בסד
“הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא”
כאשר האדם, נפול הוא אינו חושב בדרך כלל, להוכיח את השני. אבל כאשר האדם בעליה, ומרגיש את חשיבות הבורא יתברך, ומרגיש סמכותיות, יש לו יותר סיכוי לעמוד לפני הניסיון של הוכחת הזולת.
הוכחת הזולת בדרך כלל באה מתוך רצון להשתלט עליו, ולא מתוך אהבה ודאגה למצבו הרוחני או הגשמי. הצידוק הוא הפסוק הנ”ל, אבל הסיבה האמיתית היא מטעם שהאדם מרגיש כאשר מישהו חודר לתוך המרחב שלו, ואינו מתנהג כפי שהוא מבין שצריכים להתנהג, זה פוגע בו בתור ריבון המרחב והטריטוריה, ולכן הוא מעיר לו ומוכיח אותו. ממש כפי שחיה אינה סובלת שחיה אחרת אשר מסוגלת לאיים על שליטתה, חודרת לתוך שטח המחיה שלה, ודואגת לסלק את החיה הפולשת מן השטח, כך גם האדם. כל זמן שהפולש מתנהג כפי מה שבעל הבית מבין, אזי נבחן זה שהוא מקבל עליו את שליטתו של בעל הבית, אבל ברגע שהוא מתנהג אחרת מאשר הקודים ההתנהגותיים המקובלים על בעל הבית, הרי זה מאיים על שליטתו של בעל הבית, ולכן הוא מוכיח אותו.
יש סוגים שונים של תוכחה, יש אדם שמוכיח בצורה עדינה, יש אדם שמוכיח בצורה גסה ותוקפנית, אבל הצד השווה שבין שניהם, שהם כועסים בפנים על הפלישה המסוכנת לתוך הטריטוריה שלהם, והתמרמרות וכעס דוחפים את האדם להוכיח את השני, מתוך רצון עז, שהשני יתנהג כפי שהוא מבין שצריך להתנהג.
לפיכך, אין לאדם להוכיח את השני בשום אופן, אפילו הרצון להוכיח אותו כבר נחשב לחטא עצום מבחי’ פנימית, כי חז”ל אמרו “קשוט עצמך ואח”כ קשוט אחרים”, קודם תקן את עצמך ואח”כ תתקן אחרים. אם אתה רוצה לתקן אחרים, סימן שאתה חי בשקר גס, ואתה מרגיש שאתה בסדר, כי אדם שמוצף בתאוות חיתיות, מה יש לו לתקן אחרים?
“הוכח תוכיח את עמיתך”, בזמן שאתה מתפוצץ מרוב אהבה לזולת, והוא “עמיתך”, במלוא מובן המילה, ואתה דואג אך ורק לו, אז ורק אז, מותר לך להוכיח אותו. כי אז אתה עושה זאת באופן טהור, לא מתוך רצון לשלוט, אלא מתוך שאתה באמת רוצה את טובתו, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אז יש לזה סיכוי לעזור לזולת, כי כאשר הזולת מרגיש שאתה אוהב, ומתוך אכפתיות באים הדברים, אז הדברים מתקבלים אחרת.
“ולא תישא עליו חטא”, אם אינך מוכיח אותו, אזי אתה כביכול שותף בחטא שהוא עושה. יש הרבה אנשים שמוכיחים מתוך דאגה לעצמם, שחס ושלום לא יהיו הם נושאים באותו החטא, ואז יפרעו מהם את החשבון, ביחד איתו. אבל אז התוכחה לא תתקבל כנ”ל, כי אינה באה מתוך אהבה.
דוגמא לצורות שונות של התבטאות:
את מדברת בצורה פרועה לחברים שלי.
אני מבקש שתדברי בצורה יותר אנושית לחברים שלי.
אני מציע:
אולי היה כדאי לדבר אחרת לחברים שלי?
כל משפט נשמע אחרת לגמרי, ועל אדם לשקול את מילותיו היטב היטב, כי “האמת והשלום אהבו”, יחד עם האמת צריך להיות גם שלום.
המצב נכון להיום הוא שכולם תוקפים את כולם, כביכול מקיימים מצוות תוכחה, אבל כל זה מוביל לאלימות נוראית. כאשר התוכחה אינה באה ממקום של אהבה, הרי זה נהפך להיות אלימות מילולית, שאינה מתקבלת בשום פנים ואופן.
נבחרי הציבור הם מודל נפלא לקהל, איך אסור שאדם ידבר ויתנהג. נביט בהם ונראה את הצורה הנוראית שבה חיה משוחררת מדברת עם חיה אחרת, ועל חיה אחרת, ובודאי שזה מצמרר ובלתי קביל.
