בסד
רצון הבורא שנרגיש אותו, כי בזה אנו משיגים תענוג אדיר, וזהו כל רצונו – להיטיב לנבראיו. אולם למעשה, הוא נסתר, ואיננו מרגישים אותו, ויל”ה: מה מונע מאיתנו להרגישו? התשובה: אין לנו כלים לכך, כלומר אין חסרון וצורך אמיתי לכך. במאמר זה נלמד, איך נוצרים הכלים ע”י ימים נוראים.
מטרת חודש תשרי – חשיפת הרע (סליחות, עשרת ימי תשובה) עמ”נ שיוכל להתלבש באדם הטוב (סוכות ושמחת תורה), בחי’ “סור מרע, ועשה טוב”.
אין להתמקד ברע לשם רע, אלא ככלי להשיג את הטוב. ככל שהרע יותר מפריע – נדרש יותר הטוב, הרע הוא בית הקיבול להשיג את הטוב, הרע יוצר בנו געגועים וכיסופים להשיג את הטוב.
“ובידך לגדל ולחזק לכל”. אנו צריכים להאמין שביד הקב”ה לגדל ולחזק. תפילתנו חלשה מפני שאיננו מתרכזים בזה. יש כאן מציאות אלוקית שרוצה להיטיב, ויכולה לגדל ולחזק אותנו. אנו צריכים לקחת בחשבון, שביד הבורא לעשות סוף לכל צרותינו באופן מלא, להביא אותנו למצב של אמונה ואהבת הזולת מלאים. אין זו אגדה, אלא מציאות ממשית.
המועדים – סליחות ר”ה יוהכ”פ עשי”ת, אין תפקידם להעמיד במשפט את האדם עמ”נ לדכא ולהפחיד אותו, דהלא ה’ אוהב אותנו, ורוצה לגלות לנו את אורו. אבל אין אור ללא כלי, הכלי הוא הצורך, לכן עלינו לחשוף את הרע, ככל שיש יותר רע – יש יותר אור המכונה מחילת עוונות. בדומה לבעל שמוחל לאשתו, או אשה שמוחלת לבעלה, ונותנים אחד לשני את כל היחס הטוב שיש בליבם, וזה מביא להרגשה ריאלית, שאכן העוונות נמחלו.
איך חושפים את הרע? מגבירים את הטוב. ובתחילה בין אדם לחבירו, יותר להאמין בשני שיש בו טוב, לצייר את הנפש האלקית שיש בשני, לקבל את השני, להכניע את עצמי לשני, לוותר לשני, לחפש איך לגרום הנאה ותענוג לשני. הדברים מתבטאים קודם כל בשמירת ההלכות הפשוטות, כגון: הלכות לשון הרע, הלכות של כבוד הבעל וכבוד האשה וכדומה, ובעבודת המידות, בכל מקום – בבית הכנסת, ביננו לבין ילדינו, במקום העבודה, במינימרקט, בקהילה, בצבא, בפוליטיקה. כאשר הולכים במסלול הקדושה הזה, מתחילים לראות כמה זה קשה לנו, כמה האני שלנו מתנגד להכניע את עצמו, להשפיע לשני, לשים את השני בעדיפות על עצמינו. פעמים רבות אנו מרגישים ממש שנאה לשני, גאוה והתנשאות על השני, לא סובלים את השני וממש מתעבים אותו, ולא מפרגנים לו כלום. נמצא, ע”י עבודה זו מתגלה הרע, הכלי לטוב.
וכן בין אדם למקום. הגברת הטוב, היינו האמונה בה’ ועבודת המסכים צריכה להתבטא קודם כל בשמירת ההלכות, וגם בעניני המידות. אדם שמאמין בה’ אינו עושה כרצונו, אינו מסתכל על מה שאסור להסתכל ברחוב, אינו עושה מה שהוא רוצה בשום תחום, לא בעניני כשרות, לא בעניני שבת, וכו’. המושגים של אמונה ורצון להשפיע צריכים להתבטא קודם כל בביצוע ההלכות, ואח”כ גם בעבודת המידות.
עבודה זו הינה יום יומית, היא צריכה להניב הכרת האדם את עצמו, הכרת הרע שבאדם, ואז יכולים לבוא לבורא עם ענין של סליחות ובקשות מחילה, שמשמעותם, שמבקשים מהבורא להאיר לאדם את אמונתו, ושהאדם יראה איך הוא נעשה טוב יותר. בדרך כלל אין אדם מעיד על עצמו, אלא בן הזוג או בת הזוג יכולים להעיד על השני, האם אכן השתפר, או שרק מדמיין לעצמו.
נמצא, אם אדם לא מרגיש את הרע שבו, אינו יכול לבקש סליחה. אם אינו מרגיש שפגע בזולתו, או בהשי”ת, אינו יכול לבקש סליחה. אז צריך לבקש סליחה, על כך שאין בי שום צורך לבקש סליחה…
בסליחות אנו מציינים מצד אחד את גדלות ה’, מצד שני את שפלות האדם, כאשר בולט ביותר חוסר ההיגיון בכך שהאדם השפל לא יבטל את עצמו בפני הבורא הגדול.
בעבודת היום יום, צריך לנסות למחוק את חוסר ההיגיון הזה, פשוט פעם אחר פעם בחיי היום יום, כן להתנהג כפי שההיגיון מכתיב, שיותר טוב לאדם להתבטל בפני הבורא הגדול, ולא לעשות מה שהאדם הקטן רוצה. נח לי יותר לאכול דבר פלוני כי הוא טעים, אבל הוא לא מספיק כשר. נח לי ללכת הביתה, אבל אני נשאר לנקות כאן אחר הסעודה. נח לי להשתולל בבית, כי אני חושב שאני צודק במשהו מסוים, אבל אני שותק, ומתבונן במעלותיה של רעייתי ושל הילדים, וכו’ וכו’. ככל שההתנגדות בין מה שהבורא מחייב לבין מה שהאדם רוצה יותר גדולה, שכרו של האדם יותר גדול, ותפילתו יותר גדולה.
אני לדודי– התבטלות האני לקב”ה, ודודי לי– השפעת השי”ת לאדם את אוצרותיו, השי”ת מקרב את האדם אליו, כי הנכס היקר ביותר הוא הקשר עם הבורא. הידיד האמיתי של האדם הבורא, אשר אוהב את האדם אהבה אמיתית.
לכן הגישה לסליחות צריכה להיות חיובית לחלוטין, ולא מתוך מועקה, כי המטרה כאמור היא להמשיך את אור ה’. הפעולה המכונה סליחה היא השגת אור ה’ במערכת שלנו, כאשר זה מושפע לתוך המערכת שלנו, זה אומר שהקב”ה נתן לנו סליחה, סלח לעוונותינו.
יש לדעת שאין שום חסרון באור העליון, הוא שלם והוא מאיר כתמיד, אלא החסרון הוא בהכנת הכלים שלנו, ברגע שנכין כלי אמיתי, מיד יורגש בו אור השי”ת. לכן מגמת הסליחות היא – הרצון האמיתי להתקרב לה’, לכך שה’ ישלח לנו את אורו שיחזיר אותנו למוטב, וזה נק’ “ויאמר ה’: סלחתי כדברך”, פעולת שליחת ההרגשה לאדם היא עצם הסליחה. ואחר זה מתגלה אור ה’ לאדם בתדירות ובקביעות, וזוהי ההטבה שרוצה להשפיע לבניו ובנותיו.
יום הסליחות העיקרי הוא יום הכיפורים, ובעיקר תפילת הנעילה, שאז מתגלה האור העליון בצורה מופלאה, גבוהה, שאין כמותה בכל השנה כולה, זהו האור של מחילת העוונות ותיקון האדם, הבאתו לתודעה של אמונה ואהבה נפלאה.
