פרשת בלק

בס”ד

שב”ק פרשת בלק התשס”ו

בואי כלה:

כתיב (במדבר כ”ג, י’): “מי מנה עפר יעקב”.

ופירש אאמו”ר שליט”א: דעפר מרמז על ענין של שפלות, דהיינו שהאדם נמצא במצב של קטנות, של ירידה [דהיינו שאין האדם מרגיש טעם בתורה ובמצוות]. וכן יעקב מרמז על מצב של קטנות, דישראל מרמז על גדלות ויעקב על מצב של קטנות. ומנה זה ענין של חשבון, שהאדם עושה חשבון – האם הוא נמצא במצב של עליה או של ירידה. וא”כ הפירוש של “מי מנה עפר יעקב” – דהאדם עושה חשבון ורואה שהוא נמצא בעפר. ועוד י”ל: יעקב, דהיינו מצב של קטנות, ומי בגימטריא נ’, והיינו נ’ שערי בינה, ובחינת הבינה ענינה הוא שמח בחלקו, ולפי”ז י”ל הפסוק “מי מנה עפר יעקב”: דהאדם שמח במה שהוא נמצא במצב של קטנות, דהוא מאמין שכך רצון הבורא ב”ה, ואם זהו רצון הבורא ב”ה אזי הוא שמח בזה. וכאן בלעם ברך את עם ישראל, כיוון שהקב”ה הכניס לבלעם ברכות בפיו, וא”כ אם האדם שמח בחלקו, אף בזה שהוא בירידה, זה נקרא ברכה. עכד”ק.

 

 

שב”ק פרשת בלק התשס”ז

בואי כלה:

דיבר אאמו”ר שליט”א מהענין שה’ שם בפי בלעם ברכה, אע”פ שהיה רצונו לקלל.

ויל”ה מה הענין שהקב”ה רצה לברך את ישראל, דווקא עם אדם שרצה לקלל את ישראל?

ועוד יל”ה מדוע אמר בלק כל פעם שלא הוא יאמר את מה שיאמר, אלא הקב”ה ישים את הדברים בפיו ?

וי”ל דיתרון האור ניכר דווקא מתוך החושך, ולכן דווקא אדם שהיה בטומאה, יכול להגיע דווקא אל הקדושה, דללא כלי אין חסרון, ולכן בחר ה’ דווקא בבלעם.

 

שב”ק פרשת בלק התשס”ז

בואי כלה:

כתיב (במדבר כ”ג, י’) “מי מנה עפר יעקב. והקשה אאמו”ר שליט”א: דעפר הוא דבר נחות, כאמור שכינתא בעפרא. ובשביל מה צריך למנות את העפר (דהוי מעלה האי ברכה ומאי מעליותא בעפר)? ותי’ אאמו”ר שליט”א: דעפר הם כל המעשים המגונים והעבירות של האדם, והאדם סופר ומתווסף אצלו כל המעשים המגונים של הרצון לקבל, ומאי מעליותא בזה שמתווסף אצלו? דאחר שהאדם מתקן ע”י התשובה האמיתית, ואז יהפכו זדונותיו לזכויות, ואז יתברר שהעפר הוא המעליותא הכי גדולה שיש, ויבכה ע”ז שאין לו עוד, כמעשה המובא בהקדמה לתעס, עי”ש. ולכך האדם צריך למנות העפר. ומה דכתיב מי פירושו הוא – דמי בגימטריא 50, וחמישים הוא ספירת הבינה שנקראת: כי חפץ חסד הוא, והיינו שהאדם עושה חסד עם הקב”ה, ופירושו דכאשר האדם מתגלות לו העבירות שלו, אז היצה”ר אומר לו: תראה איך אין לך שום שייכות לקדושה, ואין אתה שוה כלום, אך הבחינת חסד אומרת – תשמח בזה, שע”י החיסרון אח”כ נהיה גילוי, דאח”כ ע”י העבירות יתגלה אליך אור גדול, שזדונות נהפכים לזכויות. ופירוש שהפסוק הוא – דמי היינו בחינת הבינה, אומרת “מנה עפר יעקב”, והיינו שמתווסף אצלך עפר, ועי”כ יתגלה אור, כמבואר.

וכתיב (שם כ”ג, י’) “ומספר את רובע ישראל”,דרובע הוא זיווג, דע”י שמתווסף עפר יעקב, אח”כ נבנה זיווג בין ישראל לאבינו שבשמים, דע”י הכלים מתגלים האורות, וישראל מורה על גדלות.

 

טיש:

כתיב (שם כ”ג י”א) “ויאמר בלק את בלעם: מה עשית לי? לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך”. ופירש אאמו”ר שליט”א (ע”פ מאי דכתב רבינו זיע”א בספר מתן תורה מאמר שלום): ע”פ ענין חוק ההתפתחות, דאחרי כל רקיבה יש צמיחה, כמו שאנחנו רואים שיש מלחמות והרבה צרות, עד שבסוף הכל מתפוצץ, ולומדים מכל הצרות מה צריך לתקן, בכדי שלא יהיו כל אותן הצרות, ומתחילים מצב מתוקן של שלום, כן הכא בבלק ובלעם. כתיב בזוה”ק, שהם עמלק, והיינו הרצ”ל שנקרא קללה, שהוא מקור לכל הצרות, דכל הצרות בעולם באים בגלל הרצ”ל, ולכך מקרי קללה, והיינו הענין בפסוק, דבתחילה לקחו לקללה, כיוון שהוא הרצ”ל, ובסוף נהפך לברכה, כיוון שכך הוא סדר ההתפתחות, שע”י הקללה מתגלה אח”כ ברכה, כי לומדים מה צריך לתקן. וכן עינינו הרואות את המצב של הציונות והחילוניות הקלוקלת, דבתחילה חשבו שיצמח מזה אידיאל נפלא, אבל היום רואים את מצבה המדורדר, וזה עצמו מביא הברכה, שעי”כ יודעים שצריך להתרחק מאותו הדבר הקלוקל.

 

 

שב”ק פרשת בלק התשס”ח

בואי כלה:

כתיב (במדבר כ”ג, י”א) “ויאמר בלק אל בלעם: מה עשית לי? לקב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך? ויען ויאמר: הלא את אשר ישים ה’ בפי, אותו אשמור לדבר, ויאמר אליו בלק: לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה, וקבנו לי משם”.

ושאל אאמו”ר שליט”א: דאי ידבר מה שישים ה’ בפיו, מה משנה אי יעמוד פה או במקום אחר? מדוע שבמקום אחר ה’ יקלל את ישראל ח”ו? ופי’ ד”אפס קצהו“, הוא בחינת הקיצוניות של ימין ושמאל, דבתחילה השיגו את ישראל במקום שלא יכול לחול הקללה, ואמר בלק לבלעם שישיגם השגה אחרת ושם יוכל לקללם. דבתחילה השיגם בבחינת קו אמצעי ששם האדם בשלימות, ושם לא יכולה לחול הקללה, דאין תפיסה לסט”א במקום של שלימות, ולכך אמר לו שיבוא איתו למקום אחר, ששם רואים את אפס קצהו, והיינו שילך אל הקצוות לימין ולשמאל, ולא לשתיהן יחד שהוא קו אמצעי, ואז יש שלימות, אלא לקצוות ששם אין שלימות, ובמקום חסרון יש שליטה לסט”א, ויכול להפיל האדם.

וכתיב “ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה, ויבן שבע מזבחות ויעל פר ואיל במזבח”. צופים הוא ראיה, והיינו בחינת חכמה, וכדכתיב “חכמי העדה”, והוא משום שרואים, ובלעם הרשע רצה להיתפס בבחינת חכמה של ישראל, והיינו בקו שמאל שלהם ולקלקל אותם, “ויבן שבעה מזבחות” כנגד שבע הספירות,“ויעל פר ואיל במזבח”, והיינו שעשה כמעשה הקדושה, אבל עשה א”ז בכדי להפיל האדם מהקדושה, דהוא בחינת הלעומת דקדושה.

 

טיש:

כתיב (שם כ”א) “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל”. ופירש”י דאון ועמל הם עבירות, והקשה אאמו”ר שליט”א: הרי ישראל עושים עבירות, ומה הפירוש שלא ראה את עבירות ישראל? ופי’ דרבינו בעה”ס וכותב: בעצם העבירה שהאדם עושה היא עונש, והעבירה באה לתקן, כדאמרו חז”ל שאין אדם עומד על דבר הלכה אא”כ נכשל בה, דאם אדם רצה לעשות מעשה רע, אז בדרך שאדם רוצה מוליכים אותו, והקב”ה נותן לו לעשות העבירה, ואח”כ מיסורי אותה עבירה, האדם יתחרט ממה שרצה לעשות, ולא ירצה יותר לעשות את אותה עבירה, וא”כ מעשה העבירה לבסוף נמצא שהוא תיקון. ואצל הקב”ה אין מושג של זמן, כי הקב”ה הוא היה הווה ויהיה, ואין אצלו עבר ועתיד שאינם נמצאים עכשיו, כי אין אצלו מושג של זמן, ולכך גם בזמן שאדם עושה עבירה יש אצל הקב”ה כבר את העתיד שהוא הגמר דבר, שהעבירה היא בעצם תיקון, ולכך כתיב “לא הביט און ביעקב, ולא ראה עמל בישראל”, דאצל הקב”ה אין זה עבירה אלא תיקון.

וכתיב “ה’ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו”, ופירש דמי שמאמין ש”ה’ אלוקיו עמו“, שהקב”ה משגיח עליו בכל רגע ורגע, והוא הפועל הכל, אז “לא הביט און ביעקב” וכו’, כיוון שאצל הקב”ה, הכל תיקון כדפרישית, ועוד פירש דתרועה הוא מלשון שבר (מלשון הפסוק “תרועם בשבט ברזל”, לשון שבירה), והיינו דמי שמאמין ש”ה’ אלוקיו עמו“, שהכל פועל הקב”ה במדת טובו, אז “תרועת מלך בו“, אז גם כל המשברים שעוברים על האדם בין בגשמיות ובין ברוחניות, זה בא בשביל “מלך בו“, שימליך את הקב”ה עליו, דע”י שיאמין יפשפש במעשיו משום היסורים שהביא עליו הקב”ה ויחזור בתשובה.

שב”ק פרשת בלק התשס”ח (נכתב ע”י הרב ישעיהו גוטליב שליט”א).

 

Cart
  • No products in the cart.