בסד
(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:
לפי רש”י צריך להתבונן בהיסטוריה, ולראות איך הקב”ה התנקם ונפרע ויסר בצורה האכזרית ביותר את אלו שהתנהגו הפך מדרך הישר של התורה והמצוות.
פנימיות: להמשיך אור ממדרגות קדמוניות אל תודעת האדם, “זכור ימות עולם” אור החכמה המכונה זכר, מאיר ומתגלה במלכות, המכונה עולם, מטעם שכוללת את הנשמות, ומטעם שמעלימה את האור העליון מן הנשמות כל זמן שאינן ראויות. “בינו שנות דור ודור” –הארת הבינה מאירה במדרגות הזעיר אנפין. “שאל אביך ויגדך“, המשכת האור מפרצוף ישסו”ת, שהוא הנתון לשאלה, ולהעלאת מ”ן, כי הוא ז”ת דבינה שקשורות לזו”ן. “ויגדך” – דברים קשים כגידים, דהיינו אור החכמה האלוקית, שמתגלה עם דינים, “זקניך ויאמרו לך“, הם או”א עלאין, שממשיכים חסדים לתחתונים.
(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, דור המבול, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, דור הפלגה, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הכל היה בכדי לסמן גבולות ונחלות עבור עם ישראל.
“בהנחל עליון גוים“, המטרה האלוקית היא להנחיל ולהשפיע לרצונות של האדם את נוכחותו. “בהפרידו בני אדם“. התכונות של הרצון לקבל מפרידות בין בני האדם, כל אחד רוצה משהו אחר. “יצב גבולות עמים“, צריך להציב גבול לרצון לקבל, ולא לתת לו לעשות ולקבל כל מה שרוצה, “למספר בני ישראל“, בכדי שהספירות הקדושות שבנשמת האדם, תוכלנה להגלות אליו, בדרך ובהבנת ישראל– ישר אל.
(ט) כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
יעקב מורה על קטנות, מלשון עקב. ודוקא הקטנות הזו היא חלקו של השי”ת, לא מטעם שהשי”ת לא יכול לסבול בעלי גאוה שמאיימים על שלטונו, אלא מטעם שמי שאינו מתבטל אליו, אין לו השתוות איתו, כי הרצון לקבל הנאה ותענוג שבאדם הוא זה שרוצה להרגיש עוצמה וגדלות, כי זה נותן לו תענוג.
(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:
רש”י: ימצאהו בארץ מדבר – אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ויושבי הר שעיר שנאמר: וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן;
ובתהו ילל ישמן – ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממה, כענין שנאמר: לכתך אחרי במדבר;
יסבבנהו – שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית;
יבוננהו – שם בתורה ובינה;
יצרנהו – מנחש שרף ועקרב ומן העובדי כוכבים;
כאישון עינו – הוא השחור שבעין, שהמאור יוצא הימנו. ואונקלוס תרגם ימצאהו. יספיקהו כל צרכו במדבר כמו ומצא להם. לא ימצא לנו ההר;
יסבבנהו – אשרינון סחור סחור לשכינתיה אהל מועד באמצע וד’ דגלים לד’ רוחות;
פנימיות: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. הקב”ה מוצא את האיש הישראלי, מוכן ללכת במדבר, ללא הבנה, ללא הרגשה, ללא טעם, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, מקום של יללות תנים ושועלים, כלומר: הגוף מילל מחמת גודל הרעב שלו, אין לרצון לקבל מה לאכול, יְסֹבֲבֶנְהוּ, סיבת כל הסיבות, השי”ת, מסובב את כל תרחישי האדם, בכדי להביאהו לדביקות אליו, יְבוֹנֲנֵהוּ, יתן בו בינה, להבין דבר מתוך דבר, מתוך לימוד התורה וקיום המצוות יבין איך להתנהג, איך לדבר, איך לחשוב, ומה לרצות. יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ, הוא השחור שבעין, שעל ידיו הראיה. יצירת הבורא את האיש הישראלי, היא כיצירת אישון העין. הקב”ה מביא את האדם למצבים שחורים, מאין כמוהם, בהם הרצון לקבל הנאה ותענוג נחרב, מתיסר מרוב אכזבה, ושם מפתח הגאולה, כי בורא העולם רוצה לחנך את האדם לביטול ההתמכרות לקבלה, להתקדם לנתינה, לביטול, לויתור.
(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:
רש”י: כנשר יעיר קנו – נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו:
יעיר קנו – יעורר בניו;
על גוזליו ירחף – אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב”ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מד’ רוחות, שנאמר: ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן. ואתה מרבבות קדש. אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית;
יפרוש כנפיו יקחהו – כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו, אומר: מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני – אף הקב”ה ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו’, ויבא בין מחנה מצרים וגו’;
פנימיות: הקב”ה נחשב לנשר, מלך העופות, ואנחנו, הנשמות, נחשבים לגוזלים שלו.
“כנשר יעיר קינו”, הבורא מעורר את גוזליו, אשר נמצאים בתוך “קינא דמסאבותא”, מאיר להם את מתיקות אלוקותו, מתיקות – משמעות החיים, ועי”כ מושך אותם מתוך זוהמת תודעתם.
“על גוזליו ירחף”, נוגע ואינו נוגע, מתגלה ואינו מתגלה, מציץ מן החרכים, לעיתים אור מקיף, לעיתים אור פנימי.
“יפרוש כנפיו יקחהו”. הקב”ה פורש סוגים שונים של הסתרה. ההסתרה מכונה כנפים, כי הכנפים מכסות את גוף העוף. ע”י ההסתרה מתגלה, מי עובד ה’ ומי עובד לעצמו, כי העובדים לעצמם אינם יכולים לשאת את ההסתרה, והעובדים לה’, דוקא מתעלים ע”י ההסתרה, כי מוכנים ללכת במדבר אחר ה’.
“ישאהו על אברתו”. המושג “אבר” מורה על אבר הברית, אבר היסוד, שמירת הברית שביננו לבין הקב”ה במוחא ובליבא, נושאת אותנו לדביקות בהשי”ת. גם שמירת הברית, משמעותה התחייבות ונאמנות ביננו לבינו, ביננו לביננו, שאנחנו הולכים למעלה מהדעת וההרגשה, כפי הוראות התו”מ. גם אם התודעה שלנו מסמנת לנו לפרוש, איננו פורשים, אנו נשארים דבוקים.
