חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פנימיות פרשת ויקהל – תשפ”ג

(שמות לה, כז-לג)

 

בסד

 

והנשיאים הביאו-את אבני השוהם, ואת אבני המילואים:  לאיפוד, ולחושן. ואת-הבושם, ואת-השמן:  למאור–ולשמן המשחה, ולקטורת הסמים.

הנשיאים – ראשון ירום ונישא, אדם גבוה. בקיצור, אדם שרוצה להתנשא, לגדול, לצמוח, שאיכות החיים שלו תהיה גבוהה, אז הוא צריך להביא דברים, כפי שהתורה אומרת, מעצמו משלו ולתת אותם לטובת הכלל.

להשיג מדרגת חיים גבוהה ונישאה זהו רק ע”י נתינה. האדם היותר עליון יותר מתנשא, הוא האדם שנותן יותר. ומה אפשר לתת? אפשר לתת הכל. בדרך כלל אנשים שמדברים איתם על נתינה תיכף ומיד הם חושבים על כסף, לתת כסף. אך הנתינה היא לא רק כסף; הנתינה יכולה להתבטא בהרבה דברים אחרים. למשל בזמן, אדם מקדיש מזמנו לאחר. אדם יכול לתת תשומת לב לאחר, לתת  חיוך לאחר. לפעמים אדם מתקשר לחבר ושואל מה שלומו, אז הוא כבר נותן, גם אם לא נתן כסף או צ’קים, אך זה שהוא פינה את היום שלו, ומתקשר לחבר לשאול מה שלומו ומתעניין בו, זה גם נקרא נתינה.

ככל שהנתינה נוגדת יותר לרצון לקבל של האדם, היא יותר חשובה ויותר מגביהה את האדם למעלה בדבקות בבורא. ככל שהאדם יותר ממורמר על השני, הוא יותר סבור שהשני לא בסדר, ובכל זאת הוא משתדל להתנהג אליו בסבר פנים יפות, ולתת לו מה שאפשר בין דברים פיזיים ובין תמיכה נפשית, ככל שהוא יותר ממורמר עליו אז ככה הנתינה שלו היא יותר גדולה.

 

כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה’ לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה’.  כך מתואר בנין המשכן: אם אדם רוצה לבנות משכן, כלומר לבנות בתוך עצמו מצב לה’, מצב נפשי שאליו הקב”ה יכול להתחבר, אז זה יכול להיות ע”י נדיבות לב. משכן בונים ע”י  נדיבות לב, ע”י נתינה, ע”י תרומה, ע”י התרחקות מהאגו וויתור על האינטרס –  זה מה שהתורה רוצה למסור לנו כאן.

כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה’ לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה’. זהו המושכל כאן.  את כל המשכן הזה בנו ע”י נדבות. נדבות של כל אחד מישראל ונדבות של הנשיאים וראשי בני ישראל.

למה בנו את המשכן מנדבות? בגלל הנקודה הזאת, שבית לה’ יכולים לבנות דוקא ע”י הקרבה, ע”י נתינה וע”י חסד. וכך זה במשכן הגשמי, וכך הוא גם בענין ליבו של האדם שצריך להיות משכן לאור האלוקות.

מתי הקב”ה מתרצה לשכון בתוך האדם? כאשר האדם כל כולו חסד. כאשר הוא נדיב לב; הוא מוכן רק לתת ולא מסתכל על עצמו, אז הקב”ה דבק בו ומתגלה אליו. כפי שאמרו חז”ל על הפסוק “לדבקה בו”, “הידבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום”. ואיך אפשר להגיע להתנשאות גדולה כזו, להיות  בחינת נשיא? יש בזה שני קצוות: הקצה עליון הוא ענין של אהבה, שהאדם מעריך ומחשיב את הבורא יתברך, ומתוך אהבה אליו הוא מוכן לוותר על כל מה שיש לו. כשאדם מעריך ומחשיב את חברו, ומתוך אהבה אליו הוא מוכן לתת את כל מה שיש – זהו הקצה העליון. והקצה התחתון הוא השפלות, ההרגשה של השפלות של ענין הקבלה לתועלת עצמו וענין האינטרס. אם האדם מבין שהקבלה לתועלת עצמו לא מביאה אותו לתענוג או לחיים, כפי שהגוף מנסה לצייר לנו, אלא הקבלה מביאה את האדם להתרחקות מאחריות, להתרחקות ממלך מלכי המלכים. אם האדם מבין את זה – אז הוא באמת לא רוצה לקבל הוא  רוצה להיות משפיע ונותן.

 

ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת.

 מי שהיה אחראי על בנין המשכן היה האיש הזה –  בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

 בצלאל – בצל אל, מרמז על אדם שהולך בצל, כלומר בהסתרה. כפי שכתוב “בצילו חימדתי וישבתי”. (שיר השירים א, ג) זה מורה על אדם שמשוחרר מהרצון שלו, ומוכן להיות נותן מתוך אמונה. גם במצב שנסתרת מהשכל ומההיגיון של האדם החשיבות של הבורא, החשיבות של החבר, הוא לא בונה על השכל כלום, אלא הוא בונה על האמונה. האמונה היא גם בחינה של נתינה. כשהאדם כבר לא מקבל  אז הוא כבר בגדר של נותן. הגוף  שלנו לא רוצה ללכת באמונה, הגוף רוצה ללכת בידיעה, הגוף לא רוצה לנהל מסכת של קשרים עם זולתו על בסיס אמונה,  אלא על בסיס ידיעה. הוא רוצה לדעת, ולהרגיש ולהבין שהחבר הוא טוב, ושכדאי להתחבר איתו, ושהוא בסדר וכמו כן לגבי הבורא. אך ברגע שמשהו לא מתאים לגוף שלנו ונוגד לאינטרס של הגוף, תיכף ומיד הוא בועט בחבר, בבורא. לא מתאים לו לבנות מערכת יחסים על בסיס של אמונה וזה נבחן למקבל. וכל זה נכון גם לגבי זוגיות, ולגבי כל סוגי התקשורת האנושית.

הגוף רוצה לבנות מערכת של יחסים רק על בסיס  של ידיעה, הרגשה, הבנה. כי בזה הוא מקבל תענוג ובהיפך הוא לא מקבל תענוג.

בצלאל –  הפירוש הוא שהעולם הולך על אמונה. בונה מערכת יחסים של יחסים עם זולתו, עם הבורא, על בסיס של  אמונה, אמינות ונאמנות.

בצלאל בן אורי – את הכח ללכת באמונה לוקחים מאור הטוב. בן חור –  בהיפוך אותיות רוח. “ורוח אלוקים מרחפת על המים”. רוח אלוקים מרחפת בתוך  התורה, תורה נקראת מים. נמצא אם כן, מאיפה האדם לוקח כח לבנות חיים של אמונה? מהאור של התורה, מהרוח של התורה.

ואז שהאדם הולך באמונה ומעלה איתו רוח אלוקים בחוכמה, בתבונה, בדעת ובכל מלאכה.  אם כן, התורה נותנת לנו את המודל של האדם הנותן – זהו האיש המאמין, הבונה את היחסים עם זולתו על בסיס של אמונה. בצלאל בן אורי לוקח את הכח הזה מאור התורה. בן חור לוקח את האור הזה מרוח התורה. אפשר לומר גם חור בלשון שלילית, חורבן, או מלשון מחרחר ריב. רוצה לומר שיש כאן מערכת של סיבה ומסובב. כאשר אדם מרגיש  חורבן בחייו, מרגיש שלילי, שאין לו טעם ואין לו סיפוק, והוא מחפש לחיות חיים אמיתיים, זה מוביל אותו להידבק באור התורה, ואור התורה מוביל אותו לחיות חיים של אמונה. וזהו “למטה יהודה” שאז הוא מודה במציאות הבורא. הוא מודה והולך בדרך של אמונה. כשאדם מנהל את  החיים שלו על בסיס של אמונה – זוכה לכל הטוב.

וימלא אותו רוח אלהים –  אדם מתמלא באלוקות, הרגשת אלוקות בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. בכל מלאכה שאדם עושה, הוא עושה אותה על פי צו אלוקי, באופן אלוקי, באופן של קדושה. לחשוב מחשבות – המחשבות של האדם הן מחשבות קודש, והפעולות שלו הן פעולות קודש: לעשות בזהב ובכסף ובנחשת, ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ לעשות, בכל מלאכת מחשבת.

אפשר לפרש את הדברים בפשטות: שהאיש הזה בצלאל התמלא רוח אלוקים, ועל פי רוח האלוקים וע”פ מחשבות אלוקיות שהיו לו, הוא בנה את המשכן. המשכן הוא מקום שכינת ה’ –  ‘בזהב ובכסף ובנחשת  ובחרושת אבן’ הכל ע”פ צו אלוקי. לא פשוט, הוא בנה מקום להשראת השכינה.

וכן אם נדבר בגוף אחד שאדם מתקן את עצמו להיות משכן ‘בזהב ובכסף ובנחשת’.

 

ג’ קוין ימין שמאל ואמצע; בחינת חסד גבורה תפארת; אברהם יצחק ויעקב. כפי שאנו אומרים בתפילה – הגדול הגבור והנורא. הלשונות הללו של זהב וכסף מורים גם על השתוקקות. זהב  מלשון – זה הב, כסף- מלשון כיסופים,   נחושת –  מלשון ניחוש.

כסף הוא בחינת קו ימין – הכיסופים להתבטל לה’, שהאדם לא יהיה בכלל במציאות, אלא שיהיה רק הבורא, רשות היחיד.

זהב – זה קו שמאל, ההשתוקקות ההפוכה, שהבורא ימלא את האדם באור אלוקות, שאז הישות של האדם מתגדלת ונעשית עוצמתית מאוד. ואח”כ הקו האמצעי שנקרא נחושת, קו אמצעי  בין ימין ושמאל.

שני הפכים שאדם רוצה להתבטל בכלל שיהיה רק הבורא ולא הוא, ומצד שני, ההיפך- שהוא יהיה קיים, וישותו תתגדל ע”י אור האלוקות שהאיר בו.

הקו האמצעי נקרא נחושת, מלשון שכתוב “זה אשר ינחש בו אדוני” (בראשית מד, ה). הענין של ניחוש לא כפי שמקובל בעברית מודרנית, ‘ניחוש’  נקרא שאדם אומר משהו, ולא יודע מה הוא אומר. כאן הכוונה עמוקה, זה קשור באמת למינוח המודרני, אבל באופן פנימי. מצד אחד הבורא רוצה שהאדם יקבל את אור האלוקות, מצד שני אם האדם הוא מקבל, אז הוא נעשה ישות נפרדת מהבורא שהבורא הוא משפיע. לכן הקבלה צריכה להיות קבלה, אבל לא שהאדם בונה את כל הבסיס של החיים שלו על קבלת אור האלוקות. להיפך, הוא צריך לבנות את הבסיס שלו על נתינה, על אמונה, ואור האלוקות צריך להאיר  בו רק בבחינת “אורחא למיעברא ביה”, בדרך אגב.

לכן, הקו האמצעי נקרא נחושת, זה דומה לניחוש. מה זה ניחוש בגשמיות? שאדם לא יודע בדיוק, הוא אומר אך הוא לא יודע בדיוק. כך גם צריך להיות שאור האלוקות מאיר באדם, אך לא בידיעה גמורה, שאז יוצא שאדם הוא  מקבל ומבסס את כל חייו על ידיעה, על הרצון לקבל, אלא ידיעה כזו שהיא בבחינת ניחוש.

בשפת הקבלה זה מכונה שצריכים לקבל  ו”ק דחכמה, ולא ג”ר דחכמה. ג”ר דחכמה משמעותן ידיעה גמורה לגמרי, השגה גמורה, שאז לא נשארת כבר לאדם האפשרות ללכת באמונה, ללכת למעלה מהשכל, אלא הוא הולך בהבנה גמורה, בהרגשה גמורה, ואז זה נבחן שהוא בעצם מקבל. אלא האור האלוקי צריך להאיר לאדם בצורה יותר חלשה, זה נקרא ו”ק דחכמה. כאן  במינוח הזה, זה נקרא  כמו ניחוש. כדרך שהרמב”ם מחלק בנביאים: יש את דרגת משה רבנו שהיא “במראה ולא בחידות”, הקב”ה התגלה למשה רבנו התגלות גמורה. יש נביאים שההתגלות האלוקית אליהם הייתה מעורפלת כמו בחידה. גם כן מדרגה גדולה, רק לאנשים קדושים הקב”ה מתגלה, אך לא  התגלות גמורה אלא כמו בחידה.

והענין הוא, אם הבורא מתגלה לאדם התגלות גמורה אז מתבטלת ממנו הבחירה ועבודת האמונה, הכל ברור והכל ידוע, הוא מרגיש תענוג עצום, ואם הוא לא מתוקן לגמרי אז הוא  בעצם נופל לקבלה. ומשה רבנו שהיה במדרגות גבוהות היה יכול לקבל ‘מראה ולא בחידות’, אך סתם אדם צריך לקבל מבחינת  נחושת מבחינת ניחוש.

אם כן, זהו שכתוב לנו כאן, הבונה הוא: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. 

כתוצאה מזה שאדם הולך באמונה,  הוא מתמלא ברוח אלוקים, מחשבות אלוקיות.

ולחשוב מחשבות לעשת בזהב ובכסף ובנחשת –  בג’ הקוין האלו ללכת. שע”י ג’ הקוין הללו האדם משיג השראת השכינה, בונה משכן שבו שוכן הבורא, והוא בונה אותו בדרך הנכונה, בדרך של ימין שמאל ואמצע: כסף, זהב ונחושת (תשס”ז).

slot qris