בסד
(דברים ד, טז) “פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה”.
ענין זה של איסור עשיית פסל מוזכר פעמים רבות בפרשתנו. י”ל כיצד איסור זה יכול להיות קשור בתקופתנו לכל אחד ואחד מאיתנו – י”ל שפנימיות הדברים הם כך, דאדם שזכה לאיזה שהוא מגע עם ה’, לאיזו השגה, אזי הוא יכול לחשוב שהוא כבר מכיר את ה’, דהנה מה שהשיג זה הבורא, ע”ז אומרת לנו התורה – לא! אתה לא יודע שום דבר, דאי”ז עצמותו, אלא נתנו לך איזו הארה בכדי שתהיה לך איזו התרוממות, אך בל תחשוב שאתה כבר מכיר אותו, דאת ה’ בעצמותו א”א להכיר, משום שהוא גבוה מעל גבוה, ותדע לך שה’ הוא הרבה יותר גדול ממה שאתה מרגיש, וזהו ענין איסור עשיית פסל, שאסור לאדם לקבוע לעצמו על פי השגתו צורה לה’.
בעשרת הדיברות מוזכרות שלוש צורות של פסלים:
א) – (שם, יז) תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים;
ב) – (שם, יח) תבנית כל רמש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ;
ג) – (שם, יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק יהוה אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים;
היינו, שלושה מצבים: בשמים ממעל – היינו מצב עליה, בארץ – היינו המצב של חיי היום יום, ומתחת לארץ – היינו מצב של ירידה, דהיינו שהאדם בכל אלו שלושת המצבים יכול להרגיש איזה מגע עם ה’, וע”כ מזהירה אותנו התורה שעל האדם לדעת שמה שמראים לו אי”ז האמת המוחלטת.
(קידוש שב”ק פרשת ואתחנן התשע”ו. צפת תובב”א)
כתיב (דברים ד, כה) “כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל וכו'”
י”ל “ונושנתם” ע”ד משל, לאדם שאוהב את חבירו, אך אהבתו אינה אהבה קבועה דיכולה ליפול, ואותו אדם מעונין באהבת חבירו, ובכדי שאהבתו לא תיפסק, יעשה כל הזמן פעולות המרבות את האהבה ביניהם. אך אדם שכבר נקבעה אהבת חבירו בלבו, אותו אדם עלול להפסיק בעשית פעולות המרבות את האהבה ביניהם, משום שאינו מפחד דאהבתו לחבירו תיפול, וע”י שמפסיק אהבתם תיפגם.
והנמשל הוא – דכתיב בפרשה “ונושנתם בארץ”, ארץ ישראל היא בחינת אהבת ה’, ולאחר שהאדם מגיע לאהבת ה’, האדם מגיע לאהבה חלוטה לקב”ה, ועי”כ האדם עלול להפסיק לעשות פעולות בשביל הקב”ה. והיינו “ונושנתם”, וכפי שהאדם מפסיק לתת יגיעה להראות אהבתו להקב”ה, כן הקב”ה מפסיק להראות אהבתו אליו, והמצב הזה נקרא “פסל תמונת כל”. פסל הוא מלשון “פסול לך” (שמות לד, א), והיינו משום שברגע שהאדם מפסיק לעשות פעולות, אף הקב”ה מפסיק לעשות פעולות שמראה אהבתו לאדם, אלא האדם מרגיש את אהבת הקב”ה במצב אחד שאינו משתנה, ומשום שאינו משתנה, האדם עלול לחשוב שהמצב הזה שבו הוא משיג את הקב”ה, כן הוא אמיתיות הקב”ה, והיינו פסול, שהאדם מפסל לעצמו צורה – שכן נראה הקב”ה. וז”פ “תמונת כל”, שהאדם עושה לעצמו תמונה שכן נראה הקב”ה ע”פ השגתו, משא”כ אדם שאין אצלו “ונושנתם”, אלא עושה פעולות להראות אהבתו להקב”ה, אף מצד הקב”ה, הקב”ה מראה את אהבתו במיני צורות ומצבים שונים, וממילא לא שייך “פסל תמונת כל”, משום שהקב”ה משתנה אצל האדם בהשגתו, וא”כ רואה האדם שהמצב שמשיג אין זה אמיתיות הקב”ה, כיון שמצביו משתנים.
(שב”ק פרשת ואתחנן התש”ע)
(דברים ה, ב-ג) “ה’ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת, כי איתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים”.
“ברית בחורב”, חורב הוא מלשון חורבן, דקיום הברית שבו האדם משעבד עצמו להקב”ה, שייך דווקא בזמן של החורבן, שאז האדם, על אף שנמצא במצב של חורבן, הוא שומר את הברית, אך בזמן שטוב לאדם לא שייך קיום הברית, דאז האדם מעצמו משעבד עצמו להקב”ה.
“לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת כי אתנו”. אב ובן היינו סיבה ומסובב, בכח ובפועל, והיינו שהאדם צריך לקיים את הברית לא רק בכח אלא בפועל, והיינו דלפעמים האדם רוצה לקיים את הברית, אך כאשר הדבר מגיע לבפועל, הרי הוא נכשל, וע”ז מזהירה אותנו התורה, שעלינו לקיים את הברית אף בפועל.
המושג “הזאת” מרמז על אמונה, כי במה נבחנת הברית? באמונה. היינו, שהאדם על אף שחושך לו, הרי הוא מאמין שהקב”ה הוא טוב ומטיב.
“אנחנו” רואים כאן שתי לשונות – איתנו ואנחנו. וי”ל דאנחנו מראה על התאספות של יחד, והיינו שרק ע”י התאספות יחד אפשר לקיים את הברית.
“אלה” מורה על כלים דקבלה, כפי שאמרו ישראל בחטא העגל: “אלה אלוקיך ישראל”, והיינו דצורך כריתת הברית, הוא מחמת הרצון לקבל, אשר רוצה להניא את האדם מלהאמין בהקב”ה.
“פה היום” – בא לרמז על כך ש”כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים”, והיינו שעל האדם לכרות ברית כל יום ויום מחדש. “כלנו חיים”, ע”י כריתת הברית אפשר לזכות לחיים האמתיים, שהם הדביקות בו יתברך.
(שם, ד) “פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר מתוך האש”.
“פנים בפנים” מורה על גילוי אור פני ה’ בתוך תודעת האדם, גילוי אור החכמה האלוקית. אזי בזמן שמתגלה אור החכמה, יש אש, והיינו דין, כעין תמרורי אזהרה המזהירים את האדם שמא ימשך לקבל את האור הגדול הזה, את התענוג העצום הזה, בע”מ לקבל. ותמרור האזהרה הוא הדינים והיסורים שהאדם מקבל באם מקבל לעצמו.
“בהר” – בגובה הגדול.
(שם, ה) “אנכי עומד בין ה’ וביניכם בעת ההוא, להגיד לכם את דבר ה’, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר”.
הענין שמשה עומד בין הקב”ה לעם ישראל הוא – דמשה הוא כעין מסננת אשר מסננת את אור ה’, לבלתי יכשל האדם ויקבל את האור בע”מ לקבל, והוא משום שמשה הוא בחינת האמונה שבאדם, ובאם האדם מקבל את אור ה’ ע”ד האמונה, והיינו שעל אף שזוכה לגילוי ומקבל את אור ה’, אף עלפי כן, בחינת האמונה וההשפעה נשארת אצלו למעלה בחשיבות.
“דבר הוי”ה” – מלכות שמים. היא הדבר האמיתי שניתן לרכוש בעולם הזה.
“כי יראתם מפני האש”, מהיסורים הגדולים שיש כאשר אדם מתנתק מן הבורא, באם מקבל את אור ה’ לתועלת עצמו.
“ולא עליתם בהר”– לא שייך שאתם תעלו להרהורים הגבוהים הללו של מציאות הבורא יתברך, אלא רק דרך התודעה האמונית של משה רבינו, שהוא האמצעי בין ה’ ובין האדם.
