בס”ד
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ (ויקרא, י”א, א’-ב’)
התורה מגדירה קריטריונים מה מותר לאכול ומה אסור לאכול. אומר רש”י: זֹאת הַחַיָּה לשון חיים. הפסוק מתחיל עם חיה וגומר עם בהמה. זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ – התורה מדייקת. זֹאת הַחַיָּה – מלשון חיים, לפי שישראל דבוקים בקב”ה וראויים להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה, וגזר עליהם מצוות, ואילו לאומות לא אסר כלום. משל ידוע, על רופא שנכנס לבקר את החולה, אמר לבני הבית את זה מותר לו לאכול ואת זה אסור לו לאכול, אח”כ נכנס לחולה אחר ואמר לבני הבית לתת לו כל מה שהוא רוצה לאכול. שאלו אותו, לזה אסרת מאכלות, ולזה אמרת שיתנו לו לאכול כל מה שירצה? אמר: החולה הראשון הוא לחיים, לכן הגבלתי ואמרתי מה מותר לו מה אסור לו, ואילו החולה השני, לו אין שום סיכוי, הוא למוות, אז שיאכל הכול. זֹאת הַחַיָּה מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. כך גם בשרצים ובעופות.
אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס-טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם (ויקרא י”א, ו’-ח’)
כל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ התורה נותנת לנו שני סימני טהרה: מַפְרֶסֶת פַּרְסָה – האחד, מפרסת פרסה שהפרסה היא סדוקה. והשני, מַעֲלַת גֵּרָה. צריכים את שני הסימנים האלה יחד, כשיש רק אחד מהסימנים זה לא מספיק. מפרטת התורה: אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה – את הגמל אסור לאכול למרות שהוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם.– גמל, שפן, ארנבת, מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה. החזיר הפוך, הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם – הם בגדר טמאים ואסור לגעת בהם. ק”ו שאר הבהמות והחיות שאין להם אפילו לא אחד מסימני הטהרה.
מבחינת פנימיות נפש האדם, מַפְרִיס פַּרְסָה, מורה על חלוקת המדרגה לשתיים. ידוע שיש עניין צמצום א’ וצמצום ב’. צמצום הב’ מחלק את המדרגה לשניים, כלים דהשפעה לחוד וכלים דקבלה לחוד. אי אפשר להשתמש בכלים דקבלה על מנת להשפיע, אלא רק בכלים דהשפעה אפשר להשפיע. אחד מסימני הטהרה הוא מַפְרִיס פַּרְסָה, כביכול יש מסך וחציצה בין רצונות דהשפעה לרצונות דקבלה. ברצונות דקבלה לא משתמשים וברצונות דהשפעה כן משתמשים. זה עניין אחד של טהרה שהוא מַפְרִיס פַּרְסָה.
הסימן השני הוא מַעֲלֵה גֵרָה, החיה אוכלת את האוכל ולאחר מכן היא מעלה אותו למעלה ולועסת אותו שוב. בוודאי כשהיא מעלה את האוכל למעלה ולועסת אותו שוב האוכל כבר טחון וגם טעים פחות, כך מתקיימת מעלת הגרה. כתוב בספרים הקדושים ובעיקר בספר הזוה”ק שחיה ובהמה זו החיות שהאדם מקבל. חיות אור ה’ אור העליון יש אפשרות להמשיך מלמעלה למטה ואז מאיר אור גדול, המשכה ממעלה, מהבורא, למטה אל תוך כלי הקבלה של האדם. והרי האור מתגלה לפי הכלים, לכן מאיר אור גדול מאוד, ברוחניות לא מומלץ כזה אור, כי יש סכנה שאם האדם מקבל אותו לתועלת עצמו הוא ייפרד מהבורא לחלוטין. לכן עדיף שהאור יאיר מלמטה למעלה, זה עניין של העלאת גרה, האוכל עולה מלמטה למעלה, כלומר שהאדם דוחה את האור, מחזיר למעלה את האור שהבורא מאיר לו, הוא מעלה אותו ממטה ממנו לבורא, ואז, מתוך הדביקות הזאת מאירה הארה קטנה בתוך באדם. ההארה מאירה לו כשהוא מוכן לוותר על האור העליון ולקבל מעט אור. את ההארה הזאת אפשר לקבל כי אין בה סכנה של פירוד. זהו סימן הטהרה השני בחיות ובבהמות, מַעֲלֵה גֵרָה. העלאת גרה מרמזת על כך שהשורש הרוחני שלו הוא מבחינת החיות המאירה ממטה למעלה, ואת החיות הזאת המאירה ממטה למעלה אפשר לקבל.
מופיעים כאן שני סימני טהרה, האחד שמשתמשים רק בכלים דהשפעה, והשני שאפילו כשמאירו אור הגדלות על ידי כלים דהשפעה הנכללים מכלים דקבלה, צריך שיאיר רק ממטה למעלה, זה עניין של מעלה גרה.
אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים–אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם-שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם, וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם-שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם. (ויקרא י”א, ט’-י”ב)
התורה מגבילה גם את המותר מן המים, התורה אוסרת וחוזרת על העניין פעמיים. וכשהתורה חוזרת שוב ושוב בוודאי יש פה לימודים הלכתיים שונים. ומהו הרמז? רבנו “בעל הסולם” התבטא בבהירות בעניין סימני טהרה בדגים, דגים, בכלל, אומר רבנו הם מרמזים על רצונות דהשפעה, לדגים אין לא רגליים ולא ידיים, זה מרמז על רצונות דהשפעה, כי ידיים ורגליים מרמזים על רצונות דקבלה. אדם, כשהוא עובד ה’ הולך מבחינת רצון להשפיע ויש לו סנפיר. סנפיר נוטריקון שונא פי האור העליון. ז”א שהוא מגלה אצל עצמו שנאה לבורא. קשקשת דורש רבנו “בעל הסולם” מלשון קשקשת, קושיות, יש לו קושיות על הבורא, קושיות על התורה, קושיות על הרב שלו. הוא רואה שיש לו הרבה קושיות והוא לא מסכים לשום דבר. כל אלה סימני טהרה, כי משום שאם יש התנגדות מצד הגוף, הגוף מראה שנאה לכל דבר שבקדושה, זה סימן שהאדם רציני בעבודתו, והגוף מרגיש איום על עצמו ולכן הוא נלחם על חייו, הוא מעלה קושיות, הוא מראה שנאה לקב”ה ולהנהגה של הקב”ה וכדומה. זה דווקא סימני טהרה.
וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה. וְאֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ. אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם. וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף. כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע–שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם. אַךְ אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע: אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ. אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם, תֹּאכֵלוּ–אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם–שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם. וּלְאֵלֶּה, תִּטַּמָּאוּ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּשֵׂא, מִנִּבְלָתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא. וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; טְמֵאִים הֵמָּה, לָכֶם. (ויקרא י”א, י”ג-כ”ח)
וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם – לגבי העופות התורה לא מציינת כאן קריטריון, היא מביא רשימה: אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה …– הצד השווה שמציינת התורה בכל העופות הוא שכולם עופות דורסים ואוכלי נבלות. זה מראה על כלים דקבלה, דורסים אחרים וניזונים מבשרם, כל זה מראה על כלים דקבלה. אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה. וְאֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ. אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה. בת היענה אינה אוכלת בשר וזה מחוץ למכלול. התחמס – תחמס זה סוג של עוף. וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף. שלך זה ששולה דגים מהים, סוג של עוף טורף שטורף דגים. “כוס וינשוף” אומר רש”י: צועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם כל אלה אסור לאכול. נראה שרוב העופות הללו הם עופות אוכלי בעלי חיים אחרים. דוכיפת לכאורה לא, רש”י אומר דוכיפת זה תרנגול הבר, זו לא הדוכיפת שאנחנו מכירים, יכול להיות שבת היענה היא לא בת היענה שאנחנו מכירים.
אַךְ אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע: אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.– אם הוא מנתר הוא כשר. אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם, תֹּאכֵלוּ–אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהו – למעשה אנחנו לא אוכלים אותם משום שחז”ל אמרו שאנחנו לא בקיאים לזהותם, יש בהם הרבה סוגים, איננו יודעים מה כן ומה לא ולכן אנחנו לא אוכלים. מבין התימנים יש כאלה שכן אוכלים, לבעלי מסורת. הסימן הטהרה הוא שהם מנתרים, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ –נמשך מרוחניות, הוא יכול להגביה את עצמו מעל הארציות, מעל הרצל”ק שזה השורש הרוחני של הדבר ולכן מותר באכילה.
“כל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע–שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם“- כנראה שהוא לא מנתר מעל הארציות. רש”י אומר: אין אנו בקיאים בהם ואין אנו יודעים להבדיל ביניהם.
וּלְאֵלֶּה, תִּטַּמָּאוּ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּשֵׂא, מִנִּבְלָתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא.
אסורים לכם כל שיש לה פרסה אבל אין לה שסע, כגון: גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת. יש לו פרסה למעלה ולא למטה. אם נדבר על השורש הרוחני דומה לאדם שיש לו המסוגל להבדיל בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה בכוח ולא בפועל. כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא. וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם– עוד קריטריון, למשל כלב, דב וחתול טמאים הם לכם אפילו במגע. אסור לכם אפילו לגעת בהם. כל החיות שכתוב שהם טמאות אסור בכלל לגעת בהם. לא רק שהם אסורים באכילה אסור גם לגעת בהם. מי שנוגע בהם יטמא עד הערב וכדומה. יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. טְמֵאִים הֵם, לָכֶם. (תשע”א).
