בסד
ביום הכיפורים מתוודים בכל התפילות, הן בלחש, והן בחזרת הש”ץ. ובמחזור יש רשימות גדולות של חטאים, על חטא שחטאנו בענין זה, ועל חטא שחטאנו בענין ההוא, וכו’.
אמרו רבותינו הקדושים: ככל שהאדם מרגיש יותר את החטאים הללו, מתגלה לו אור גדול יותר של כפרת עוונות. כלומר, לומר את הרשימה הזו ללא שום הרגשה, אין זה וידוי כלל. אלא וידוי משמעותו הרגשת חרטה וצער וכאב על מה שהאדם עשה כנגד הבורא, או שלא עשה מה שהבורא רצה שיעשה. ככל שהאדם מרגיש יותר צער במרידתו בבורא, נמשך לו אור יותר גדול של מחילת עוונות. דהנה בגילוי אור השי”ת בתודעה של האדם, כאשר האדם סובר ומרגיש את גדלותו העצומה, האין סופית, של בורא העולם, אזי מאיר זה לתוך חטאיו ומנקה אותם. ולכך השי”ת גלגל את כל החטאים לאדם, בכדי שיעשו בו כלי וצורך לאור ה’.
דכך אמר רבינו, שלפני המעשה כל האחריות והבחירה היא על האדם, אבל לאחר המעשה הכל עשה הבורא יתברך, ואין זו בחירת האדם. וכיון שהוא הטוב המוחלט, על כורחך שעשה זאת לטובת האדם, והטובה היא – יצירת כלי בו, שבו יתלבש אור ה’.
כפרה – נקיון: אי אפשר להיכנס להיכל המלך לבקש סליחה, כאשר אדם רואה את עצמו בתכלית השפלות, כולו מלוכלך באגואיסטיות נוראית, לכן מקודם צריכים את אור ה’ לנקיון, לעשות את האדם שמח, לראות את הנפש האלוקית הנפלאה שבנו, שכולה אמונה ואהבה ושמחה. פשוט אז האדם רואה שהכל מושגח נפלא ונהדר מאד.
סליחה – שליחה: של כאבי הלב אל הקב”ה שבתודעת האדם, ובקשה מהבורא שיראה את נוכחותו העצומה, וימלא את האדם ביראה, באופן שלא ישוב לכסלו עוד.
מחילה – מכליא: תשובה מאהבה. אהבתו יתברך מכלה את כל הזדונות, והופכת אותן לשבח ולכלים נפלאים.
הוידוי:
כאבים – מתוך המרחק בין הרצוי למצוי.
הרצוי – אהבה, המצוי שנאה או אדישות.
כאבים – מתוך החמצת גדלות הבורא, והעסק בדברים של מה בכך, והנה הזמן עובר והחיים קצרים, איזה כאב של החמצה.
כאבים – על המצב הכללי הנורא, והוא בא מתוך המצב הפרטי הנורא, א”כ כולנו צריכים רפואה.
כאבים – על אנשים אהובים שהיו ואינם, שכל אחד הלך למניעיו, והשאיר אחריו בדידות וצער. על חבילת אנוש שנתפרדה ונעלמה.
כאבים – על כשלונות ומעידות, על לשון הרע, ועל הכפשות, ומחשבות רעות, ומחשבות בהמיות.
כאבים – על עולם נורא ואיום, הפוך לגמרי ממחשבתו יתברך על עולם של הטבה צדק ויושר.
כל סוגי הכאבים הללו, על רע שנמצא אצלינו, הם השתוקקות וכיסופים גדולים לבורא עולם, שיאיר את אורו בתוכנו: אור של תקוה ושמחה, אור האמונה והאהבה, הנכונות רק להשפיע להתמסר ולתת.
האור האלוקי מחפש כלים, כי אינו יכול להתגלות ללא כלים. הוא מחפש את הכאבים, ואת הפחדים, כל סוגי הפחדים, על כך שאשאר לבד, על כך שאני שמנה מידי, על כך שלא יצא ממני דבר, שלא אצליח להתחתן, שלא אצליח בחיים, שכולם צוחקים ממני, על אלף ואחד דברים, חרדות על כך שאמות, ולא ישאר ממני כלום, האור האלוקי מחפש את התאוות הגדולות, הכי בלתי אפשריות, את הרוגז הגדול ביותר נגד הקב”ה, את הרגשות האפלות והרצחניות ביותר, את הסטיות היותר גדולות, את כל זה האור האלוקי רוצה למלאות, ולכן אנו צריכים לחשוף את הכל בכאב גדול, וזה סוג הוידוי, ההזדמנות הגדולה לאור להתגלות. אנו צריכים אותו צורך נואש, ואז פתאם יבוא האדון אל היכלו, וימלא אותו באור גדול, שממתיק את הכל בגדלותו יתברך, והוא ענין תשובה, האור הזה הוא סוד מה שאמרו חז”ל שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, כי כאשר מתגלה מציאותו יתברך באופן הברור ביותר, מתברר שהוא זה שיצר את כל השלילי, בכדי שיהיה לאורו יתברך מקום להתגלות בו. בדיוק כפי ששמחת הבריאות מופיעה רק על רקע של חולי.
הקב”ה אומר “הרי את מקודשת לי בטבעת זו”. טבעת – לשון טבע. הרי את מקודשת לי דוקא ע”י הטבע שלך, כי רק ע”י הטבע האגואסטי שלך אורי מוצא מקום להתלבש בו, וככל שהפתילה יותר עבה וגסה – האור האלוקי מאיר יותר בגדלות.
ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ, וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם צוֹם הַכִּפּורים.
