בסד
מכת צפרדע. כתוב (שמות ח, ב): “…ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים”. צפרדע הוא נוטריקון צפר-דע. ‘צפרא’ הוא בוקר בארמית, ו’דע’ הוא ידיעה. דהיינו, שהאדם רוצה לעבוד רק כאשר מרגיש בוקר, כשמרגיש שהכל מאיר לו, שמרגיש טעם בתורה ובעבודה. וכן, רוצה לעבוד רק בידיעה, רק כשמבין שמשתלם לו לעבוד. ובמכת צפרדע הקב”ה נתן להם צפר-דע לרוב, בכל מקום טעם והבנה עד שטבעו בזה כדוגמת נמלה הטובעת בסוכר – מרוב ששקועה בתענוג היא טובעת ונאבדת. וכן, יש שיטה בחינוך שאם ילד לדוג’ מאוד מאוד אוהב שוקולד, אז נותנים לו המון שוקולד, עד שמעצמו מואס בו ואינו חפץ בו עוד, גם כי נגעל מן הטעם, וגם מטעם שסובל יסורים רבים של כאבי בטן וכאבי שינים. והאמת – שאין חייבים ממש לגרום לילד לעבור את כל זה, רק מצד אחד צריכים לתת לו את השוקולד לרוב, מצד שני צריך לומר לו: אתה יכול לאכול כמה שאתה רוצה, אבל הבט בני יקירי, שכל זה יכול לגרום לך לקלקל את השיניים, וכן לכאבי בטן גדולים. וילד חכם יבין מעצמו, ויסתפק במיעוט בלבד.
(בואי כלה שב”ק פרשת וארא התש”ע)
מכת כינים. כתוב (שמות ח, יד): “ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכינים ולא יכלו”. ופירש רש”י שאין השד שולט על בריה הפחותה מגרגר שעורה. ופירש: שבריאה קטנה, היינו מעשה קטן של קדושה, כגון מה שכתוב במשנה באבות (פרק ה’ משנה י”ב): “הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו”, כך שאפילו שהלך לביהמ”ד ולא למד ולא התפלל, יש לו שכר על הליכתו. מכאן, שהאדם צריך להחשיב כל מעשה הכי קטן של קדושה. אך המצרים, שהם הטומאה, וכן השד שמגיע מכוחות הטומאה, אין להם שליטה בזה, היינו שאינם יכולים להחשיב מעשה קטן, אלא רק משהו גדול שהם מרגישים בו התרוממות גדולה – הם יכולים להחשיב. משא”כ ישראל – מחשיב כל קשר, אפילו הקטן ביותר, עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
ועוד פירש, דשעורים הם מאכל בהמה, והיינו שהאדם צריך ללכת באמונה כשור לעול וחמור למשא, מה שאין כן המצרים, אין להם שליטה בזה. והיינו שאינם יכולים ללכת בדרך הזו.
ועוד פירש, דבהמה היא בגימטריה ב”ן שהוא פעמיים שם הויה, והיינו שהאדם צריך לבטל הוויתו מלפני הווית הקב”ה, והמצרים אינם יכולים ללכת בדרך זו.
(סעודת ליל שבת שב”ק פרשת וארא התש”ע)
כתוב (שמות ו, כט-ל): “וידבר ה’ אל משה לאמר… דבר אל פרעה מלך מצרים …ויאמר משה לפני ה’ הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה” – ויל”ה: וכי הקב”ה לא ידע שמשה הוא ערל שפתיים? ופירש, שמשה רבנו היה בבחינה מיוחדת, דלא היה לו כלל עניין קבלה, אלא היה כולו השפעה כדכתיב: נתיב לא ידעו עיט – זהו משה, היינו שאפילו עיט אינו יכול להבחין בבחי’ משה רבינו, מחמת שהיא נדירה ומורמת מכלל האנושות. פירוש: משה היה כולו חסדים, ולא שימש בבחי’ המלכות, שהיא כלי הקבלה, רק בכלי השפעה. ‘וכבד פה’ – פה הוא בחינת מלכות, ו’כבד פה’ היינו שלא יכול היה לתפקד עם בחינת פה. הקב”ה רצה שימשוך משה רבנו לעם ישראל את אור הגאולה, ז”א את אור ה’ לתוך כלי הקבלה בכוונה דע”מ להשפיע. ומשה רבנו אמר לקב”ה שאינו משתמש כלל בכלי הקבלה, ואינו יכול למשוך את האור לבנ”י, ולכך אמר הקב”ה שאהרון ידבר, שהוא כן יכול למשוך את האור, ולפי זה מתרץ שלא היתה כאן כבדות פה גשמית, שאינה תלויה בבחירת האדם – שכן ה’ יכל לרפא אותו מיד, אלא היתה זו כבדות פה מבחירתו של משה, שהיה לו פה אך לא רצה להשתמש בו.
(סעודת יום שבת שב”ק פרשת וארא התש”ע)
כתוב (שמות’ ט, ג-ד): “הנה יד ה’ הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד. והפלה ה’ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר”, וכו’. וי”ל בסוסים וחמורים, היינו הרצון לקבל של האדם, ואם הרצון לקבל תחת שליטת ישראל, והיינו תחת שליטת הקדושה, אזי הסוסים והחמורים הם חיים, מצד מה שהם משמשים לקדושה, וכל המשמש לקדושה הוא בכלל הקדושה, והקדושה נקראת חיים משום שהיא דבוקה בהקב”ה שהוא חיי החיים. משא”כ סוסים וחמורים של מצרים, דהיינו הרצון לקבל שהוא משמש לטומאה, הם מתים בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים.
(בואי כלה שבת פרשת וארא התשע”א)
נכתב ע”י הרב ישעיהו גוטליב נ”י
