע מה זו אמונה ומה זה יראת ה’, יש לו טעות. והמציאות מוכיחה זאת. כי אילו היינו יודעים זאת והולכים בדרך הזאת, אז כבר היה גילוי ה’ בתוכנו והיינו חוסכים מאתנו את כל הכאבים, הצרות, המחלות, וכל הייסורים למיניהם. אבל כיוון שעינינו הרואות שאנו נמצאים בתווך, בתוך כל הבעיות הללו, הרי זהו סימן הנאמן ביותר שאין אנו הולכים בדרך הנכונה. אבל לא צריכים להתייאש, צריכים חינוך מחדש. זו מסקנה שצריכים להגיע אליה בצום עשרה בטבת.
(מתוך שידור ברדיו תשנ”ז)
***
