בסד
עבודה אל מול התנגדות פנימית
המושג “עבודה” בהקשר של תורה ורוחניות היא מול התנגדות של הגוף של האדם, ואין הכוונה לגוף החומרי, אלא הכוונה לחלק הגופני שבנפש שהוא הרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם, האגו של האדם, האהבה העצמית שלו.
“אדם לעמל יולד”, זה אומר שבכל קטע של חיינו, אנו צריכים להיות נכונים לעבודה ולעמל. בכל קטע אנו צריכים לבדוק מה אנחנו רוצים, ומה הבורא רוצה, ואז לבטל את מה שאנחנו רוצים מול מה שהבורא רוצה. ואז יש התנגדות עצומה של הגוף לרצון ה’.
אם האדם יודע שהבורא משלם על הכל, אז העבודה כדאית, אין כ”כ התנגדות של הגוף, אבל אם האדם רוצה לעבוד מטעם אהבה, כלומר ללא רווחים של עצמו, אלא רק מטעם שכך האהבה דורשת, כך האמת דורשת, לזה הגוף מתנגד בכל כוחו, כי הוא רוצה לקבל, ולא לתת.
נמצא, האדרנלין של החיים הוא התנגדות הגוף, בכל פעם שמזהים התנגדות פנימית, סימן הוא שהגיע עת מבחן, והאדם אז נבחן האם הוא מסוגל לעבוד את ה’, או עובד רק לעצמו. האדם לא צריך אז להיבהל מן ההתנגדות הפנימית שהוא חווה, הוא צריך לדעת שזה טבעי לחלוטין, הגוף מפחד מכל ניואנס שעלול לשבש את שליטתו ואת הנאותיו.
ככל שאדם יותר רציני ומתמיד בעבודתו על עצמו, הוא יחווה התנגדות יותר רבה, וכבר אמרו חז”ל: “כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו”. תאוות, יצרים, כעסים, מועקות, דיכאונות, יאושים, גאוות – הכל עלול להציף את האדם, ולהעמידו במבחן, האם הוא מסוגל לתת את התשובה ההולמת לכל אלה? האם מסוגל לתת התנגדות ועזות של קדושה כנגד ההתחצפות של הרצון לקבל שלו?
יש לדעת, שהתנגדות יכולה לצוף גם מן הסביבה החיצונית, ולא רק מן הסביבה הפנימית. ככל שהאדם נעשה יותר רציני בעבודתו, אזי הקב”ה שולח גם התנגדויות חיצוניות, מן ההורים, מן הילדים, מבן הזוג וכו’. ואפשר גם לבאר את הדבר באופן טבעי, שהאישיות של הזולת מרגישה את גודל הרצינות של האדם ונבהלת מזה, כי מרגישה איום על עצמה בזה. יש לזכור – דג חי שוחה נגד הזרם. דג מת נסחף עם הזרם.
אמרו חז”ל: “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”. פירוש: פעמים רבות, כאשר יש התנגדות של הגוף, האדם צריך ללכת בכפיה עם עצמו (בשום מקרה אין לכפות אדם אחר).
למשל:
אדם מתעב אדם אחר, צריך לכפות את עצמו להתנהג בצורה סבירה אוהדת מול אותו אדם, אפילו באופן מלאכותי. מדוע? כי זה רצון הבורא.
אדם חושק במאכל מסוים, אבל אין לו הכשר סביר, הגוף מנסה למצוא כל מיני צידוקים כדי לאכול את אותו המאכל, ואז האדם צריך לכפות את עצמו, ולהתנתק מן המאכל.
כך אנו עומדים בחיינו מול הרבה תביעות שונות, שהן לא לרוחנו, אבל אם נשאל את הבורא, הן דווקא כן לרוחו, ואז אין לנו ברירה, אלא לכפות את עצמינו לעשות את רצונו. “בטל רצונך מפני רצונו”.
זו מהות עבודת ה’, “עד שיאמר רוצה אני”. עד שהאדם יאמר רוצה אני, כבר לא צריך כפיה. עד שהבורא יאמר רוצה אני בעבודתך, יפה היא בעיני, וכבר אין צורך בכפיה.
הגדרת אדם:
ההבדל האמיתי בין אדם לחיה הוא רק בנקודה הזו, כל מה ששייך לטבע אינו מסוגל ללכת נגד טבעו, אינו מסוגל להתנגד לטבעו, דבר זה אינו נמצא כלל ביכולת שלו. א”כ אדם שמציית לטבעיו, עדיין אינו ראוי לשם אדם, אלא רק מי שמסוגל להתנגד לטבעיו, לרצונותיו, לשכלו, לכעסיו ופחדיו, רק הוא ראוי לשם אדם.
לפיכך, התקשרות עם האלקים מתאפשרת רק לאדם כזה, כרטיס הכניסה להיכל המלך, הוא רק ע”פ יכולת ההתנגדות של האדם לטבעיו.
ובזה יש להבדיל בין עובד אלקים ללא עבדו, יהודי חרדי, כל זמן שאינו הולך נגד טבעיו, אינו ראוי לשם אדם. צייר, פסל, מוסיקאי, גאון מתמטיקה, פוליטיקאי מבריק, איש החסד, כלכלן, גאון תורתי, – כל אלו אינם ראוים לשם אדם, כל זמן שאינם מורגלים ללכת נגד טבעיהם. תקשורת ההמונים מגדירה אדם מסוים כרב גדול, או כאיש רוח, גאון ואיש אשכולות – כל ההגדרות הללו הן שקריות, הן מגדירות פעולות, אבל אינן מביאות בידינו כלל את המידע, האם הוא אדם או חיה, וכאן יש שקר גדול.
אף אחד אינו ראוי לכבוד וההערכה, אלא אם כן הוא אדם.
המשימה העליונה של היהדות – לקחת את היצור התבוני הזה, ולעשות ממנו אדם. אם זה לא מתקיים – כל התבונה הולכת לכוונים אגואיסטיים, ללא שום יתרון ורווח אמיתיים.
