בס”ד
ענין של חנוכה כידוע משמעותו אמונה וכלים דהשפעה. כפי שאמרנו, הזהר הקדוש אומר ש”כה” הוא ענין מלכות שמים, כפי שכתוב:”כה אמר ה'”. לכן במגילת איכה מפרש הזהר הקדוש: “איכה”- זה אי כה, דהיינו היכן היא מלכות שמים. וכאן אנו אומרים “חנו כה”, דהיינו שהחניה של האדם צריכה להיות במלכות שמים, וזה משמעות השם חנוכה-חנו כה. משמעות הדברים שהאדם צריך מצד ההתאמצות שלו ומצד אתערותא דלתתא, להרגיל את עצמו להיות כמי שנמצא בפני מלך גדול ונורא. הוא צריך להרגיל את עצמו להתנהג כפי שמתנהגים בפני מלך גדול ונורא. הוא צריך להרגיל את עצמו לדבר כפי שמדברים בפני מלך גדול ונורא. וצריך להרגיל את עצמו לחשוב מחשבות אשר מתאימות להקב”ה. מחשבתו צריכה להיות דבוקה בה’ במשך עשרים וארבע שעות ביממה.
הבעש”ט אמר “במקום שאדם מחשב שם הוא נמצא”, ז”א שאם המחשבה דבוקה בה’ אז כל האדם למעשה מחובר עם ה’, וממילא הוא שומר את עצמו לדבר כמו שצריך ולעשות כמו שצריך. ולזה האדם צריך להרגיל את עצמו. המשמעות של ההרגל הזה הוא לא רק עצם ההתאמצות של האדם להיות דבוק בה’, אלא המשמעות של הדברים צריכה לבוא לידי ביטוי למעשה, שהאדם עושה עצמו כאסקופה הנדרסת. דהיינו שהוא מוכן לקבל עליו את ההנהגה של הקב”ה, הן במה שבא לידי ביטוי דרך החברים שלו, דרך אלה שסביבו, שצריך להאמין שכל מה שמתרחש סביבו זה הכל בא מאת ה’, והן במה שלא מלובש בחברים שלו אלא מלובש בדברים אחרים. צריך לדעת שהכל פועל ה’. וצריך להכניע את עצמו לה’.
אדם צריך לבוא למצב שמכח האמונה הוא יוכל לותר על כל דבר גשמי שליבו מתאווה אליו, והאמונה ניכרת בכל המידות שלו. זה לא צריך להיות ניכר כלפי חוץ, זה צריך להיות ניכר כלפי עצמו! אם אדם כועס סימן שהוא לא מאמין בה’, אם אדם מרוגז, אם אדם בעצבות, אם אדם בגאוה, אם אדם בהקפדה – כל אלו מורים על זה שאין לו אמונה.
הענין של חנוכה, של הדלקת הנרות, הוא רמז לענין של השתלמות בעבודת האמונה, שהוא ענין חנו כה. “הנרות הללו אנו מדליקים”, אנו אומרים: “כי נר מצווה ותורה אור”, ז”א מבחינה רוחנית המצוות והתורה שאדם מקיים הם הנרות, שהם מאירים בתוך נפשו והם מכוננים אצלו את יסוד האמונה. בד”כ כשאדם רוצה ללכת בדרך האמונה אזי “הבא להטהר מסייעין אותו”. אבל גם “יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמונאים”. ז”א בזמן שאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות ה’ על בסיס האמונה הקב”ה מקרה ומזמן לפניו כל מיני מקרים שונים, שהוא רואה שהכוחות של גופו שנקראים כוחות הידיעה, כוחות של הרצון לקבל אשר מלובשים בשכל, הם מתנגדים לכל מצב ולכל מהלך שיש בו משום אמונה.
“יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמונאים ופרצו חומות מגדלי וטמאו של השמנים”, הרבי זצ”ל היה מסביר מה זה “מגדלי”? זה בחינת מגדל מלא כל טוב, שהוא ענין רצונו להיטיב לנבראיו, והחומות שמסביב למגדל זה האמונה. והיוונים, דהיינו הרצון לקבל המלובש בכוחות השכל והידיעה, הם פורצים את החומות האלו. כשלאדם אין את החומות האלו אז אין לו כלום למעשה. “בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה”. הענין של האמונה זה הבסיס של הכל. חבקוק אמר שהכל עומד על הנקודה הזאת, בין אצל אנשים שהם ברמה נמוכה שעדיין אוחזים בגשמיות, ובין אצל אנשים שכבר נכנסו להיכל המלך, אצל כולם הנקודה מספר אחת זה עניין האמונה. בזה יבחן האדם.
מורי ורבי זצ”ל מסביר גם כן כך: כשחיילים יוצאים לקרב נלחמים ונלחמים במסירות נפש, שופכים את דמם, ואח”כ נותנים להם מנוחה, אז יש כאלה שחושבים – זה שנתנו לנו מנוחה זה סימן שנגמר הקרב. החכמים יודעים שזוהי רק מנוחה בלבד, אבל אח”כ צריך להמשיך להלחם. זה אומר שאדם, כל אחד לפי הדרגה שלו, משיג דרגת אמונה, וכדי להגיע לאמונה זה לא דבר פשוט, צריך להלחם חזק. אח”כ הוא מגיע לאמונה, אז יש לו איזה מנוחה מסוימת, הטיפשים חושבים שבזה נגמר הקרב, אבל החכמים יודעים שזו רק מנוחה. מדוע? דהיינו האדם השיג בחינת אמונה אבל המטרה היא שיהיה באמת גילוי אלקותו, וכל זמן שאדם לא הגיע לזה הוא לא יכול להיות במנוחה. כך הוא הסביר ענין של חנוכה, שאמרו חז”ל:”חנו כה”, דהיינו שעשו חנייה בבחינת מלכות שמים. אז הוא אמר – החנייה הזו צריך לדעת איך לפרש אותה, האם פירושו של דבר שכבר ניצחתי בקרב או שזו רק חניה בעלמא.
