בס”ד
שב”ק פרשת חקת התשס”ה
בואי כלה:
כתיב (במדבר י”ט, י”ד) “זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל”
ופירש אאמו”ר שליט”א: דאוהל הוא ענין של כיסוי, והיינו שה’ מתכסה מהאדם, ואז צריך האדם אמונה. וכתיב “אדם כי ימות באהל”, פירוש: דבעת שה’ נתכסה מהאדם, והאדם נפל מהאמונה ונהיה במצב של מת, והיינו בבחינת רשעים בחייהם קרוים מתים, דאם אין לאדם אמונה קרוי מת.
ויש להבין מדוע התורה קוראת למצב שהאדם נפל מהאמונה – תורה?
ויש לתרץ – דהוא משום שהתורה היא כמה מצבים, לפעמים עליה ולפעמים ירידה, ופירוש של “וזאת התורה”, וזאת היא בחינת אמונה, והיינו שהאדם צריך להאמין שזה שהוא נופל, זה גם חלק מהתורה, כמאמר חז”ל דאין אדם מגיע לדבר הלכה אא”כ נכשל בה, וא”כ חלק מהתורה היא גם הנפילה.
כתיב (שם ט”ו) “וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא”
ופירש דענין כלי הוא חסרון, “אשר אין צמיד פתיל עליו”, דצמיד הוא לשון הצמדה, ופתיל לשון חיבור כדכתיב (בראשית ל, ח) “נפתולי אלוקים נפתלתי”, והיינו שאם האדם מחובר לה’ הוא לא נטמא, אבל אם אין האדם מחובר לה’, והיינו שאין צמיד פתיל – הוא נטמא.
שב”ק פרשת חקת התשס”ו
בואי כלה / טיש:
כתיב (במדבר י”ט, ט”ז-י”ח): “וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב, או במת, או בעצם אדם, או בקבר, יטמא שבעת ימים”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: דשדה מרמז על השכינה הקדושה כדכתיב בזוה”ק: “חקל תפוחין קדישין”. ופני מרמז על גילוי כדכתיב (קהלת ח’, א’): “חכמת אדם תאיר פניו”. א”כ פני השדה פירושו גילוי ה’ {המתגלה במדרגת השכינה הקדושה}. חלל זה הרצון לקבל של האדם – כיוון שאם יש את הרצל”ק יש חלל ריק מכל אור, כיון דאין השכינה הקדושה שורה אצל אדם שיש לו רצל”ק עמ”נ לקבל. וכן חרב הוי הרצון לקבל, דהוא מלשון חורבן, והרצל”ק עושה חורבן אצל האדם. וכן מת הוא הרצון לקבל משום שהוא מביא מיתה לאדם, כדכתיב: “רשעים בחייהם קרויים מתים” (ברכות י”ח). וכן עצם אדם דהוא מלשון עצמיות האדם – דהוא הרצל”ק. וכן קבר, דהוא מלשון רקב – דאדם שיש לו רצל”ק יש אצלו ריקבון, אדם כזה שהרצון לקבל שולט עליו: “יטמא שבעת ימים”, פירוש: שנטמאת אצל האדם הזה הבחינה השביעית, שהיא מלכות שמים, ומסתלקת ממנו, כיוון שהאדם הזה עובד רק בשביל הרצון לקבל שלו – דמוכן לעבוד רק בגילוי. וזה פירוש: “לכל אשר יגע על פני השדה”, דפני השדה זה גילוי ה’ כדפירשנו, ואם אדם מוכן לעבוד רק אם יש לו גילוי זה מקרי רצל”ק, ועל אדם כזה כתיב: “יטמא שבעת ימים”.
“ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי, ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, והזה על האוהל ועל כל הכלים, ועל הנפשות אשר היו שם, ועל הנוגע בעצם וכו'”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: ד“מים חיים אל כלי”, זוהי בחינת אמונה, כיון דמים הם תמיד יורדים למקום נמוך, ומורה על הליכה למעלה מהדעת, שאז הרצון לקבל של האדם מרגיש שהוא במצב נמוך, דאינו פועל ע”פ הדעת. וכן “עפר שרפת החטאת” זוהי בחינת אמונה, כיוון דעפר הוא דבר שפל, וכן אזוב, זהו הצמח הכי נמוך ושפל, [וכדפירשנו דמטה בחשיבות זוהי האמונה, כיוון דאין אדם מחשיב את האמונה, ואין זה נראה לו כלום, ורק התענוגים נראים לאדם עיקר], ולאדם כזה, שנטמא בזה שרצה לעבוד רק בגילוי, כתבה לו התורה תקנה – שילך בבחינת אמונה שהוא ההיפך מהגילוי, דאדם שחטא ונטמא והלך בבחינת גוף שהוא הרצון לקבל, צריך ללכת באמונה, עכד”ק.
שב”ק פרשת חקת התשס”ז
בואי כלה:
כתיב (במדבר כ’, ב’) “ולא היה מים לעדה וכו'”. ופירש רש”י ז”ל: “ולא היה מים לעדה”, מכיון שכל ארבעים השנה היתה להם הבאר בזכות מרים. ופירש אאמו”ר שליט”א ואמאי: בזכות מרים היה להם מים? דמרים הוא מלשון מר מי, דכאשר האדם רואה שיש לו שאלות, ששואל מי ה’ אשר אשמע בקולו? ורואה שאינו רוצה לקבל עול מלכות שמים, אז נהיה לאדם מר וחסרון, דרואה שכה רחוק מהקדושה, ורק אחרי שיש לאדם חסרון, אז יכול להיות לו באר מים, והיינו דאין מים אלא תורה, וכאשר יש לאדם חסרון, אז יכול לזכות לאור התורה בבחינת הבא ליטהר מסייעין אותו.
ועוד פירש: דמרים בגימטריא צר (290), דבחכמת הקבלה המושג צר מורה על חסרון בחסדים, והיינו שהאדם זוכה ורואה שהוא שקוע בתוך הרצון לקבל, ורואה שהוא כ”כ גרוע, ואז מגיעה לאדם תפילה, ורק כאשר יש לאדם חסרון, יכול לזכות לאור ה’ שהוא בחינת מים.
טיש:
כתיב (שם כ’, ה’) “ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות”. והקשה אאמו”ר שליט”א: דבאו להתלונן על המים, ומה הכניסו לתלונתם? זרע ותאנה שאינם מהענין כלל? ותי’ בזרע שהוא חיטה ותאנה וגפן, שלושתם איתא למ”ד דהוי עץ הדעת (סנהדרין), ועץ הדעת מרמז על כלי הקבלה הגדולים ביותר, וחטאו שהשתמשו בזה. וכאשר יש לאדם את כלי הקבלה הגדולים, ומודע לזה, אז יש לו חסרון. וכן הוא מענין באר מרים, דהתלוננו שעכשיו אין להם את בחינת עץ הדעת, ואינם יכולים למשוך האור דאין להם חסרון.
ולכאורה יקשה הרי רמון ליתא למ”ד עץ הדעת? ופירש דהגמרא במגילה כותבת לגבי טבריא, אמאי שמא רקת? שאפילו ריקין שבה מלאים מצוות כרימון. ופירש הקוצקער רבי, את דברי הגמרא, דיכול להיות אדם שמלא מצוות כרימון, ובכל זאת הוא יהיה ריק, וכאשר זה מגולה לאדם, יש לו חסרון, והיינו נמי מתלונתם דלית להם חסרון, ואינם יכולים למשוך האורות.
שב”ק פרשת חקת התשס”ח
בואי כלה:
כתיב (במדבר כ’, י”ד – כ”א) “וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וכו’ נעברה בארצך וכו’ דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבלך וכו’ ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו”. ופירש אאמו”ר שליט”א – דאדום הוא בחינת הרצון לקבל, והדרך העיקרית היא הדרך של השפעה, ומשתמשים ברצון לקבל רק כשמוכרחים, מתי שהמלך מצווה, לדוגמא דאכילה כל השבוע האדם צריך לאכול כלאחר יד, אבל בשבת כשהקב”ה צווה להתענג בו, לאכול, לשון אז משתמשים ברצון לקבל. וכן הוא באורות רוחניים, דפעמים הקב”ה רוצה להשפיע לאדם ואז מוכרח לקבל, אבל בדרך כלל, זה צריך להיות רק במעבר בעלמא, ולא בקביעות.
והוא מה שבקשו ישראל מאדום לעבור בארצם, והיינו להשתמש ברצון לקבל בדרך המותרת. ואין להם מה לפחד, דבחינת ישראל לא יכבשו אותם, דבדרך המלך נלך, והיינו קו אמצעי, וא”כ לא יתקרבו כלל לרצון לקבל שהוא בחינת ימין ושמאל. דהקליפות הם בחינת קצוות, וישראל הוא בחינת קו אמצעי, אבל “וימאן אדום”, והוא משום שע”י שישראל יעברו בגבולו הוא יתכלל מהם, דמתי שצדיק עובר ליד רשע, הרשע מתכלל ממנו, ומקבל ממנו השפעות. ועוד דע”י שישראל הולך בקו אמצעי הוא בעצם מבטל הרצון לקבל, כי משתמש בו רק בצורה המותרת, ואין לו הנאה לעצמו, וכל מהות הרצון לקבל הוא שהאדם יהנה, וא”כ ע”י שאינו נוטה ימין ושמאל הוא מבטל אותו.
טיש:
כתיב (שם כ”א, א’) “וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך אתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי”. ופירש אאמו”ר שליט”א דכתיב בזוה”ק דאהרן הוא בחינת ימין, והיינו בחינת חסד ואמונה, וכאשר נפטר אהרן נחסר לישראל הימין, והוו כאדם שחסר לו יד ימין, שסומך עצמו בכל מקום, והיינו “כי בא ישראל דרך האתרים”, והיינו דבכל אתר ואתר סומכים עצמם, ופרש הברכת שלום זיע”א דברי הזוה”ק, דאהרן היה בחינת אמונה למעלה מהדעת, היינו דהאדם עובד בלי להבין, וכאשר נפטר אהרן נחסרה מישראל בחינת האמונה, והלכו בתוך הדעת, וכאשר אדם הולך בתוך הדעת הוא צריך בכל דבר ודבר סמיכה, והיינו הבנה מדוע לעשות הדבר,. משא”כ אהרן שהלך למעלה מהדעת לא היה צריך סמיכה בשביל לעבוד בתו”מ. וכאשר האדם הולך בתוך הדעת אז “וילחם בישראל וישב ממנו שבי”, יש לרצון לקבל שליטה באדם, דיש לו מקום להיאחז, דכיון דרוצה להבין כל דבר נאחז בזה, ומכניס לו הבנות – מדוע לא לעבוד את ה’, והיינו “וישב ממנו שבי”, דיש לרצון לקבל אחיזה באדם.
