בסד
סיבות לאובדנות
מהותו של האדם היא רצון לקבל הנאה ותענוג. כאשר החיים אינם מספקים לו הנאה ותענוג אלא מרירות וכאב, כל זמן שיכול למצוץ איזה תענוג מזיכרונות העבר או מתקוות עתידיות, עדיין יש טעם לחיים, אבל אם הכאב הולך וגובר, ואין תשובות מספקות מן העבר או מן העתיד, והכאב נעשה בלתי נסבל, מלווה בחוסר תקוה ובהרגשה שהחיים כואבים ללא נשוא, ואין נראה מוצא כלשהו מן הסבך, אז מתחילות לעלות מחשבות, שאולי כדאי לשים קץ לחיים האומללים הללו, כי הרצון לקבל הנאה ותענוג אינו מסוגל לחיות בייסורים כאלו, ללא שום קצה של תענוג ואור.
הסיבות להגעה למצב כזה יכולות להיות רבות מספור: אהבה נכזבת, מצב כלכלי דחוק, חובות, שיימינג, חוסר משמעות בחיים, בדידות, הכפשה וכו’.
מניעת אובדנות
כמובן שההתקשרות עם האור האלוקי שבחיים אשר מניע את כל המציאות, זה הממלא את תודעת האדם בשמחה ובמשמעות של קדושה, זה אשר מונע אובדנות.
ע”כ, כבר בגיל ילדות צריך ללמד את הילדים והילדות על הנשמה האלוקית אשר בהם, וללמד אותם לזהות – הנה התנהגות לא טובה באה מן הנפש הבהמית, התנהגות טובה ומתחשבת באה מן הנשמה האלוקית.
האמונה באלקים היא גורם דרמטי במצב רוחו של האדם, ככל שאמונתו באלקים יותר עמוקה ואיכותית, אזי יש לאדם יותר קשר עם האלקים, וזה מוליד שמחה גדולה בחייו, אשר ענין של אובדנות אינו עולה בה בשום צורה.
האמונה צריכה להילמד ע”י קורסים בציור ודמיון, כפי שעולה מכללות כתבי האדמו”ר מפיאצסנה:
- נשימות עמוקות מספר דקות ועצימת עינים והשקטה.
- ציור גדלות הבורא.
- ציור היותו טוב ומיטיב ללא גבול, אהבת אין סוף לנו.
- כל מה שעושה הקב”ה הוא עושה לטובה, גם זו לטובה.
- ציור המצב העתידי שבו אני ארגיש זאת בהרגשה גמורה.
- לדעת שהטוב קיים גם כעת, אלא שהוא מכוסה.
- לדעת שהכל תלוי בתודעה של האדם, ואם האדם יביא את תודעתו למצב של הרגשת טוב כללית, אזי יהיה טוב גם בהווה.
אחר ההתאבדות
ענין נוסף, אדם שמתאבד אינו באמת מתפטר מן הלחץ והמועקה, כי האישיות שלו נשארת כפי שהיתה, אלא שאינה קשורה יותר לגוף, אבל הבעיתיות שהיתה עם האישיות שלו נשארה, והוא לא יוכל לברוח מן הבעיתיות הזו, הוא יהיה חייב לעבור מסעות נוספים כדי לתקן את הטעון תיקון. חייב מסעות, הן בתודעה של עולם הזה, והן בתודעה של העולם הבא.
אדם שמתאבד, פוגש חזיתית את האור הגדול של בורא העולם, שבו לא האמין ולכן התאבד, ואור זה מכניס את האדם לעצבות גדולה על כך שבחר בפתרון “קל”, במקום להתמודד עם החיים עצמם ע”י האמונה בבורא עולם. כאשר המתאבד פוגש את האמת בעולם הרוחני, רואה שהתאבדותו היתה לא מוצדקת לחלוטין, מהלך שפגם בנפשו והשאיר מקום מצולק, שמלבד כל הפגמים שהיו, נתווסף עוד הפגם הזה שצריך מהלך חדש של תיקון.
כמובן, אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, ויש גברים או נשים כ”כ פגועים וכואבים, שאנחנו אסורים לדון אותם, אבל המאמר הזה לא בא בכדי לדון אותם, אלא כדי לנסות לזרוק להם חבל הצלה. הפגיעות והטראומה שאנשים ונשים עוברים הם כ”כ כואבים ונוראיים, שאין לשער ואין לתאר את גודל הייסורים, ועכ”ז, אם נלמד לימודי אמונה ונהיה קשורים לבורא עולם, אולי אולי נוכל להינצל מכל זה.
אובדנות רוחנית
כפי שיש אובדנות בגשמיות, כך יש אובדנות ברוחניות. כלומר: אין לאדם טעם בתורה ובמצוות, ולכן רוצה להתאבד ברוחניות, לעזוב את החיים הרוחניים, את התורה והמצוות, לגמרי, ולהידבק בחיים גשמיים. לעיתים קרובות, גברים ונשים שעושים זאת אינם נדבקים סתם בחיים הגשמיים, כמו חילוני רגיל, אלא מנסים להידבק בסטיות המטורפות ביותר, כי הרי הם מתאבדים לגמרי ומנסים לעקור כל טעם וסימן יהודי, ולנסות למצוא את טעם החיים בתאוות הגשמיות, וא”כ לנהל חיים רגילים, כמו חילוני רגיל אינו מתאים להם, אלא הם חייבים לחוות את כל מה שהתורה אוסרת, כי הם מבינים שהתורה אוסרת דווקא בגלל שיש שם תענוג גדול מידי, ולכן דווקא את הדברים האסורים הם מאד רוצים, כל מה שאסור באיסורי עריות דווקא את זה הם רוצים, ללא שום גבול.
וכפי שבאובדנות גשמית אין המתאבדים פותרים דבר, להפך הם רק מגבירים את מצוקתם, כך גם ברוחניות, המתאבדים הרוחניים אינם פותרים דבר, אלא הם נכנסים לבור ריק ללא תחתית, שיש בו התעסקות עם גופניות ועם סמים ללא שום גבול, דבר שמשחית את הנפש לחלוטין וממלא אותה עצבות ודיכאון עמוק ביותר, והסיבה – מטעם שיש בהם נשמה אלוקית, שהיא כאובה ביותר מכל הנ”ל.
