בסד
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
אמר בעל הסולם, חג לשון מחוגה, המחוגה משרטטת שרטוט עגול של שלימות. כאשר אדם מרגיש שלימות בחייו, אז נק’ זה חג. נשאלת השאלה איך אפשר להרגיש שלימות בעולם הזה? כל איש היה רוצה אשה אחרת, וכל אישה היתה רוצה בעל אחר, תמיד הדשא של השני ירוק יותר, ותמיד יש טענות על המצב, מכל הבחינות, אף פעם אדם לא יכול לומר שחיי הם מסכת של שלימות מפליגה. וברוחניות – על אחת כמה וכמה, שתמיד אדם היה רוצה יותר ללמוד, ויותר לעשות מצוות וכו’.
כל זה מצד הרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם, אבל מצד הרצון להשפיע והאמונה של האדם – תיתכן שלימות. כי אם יצייר האדם לעצמו את המציאות האלוקית, שהיא מסת אנרגיה של אהבה עצומה, א”כ לא תיתכן שום מצוקה, אלא הכל מכוון בתכלית הדקדוק לטובת האדם. וכל החסרים שהאדם מרגיש, וכל טענותיו, הכל מצד שהאדם מרגיש את צרכי הרצון לקבל, אבל מצד האמונה – שעשה לי כל צרכי, ולא צריך להיות לי שום דבר מעבר למה שה’ נתן לי. א”כ מצבי הוא חג, כלומר שלם בתכלית השלימות.
חג בגמטריא י”א, בסוד הפסוק “אי אלוקימו, צור חסיו בו”. שהוא נאמר על י”א בחינות שיש בקליפות. ורצ”ל שאפילו בזמן שרואה שהקליפות שולטות בו, מ”מ ידע שזוהי גזירת המלך, וזה רצון ה’, וא”כ זוהי השלימות במצב הזה.
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה. השרטוט המחוגתי – השלימותי בתודעת האדם, צריך להיעשות ע”י התאמצות האדם, וצריך האדם לכוון את השלימות לכיוון הדביקות בהוי”ה ברוך הוא. “כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”.
שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה. שבע מספר אולטימטיבי, ז’ מידות וערכים של עבודה, שאמורים לעשות בנו שינוי. כל שבעת סוגי העבודה הללו צריכים להיות מושלמים בשרטוט החגיגי הנ”ל.
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. חוק – למעלה מהדעת. “עולם” – העלם והסתר, השלימות צריכה להיות באופן חוקי, למעלה מן ההיגיון, ושרירה דווקא במצבים של העלם והסתר.
“לדורותיכם” – דור לשון לדור, לגור. דור – מצב של נשמות, באיזו תודעה הנשמות מתגוררות. כל דור ודור יש תודעה מחוגתית אחרת, לפי מצב הנשמות באותו הדור.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
כמו שבעת ימים, כך צריך לספור שבעה חודשים. שביעי – הנשמה – שבי היא. החלק האלוקי שבי, שמחפש את האלוקות בכל פינה, בתוך התורה, בתוך המצוות. חודש – חידוש. כאשר יש חידוש נשמתי, תנצלו זאת בכדי לחוג, כלומר ליצור עגול ושלימות למעלה מהדעת.
(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. סוכה מלשון סככה, מבנה הסוכך על האנשים שבתוכו. הכוונה לאמונה אשר סוככת על השכל של האדם. שם בתוך תודעת אמונה צריכה להיות ישיבתנו. ישיבה מגדירה מצב נינוח, דעתנו צריכה להתיישב באמיתיות האמונה, כפי שנמסרה לנו ע”י חכמי וצדיקי ישראל. ולפעמים “נשמת אדם תלמדנו”, ומתוך תת תודעתו מתיישבת אצלו האמונה, בשבעת הערכים והאורחים הנפשיים שלו: אברהם (חסד), יצחק (גבורה), יעקב (תפארת), משה (נצח), אהרן (הוד), יוסף (יסוד), דוד (מלכות).
כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. אזרח לשון זריחה, מי שזורחת לו בחינת ישראל, ישר אל, ורוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, הוא צריך להתיישב בתוך סככת האמונה.
דבר אחר: מי שזורח לו אור ה’, שהשי”ת מקרב אותו, ומרגיש את מציאותו הנפלאה, הוא זה שצריך לצאת מן הזריחה, לצאת מדירת קבע, ולהיות מוכן לשבת בדירת עראי.
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, המצבים השונים שלכם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. היציאה מטומאת מצרים, דהיינו מטומאת האגואיזם של האדם, מן העולם הצר של האדם, שאינו סופר אף אחד, חוץ מאשר את עצמו, מתבטאת בזה שהאדם הישראלי יושב בסוכה, דהיינו שמוכן לבטל את דעתו ושכלו, וללכת למעלה מהשכל, בתוך סככת האמונה.
(מד) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
משה רבינו משפיע את ההתוועדות האלוקית של החג לבני ישראל. ההשפעה מכונה דיבור. דיבור משמעותו גם זווג וחיבור (בסוד “ראוה מדברת”), דהנה אפשרות הדיבור היא רק כאשר מזדווגים ה’ מוצאות הפה זה עם זה. משה רבינו הוא בחי’ הנשמה האלוקית שבכל איש ואשה, הנשמה הזו משפיעה לתודעת האדם את המועדים שבהם השי”ת מתגלה.
מועד – גם מלשון מעידה ונפילה, דאין אפשרות לחוות את האור האלוקי, עד שהאדם אינו מועד ונופל מכל גאוותו, ורואה את אפסיותו האין סופית, שבאה מצד הרצון לקבל עמ”נ לקבל שלו, מצד הנפש הבהמית שלו. ולפי שיעור המעידה שלו, כך שיעור חג ומועד שלו. דיתרון האור ניכר אך ורק מתוך החושך, מטעם שאין אור ללא כלי.
