בסד
“ויהי בחצי הלילה וה’ הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה” (שמות יב, כט).
“בכור” מורה על גדלות הכלים דקבלה, כפי שידוע אשר בכור מורה על גדלות, אשר מאיר בהם ג”ר דחכמה ללא חסדים. והנה מרומז כאן בפסוק מספר מדרגות של בכור: “בכור פרעה”-הוא בחינת הכתר. “בכור השבי אשר בבית הבור”-הוא בחינת מלכות. ו“בכור בהמה”-הוא גדלות הכלי קבלה של הדברים הגשמיים. והנה חצות מורה על חציית המדריגה, דאין האדם מקבל את כל הג”ר, אלא חלק דוחה ומקבל רק ו”ק דחכמה אשר היא הארת חכמה בלבד, א”כ עצם החצות לילה מבטל את הבכור דטומאה, משום שבכור פרעה אינו מסתפק בו”ק בלבד, אלא הוא רוצה את כל הע”ס. גם את הג”ר.
“ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת. ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה’ כדברכם” (שם ל).
“ויקם” הוא בחינת גדלות, אשר מאירה כל המדריגה, כאדם העומד מלוא קומתו. “לילה” מרמז על חכמה, והיינו שזהו הרצון של כוחות הטומאה. “כי אין בית אשר אין שם מת” והיינו שע”י שהקב”ה הכה את הבכורים מגיעה האדם להבנה אשר הרצון לקבל מביא על האדם מיתה בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים. “קומו צאו מתוך עמי” ע”י מכת בכורות לוקח הקב”ה מן הטומאה את כל החיות שיש לה, אשר ע”י תופסת הטומאה את האדם, ומשו”כ כאשר הקב”ה לוקח מן הטומאה מן הרצון לקבל את כל החיות שלו, שולח הוא את האדם, משום שרואה הוא שאין לו מה להציע לאדם, שמשום כן יסכים האדם להשתעבד אליו. ועוד טעם מדוע האדם לא ישעבד עצמו עוד לטומאה, משום שמתגלה לאדם ערך הקדושה.
(בואי כלה שב”ק פרשת ויגש התשע”ב)
“ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה’ כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים” (שמות יב, לא).
“לילה” הוא בחינת חכמה ללא חסדים. “קומו” היינו תרימו את בחינתכם, “צאו מתוך עמי” פרעה מגיע להבנה מכורח היסורים הקשים שעובר, אשר דרך ישראל שהיא דרך ההשפעה היא הצודקת והנכונה, וע”כ הוא מבין שעליו לשלחם ולשחררם משליטתו, שהיא שליטת הרצון לקבל, והוא משום שרואה אשר בחינתו מביאה יסורים על האדם, אך ההולך בדרך ישראל הרי טוב ושליו לו. “גם אתם גם בנ”י” יל”ה מהו הכפילות? וי”ל ד“אתם” הוא בחינת השורש, ו“בנ”י” הם הענף, דאת כל הבחינות שילח פרעה. “גם צאנכם גם בקרכם” “צאן” הוא מלשון יציאה לחוץ, והיינו שהאדם רואה עצמו אשר הוא מחוץ לקדושה, בקר הוא מלשון ביקורת, שהאדם מבקר עצמו ורואה עצמו מלא מומים ומרוחק מן הקדושה, גם את אלו הבחינות הוציא פרעה משליטתו. “וברכתם גם אותי” יל”ה מה הענין שפרעה ביקש ברכה ממשה ואהרון? וי”ל דהטומאה יכולה להרויח רק ע”י הקדושה, משום שרק בקדושה מאיר אור ה’, ואף הטומאה יכולה להרויח מאור זה, לכך ביקש פרעה וברכתם גם אותי ע”י האור המאיר ברשותכם. “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים” והיינו שהמצרים הבינו שהם מביאים מיתה על האדם בבחינת “רשעים בחייהם קרויים מתים”.
(בואי כלה שב”ק פרשת ויחי התשע”ב)
“ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים” (שמות יב, לג).
מצרים שהוא הרצון לקבל של האדם רואה שאם ישאיר את ישראל שהוא רצון הקדושה תחת שליטתו, אזי הוא יהי’ בבחינת מוות ללא חיות, וע”כ מחליט הרצון לקבל אשר כדאי לו לשחרר את ישראל מתחת שליטתו, והיינו שמכניע עצמו תחת רצון הקדושה, ועי”כ יוכל לקבל איזו שהיא חיות. וכן מפרש הזוה”ק את הענין שמכר עשיו את בכורתו, והוא משום שראה שאם לא יכניע עצמו לקדושה לדרך של יעקב שהיא דרך של קו אמצעי, אזי “הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה” (בראשית כה, לב), וע”כ מכר עשיו את בכורתו ליעקב, והיינו שמכניע עצמו לקדושה, ועי”כ לכל הפחות יש לו איזו שהיא חיות המרומזת בנזיד עדשים.
(בואי כלה שב”ק פרשת שמות התשע”ב)
“וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם” (שמות יב, לד).
לפי הפשט הפירוש הוא – משום שכן היה הכרח המציאות משום שיצאו בחופזה, לכך לא הספיק בציקם להחמיץ, ועוד ניתן לפרש ע”ד הפנימיות, דחמץ מרמז על הרצון לקבל של האדם אשר מנפח ומגדיל את האדם עוד ועוד, מרמז על העוביות של האדם, משא”כ המצה מרמזת על החלק הזך של האדם, אשר אין האדם חושב על הגדלת עצמו, אלא חושב אך על השני, ואת עצמו מקטין עד שאינו חושב על עצמו כלל. ולכן כיון שיצאו ממצרים, הכרח הוא שבציקם לא יחמיץ, כיון שחמץ הוא היפך מיציאה משליטת מצרים.
(שב”ק פרשת וארא התשע”ב)
“ויאמר ה’ אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו: וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו: תושב ושכיר לא יאכל בו: בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו: כל עדת ישראל יעשו אתו: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה’ המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו: תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם” (שמות יב, מג-מט).
“זאת” איתא בזוה”ק דהוא בחינת אמונה, וכן “חקת” מורה על אמונה, משום שחוק הוא דבר שהאדם עושה ללא הבנה אלא באמונה למעלה מהדעת. וכן “קרבן פסח” מורה על אמונה, משום דקרבן ענינו שהאדם מקריב את עצמו, והיינו שהאדם מקריב את שכלו להקב”ה, אזי כל הבחינות הללו “כל בן נכר לא יאכל בו” מי שהוא הבן של הנכר, והיינו תחת שליטתו של הנכר שהוא הרצון לקבל אשר הוא נכרי לקדושה, אזי לא שייך אצלו הטעימה מן האמונה וההשפעה, משום דאמונה וההשפעה הם היפך בחינתו. “וכל עבד איש” איתא בזוה”ק ד“עבד” ושפחה מורים על שלא לשמה, ו“איש” מורה על הקב”ה, כדכתיב “ה’ איש מלחמה”, “עבד איש” היינו “עבד” השייך ל“איש”, שלא לשמה השייך להקב”ה, והיינו בחינת שלא לשמה המביא ללשמה. וכן “מקנת כסף” היינו אדם הכוסף להתקרב להקב”ה, אזי כל זמן שהאדם בבחינת שלא לשמה אינו שייך עדיין לענין ההשפעה, ויהי’ שייך רק אחרי שימול עצמו. ענין מילה היינו שהאדם מל עצמו מן הרצון לקבל, אז יהי’ לו שייכות לענין ההשפעה. וכן “תושב ושכיר לא יאכל בו” דכיון שהם גוים המורה על קבלה, ע”כ אינם שייכים להשפעה.
(בואי כלה שב”ק פרשת בא התשע”ב)
