בס”ד
כל ישראל ערבים זל”ז.
נפתח בזה, שכל נשמות ישראל במקורן הן חלקים של נשמה אחת, נשמת אדם הראשון, שהיתה אלוקות צרופה, אבל אחר החטא שלו נפרדה נשמתו לשישים ריבוא חלקי ישראל. כאשר נתקן את החטא, נחזור ונתאחד כולנו מבחינה נשמתית.
הוא חטא בהשתמשות ברצון לקבל היותר גדול שבמציאות, המכונה עץ הדעת, בחשבו שיוכל לתקנו, ולכן כאשר נתקן אנחנו את הרצון לקבל שלנו, נבטל את מה שמפריד ביננו, ונחזור להתאחד.
דהנה מה שמפריד בינינו הם הגופים, דהיינו הרצון לקבל עמ”נ לקבל, שאז כל אחד מושך לכוון עצמו, ולכוון דעותיו, אבל מבחי’ הרצון להשפיע, הנפש האלוקית, כולנו חלקים של נשמה אחת. דבר זה עושה אותנו ערבים זל”ז, ממש כפי שהלב ערב עבור המח, וכל איבר ערב ואחראי גם לשאר האיברים, כי במות אחד מן האיברים, ימותו כולם, כך גם נשמות ישראל.
ולפיכך, אני צריך לדעת שכאשר אני מיטיב מעשי ומחשבותי, אני גורם הטבה והתעלות גם לשאר נשמות ישראל, וכאשר אני מירע מעשי ומחשבותי, אני גורם הרעה והתנמכות גם לשאר נשמות ישראל. כי אנו ממש קשורים ומרושתים אחד בשני, וכולם משפיעים על כולם. בעידן המדיות ודאי וודאי, מבחינה חיצונית, אבל גם ללא המדיות, אנו מרושתים זב”ז. התמזגות זו מכונה שכינה, והיא השדה המגנטי החשמלי הכלל נשמתי של עם ישראל.
משמעות המושג “כאיש אחד בלב אחד”
זהו מושג אשר נאמר במתן תורה, כאשר כולם היו מסונכרנים עם מטרה אחת, שהיא הדבקות בריבונו של העולם. א”כ למרות שפרצופיהם ודעותיהם שונים זמ”ז, מ”מ כיון שכולם מרוכזים במטרה אחת, זה ממקד את כולם להיות “כאיש אחד בלב אחד”.
קבלת השונה והכבוד אליו
האחריות הקולקטיבית הנ”ל מחייבת אותנו לקבל את השונה ולכבד אותו. כי השינויים הרבים שיש בינינו הם לגיטימיים, באשר כל אדם נברא ע”פ גנים אחרים ורשימות אחרות, אבל מ”מ שומה עלינו ליצור מכנה משותף אחד לכולם, ולחבר את כולם לכוון אחד.
על הדתיים לכבד את החילוניים, ועל החילוניים לכבד את הדתיים. על מה יתבסס הכבוד ההדדי?על זה שכולנו בעלי נפש אלוקית, כולנו בנים ובנות של אב אחד. למרות חילוקי הדעות הרבים שיש בין 2 קבוצות אלו, אסור להלחם אלו באלו, ואסור לכפות אלו את אלו, אלא לכבד אלו את אלו, מתוך הכבוד ההדדי תצמח ההתחברות לה’ אלקינו.
והגם שהחילונים מחללי שבת, ומתירים הכל, ואיך הדתיים יכולים להתחבר איתם? והלא כתוב “הרחק מחבר רע, ומשכן רע”, וכן כתוב “הלא משנאיך ה’ אשנא”? תשובה: על הדתיים להתחבר עם הנפש האלוקית שבכל איש ואישה, לא עם החיצוניות הקליפתית שלהם, אלא נשמה מתחברת עם נשמה. ומש”כ “הרחק מחבר רע”, זהו רק אם אין אתה מסוגל לראות את הנשמה שבו, אלא רק את החיצוניות הרעה שלו, וממילא ודאי שכדאי לך להתרחק ממנה.
הענין של אחדות ישראל אינו סותר לענין שמירת התורה והמצוות, כי האחדות אין משמעותה שאני דוגל בהשתוות עם החילונים וביטול התורה והמצוות, חס ושלום, וכן במושג של שלום בינינו לבין הערבים, אין המשמעות שאנו צריכים לאמץ את עקרונותיהם, שהרי כתוב “הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב”. וזה פשוט. אלא ענין של כבוד הדדי אינו מעמיד בסכנה את הערכים שלי, אפשר לכבד את השני, אע”פ שערכיו אחרים לגמרי, ולהישאר עם שמירת הערכים שלי.
זה שאדם מכבד להט”ב אין זה אומר שהוא מסכים עם כל זה, תיתכן רחמנות גדולה על כל זה, וכי רחמנות לגיטימית או לא? וכי אנו אמורים להציק למי שיש לו מחלה כלשהי? ודאי שאין להסכים להצגת הדבר כדבר נורמלי, ולהתנגד לזה בכל תוקף, אבל כאשר מתייחסים לגברים ונשים שנמצאים בתוך המבוך המכאיב הזה, ואינם רוצים להוביל בזה את הנורמה בישראל, אלא פשוט מחפשים דרך לחיות ללא הכאבים הגדולים שלהם, האם אין מקום לכבוד ורחמים?
וצריך לדעת ששונאי ה’ האמיתיים נמצאים בתוכי, ועליהם נאמר “הלא משנאיך ה’ אשנא”, כי כל שונאי ה’ החיצוניים נובעים משונאי ה’ שנמצאים בתוכי, ממילא אין לי מה לעשות מלחמה עם מי שמחוץ לי, אלא רק עם מי שבתוכי.
וכמו”כ יריבות פוליטית ודעות הפכיות, שלום או שלימות ארץ ישראל, נגד הלהט”ב בעד הלהט”ב, וכו’, כל חילוקי הדעות הן לגיטימיות כמו בית שמאי ובית הלל, אבל בית שמאי ובית הלל התחתנו זה עם זה, ואהבו זה את זה, וקיבלו זה את זה בכבוד רב.
אנו צועדים לבחירות, ובימים שכאלה, יותר מימים רגילים, אוי לנו מטונות של הכפשות וטינופים ששופכים אחד על השני נבחרי העם. יש להתרחק מכל האטמוספירה הזו כרחוק מזרח ממערב. אולם, מכיון שכולנו חלקים של נשמה אחת, עלינו לקחת אחריות אישית על עצמינו, ולא להאשים אחרים, כי אם את עצמינו.
הושטת יד ונשיאה בעול
בכלל, הערבות ההדדית היא הושטת יד לכל מי שנזקק לעזרה, בכל ענין שצריך: אם בכסף, אם בגוף, אם בהרמת מצב רוח של החברים, אם בלקיחת אחריות אישית על פרוייקטים שנצרכים. מכיון שכולנו חלקים של דבר אחד, יש אינטרס שכל חלקי הנשמה הזו יהיו במצב תקין, וירגישו את עצמם בטוב.
הערבות ההדדית מתחילה, כמובן, במשפחה, שם כל אדם צריך לתת כתף לכל מה שקורה, אם במישור של חינוך הילדים, העבודה, הבישולים וכו’. הערבות ההדדית ממשיכה, בכל המישורים האחרים, בבית הכנסת, בעבודה, בצבא, בישיבה. כמובן בכל מקום צריך להיות ממונה שיהיה אחראי על הפעולות בבית הכנסת. אבל כל אדם צריך להיות נכון ומוכן מצד עצמו לעשות כל דבר למען הכלל.
