בס”ד
וקשה: הלא נר חנוכה מרמז על בחינת אמונה, ובחינת אמונה נקראת ימין, כמש”כ “והאמין בה'”, והתרגום מפרש על הפסוק הזה – והימין, מלשון ימין. ועל זה נאמר – “ימין ה’ רוממה, ימין ה’ עושה חיל”. שבזמן שלאדם יש אמונה אז הוא מרומם, ובכוחו לעשות חיל, היינו להלחם עם הרצון לקבל שלו. אולם מאידך גיסא אם האמונה היא ימין, איך אומר שנר חנוכה הוא משמאל?
הרבי זצ”ל כותב על זה באחד המאמרים (י”ב תש”ן), דהנה בחנוכה התגלה אור החכמה, ולכן חנוכה מכונה שמאל, כי גילוי אור החכמה הוא בכלים דקבלה דוקא, המכונים שמאל. כי שמאל הוא הגדרה של דבר הצריך תיקון, וכלים דקבלה צריכים לתיקון. והנה בכדי להשתמש בכלים דקבלה הללו עמ”נ להשפיע, צריך עסק מיוחד בחסדים המכונה קו אמצעי. כי סדר עבודתו של האדם הוא כך: א) קו ימין, שבו האדם עוסק בכלים דהשפעה ובחסדים בלבד. ב) קו שמאל, שאז מתגלה אור החכמה, שהוא אור גילוי אלוקותו, ויש בו תענוג בכלים דקבלה. ג) קו אמצעי, ששוב האדם חוזר לעסוק בחסדים, בכדי שתהיה שמירה על הכוונה שלו, שתהיה בעמ”נ להשפיע, בזמן שמקבל חכמה בכלים דשמאל. נמצא בחנוכה היה את השלב הב’, ולא את השלב הג’, ולכן א”א היה לשמש בכלים דקבלה, אלא בכלים דהשפעה בלבד. ומסיבה זו שכבר התגלתה חכמה בחנוכה, הוא משויך לשמאל. אבל מסיבה זו שעדיין לא היה קו אמצעי, וא”א היה להשתמש בחכמה הזו, אלא רק בכלים דהשפעה, ע”כ נבחן חנוכה לבחי’ ימין.
ענין פרסומי ניסא (שו”ע תרע”א ה’, ז’)
כתוב בהלכה שמדליקים ומברכים בבית הכנסת משום פרסומי ניסא, וגם כל ההדלקה שלנו בחוץ, לפתח הפונה לרה”ר, הכל מצד פרסומי ניסא, שצריך לפרסם את הנס. וודאי שקודם כל האדם צריך לפרסם את הנס אצל עצמו. מתי אדם יכול לפרסם את הנס? מתי שאדם נמצא במצב מסויים, וניסה להיחלץ ממנו, והפעיל את כל הכוחות שלו עצמו ולא הצליח, ע”כ אח”כ כשיש הצלחה הוא יודע שזה לא מכוחו, כי הוא עשה את כל מה שהוא יכול, ואחרי כל מה שהוא עשה הוא כבר התייאש. ממילא רק אחרי שהוא ניסה לעשות את הכל, אז שייך ענין של נס.
וברוחניות ג”כ אותו דבר, בזמן שאדם מנסה לעשות הכל בכדי להשיג רצון להשפיע ואמונה, והוא רואה ששום דבר לא הולך, אז אח”כ הוא יודע להעריך, שהזכייה בדבר זה שנקרא אמונה והשפעה, זה נס למעלה מהטבע לגמרי. וזהו שצריך לפרסם – פרסומי ניסא, כי האדם צריך לפרסם אצל עצמו, בכדי שבאמת הוא ידע שהוא תלוי בה’, שאין לו שום דבר מעצמו, אלא הכל בא מאת ה’.
והנה המושג פרסום כולל שתי מילים – פר וסם. פר זה בחינת קו שמאל שבמרכבה, שמורה על כלים דקבלה, וס”מ מורה על הס”א, שהוא כלים דקבלה דטומאה. נמצא לפי”ז כל ענין הנס רוכב למעשה על הכלים דקבלה של האדם. מצד אחד האדם רוצה רק לקבל, והרצון לקבל שולט בו במלוא עוזו, בלי להתחשב עם שום ערך, מלבד הערך של עצמו. ומצד שני ע”י כח האמונה הניתנת לו מצד רחמי השי”ת עליו, יכול להכניע את הרצון לקבל. זה נקרא פירסום הנס, שהנס רוכב דווקא על הבחינות האלו שיש באדם, על כלי הקבלה התובעים את מילוים. מה שאין כן, אם אין באדם הרגשה של קבלה, לא שייך אצלו נס.
* * *
“מן המיצר קראתי י”ה ענני במרחב י”ה”
לפי דרכו של הרבי זצ”ל, צר ורחב הינם מושגים בחסדים. “מן המיצר קראתי י”ה”, הפשט יהיה שהאדם מרגיש שאין לו בחינת חסדים הנקראת מרחב, אלא נמצא בצרות העין וצרות הלב, שאינו אוהב את זולתו. ענין ההרגשה הזאת הוא כבר ענין גדול. כי כאן מדברים על אדם הנמצא בקדושה והעובד בהשפעה. ודווקא בגלל זה שעובד בהשפעה בין אדם לחבירו, אזי הוא רואה שלמרות כל מה שעושה, הוא עוד לא מצליח להגיע לנקודה שבאמת איכפת לו מחבירו. וכל מה שעושה הינו מתוך חיובים היוצאים ממנו החוצה, חיובים שונים ומשונים, במעשה דיבור ומחשבה, בהם הוא חייב את עצמו, ע”י הדרך שהולך בה, כדי להגיע לכך שמה שהוא עושה לא יהיה בשביל עצמו ובגלל עצמו. אך להגיע למצב בו איכפת יהיה לו מחבירו באמת, אינו רואה. וכן בין אדם למקום, שבאמת יהיה איכפת לו מן הבורא, ששמחתו תהיה שיוכל לגרום נחת רוח לבורא, וצערו אם הוא מונע נחת רוח מהבורא – גם זה רחוק מהאדם. כי כנ”ל לגבי חבירו – הדרך שהוא הולך בה במעשה דיבור ומחשבה, הכל כדי להגיע לכך שכל עשיתו לא תהיה בשביל עצמו ובגלל עצמו, אלא אך ורק בגלל שאיכפת לו מהבורא, ולא כדי להשיג תמורה או רווח לעצמו. אלא שכאילו האדם אינו נמצא בתמונה, ורק הבורא נמצא – זה לכאורה לא ברשותו של האדם. מה שברשותו זה לא לעשות במחשבה דיבור ומעשה מה שהרצון לקבל שלו אומר, אלא מה שהבורא מחייב אותו. וגם במקרה זה השאלה תהיה האם הוא עושה זאת ע”מ להציל את עצמו מכל מיני פגעים ולהפיק רווחים, או שבגלל שאיכפת לו באמת מהבורא. וזה נקרא כבר נקרא טבע שני ולזה זוכים רק ע”י ה’ יתברך, וזה נקרא בחי’ “לשם שמיים”, אותה רק הבורא יכול לתת. מכל מקום האדם צריך להרבות במעשים פעולות וחידושים עד כמה שאפשר בכדי להשיג את החסרון הזה. וזה שכתוב “מן המיצר קראתי י”ה”, שמתוך הרגשת הצרות הזאת, בה רואה שכל מה שהוא עושה, הכל טוב יפה, אך עוד לא הגיע לנקודה שאיכפת לו מה’. כאשר אדם עשה כל מה שביכולתו, ורואה שעוד לא הגיע לנקודה הזאת אז – “ענני במרחב י”ה”, כלומר שעניית התפילה של האדם, הוא ענין של מרחב אותו הוא ביקש, היינו ענין שממש יהיה אכפת לו מן השני ולא מעצמו.
“ה’ יהיה בעזרי, ואני אראה בשונאי”, כי מה היא עצם העזרה? שאדם רואה מי השונאים שלו. כי יכול להיות מצב שאדם יגיד “אני הרבה הרבה יותר טוב ממה שהייתי”, כי בעבר לא עניין אותי לעשות כלום, לא בשביל אדם ולא בשביל הבורא. והיום אני מסובב חלק גדול מהיום, ברצון ענין והשתדלות, לעשות למען חבר ולמען הבורא. ויכול אדם לחשוב שבזה הגיע לנקודה הרצויה. ועל זה אומר, “ה’ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי”, כי עצם העזרה היא שאדם יראה בכל פעולותיו, וגם אם זהו ממש למען חבר ולמען הבורא, עדיין צריך זכייה כדי לראות שכל מה שהוא עושה, זה לא מטעם שאיכפת לו באמת מהזולת, אלא כיוון שמחייב את עצמו לעשות את כל הפעולות הגדולות האלו וההתאמצויות האלו, מפני שרוצה להתקדם ולהגיע למטרות האלו שקבע לעצמו. והנקודה היא שעדיין איכפת לו מעצמו בלבד. וזה נקרא שעדיין השונאים נמצאים בתוכו ועדיין לא נצח אותם. שלמרות התקדמותו, לא הגיע לנקודה זו. ועל כך פחות או יותר דן כל המזמור הזה.
וזהו כתוב שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והרבי זצ”ל שואל: “למה זה מגיע להם שידקדק אתם ועם אחרים לא?” ומסביר, שהצדיק קבע זאת לעצמו, שלכך וכך צריך להגיע, וביקש זאת לעצמו שידקדקו אתו, ולכן מן השמים מתיחסים אליו כפי שהוא רוצה וקבע לעצמו.
