בסד
כתיב (דברים כב, א-ב) “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך, ואם לא קרוב אחיך אליך, ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו”. ופירש אאמו”ר שליט”א – דלפי הפשט הפירוש – שאם אדם מצא מציאה, הוא צריך לקחת את המציאה עד שידרשה המאבד. וע”ד הפנימיות הפירוש, שאם אדם רואה שעוסק בתורה ובמצוות ונאבדים לו הכוחות דקדושה, ע”ז אומרת לו התורה “ואספתו אל תוך ביתך”, והיינו שלא יזרוק ויפקיר את כל עבודתו בתורה ובמצוות, אלא שימשיך בעבודתו, “עד דרוש אחיך אותו”, והיינו עד שהקב”ה יעיר את היצר הטוב שנקרא אחיך, ואז הוא יגלה לך שכל מה שעבדת בהסתר היה לתועלת.
(שב”ק פרשת כי תצא התשס”ה)
(שם ד-ה) “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’, גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה’ עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך”.
ויל”ה: רק משום שלא רצו לתת לחם ומים לעם ישראל, מגיע להם עונש כה גדול שלא לבוא בקהל ה’? ופירשו המפרשים – דמה שלא נתנו עמון ומואב לעם ישראל לחם ומים, הוא בכדי שעם ישראל יהי’ זקוק ללחם ולמים, וכאשר הם יבואו לבקש מהם הם יגידו להם שהם מוכנים לתת להם לחם ומים, רק באם הם יעבדו עבודה זרה, וכיון שהם החטיאו את ישראל בדבר כה חמור כע”ז, על זה מגיע להם את העונש החמור הזה.
וע”ד הפנימיות, י”ל דלחם ומים מרמזים על חסדים, והנה עמון ומואב השייכים לגוים מרמזים על הרצון לקבל של האדם, אשר הוא לא מקדים את החסדים על פני החכמה, אלא להיפך החכמה היא החשובה, והחסדים הם רק בכדי שיוכלו לזכות לחכמה, והיינו “אשר לא קידמו אתכם מלחם ובמים”, שהם לא הקדימו בחשיבות את ענין החסדים על פני החכמה.
(שם ו-ז) “ולא אבה ה’ אלקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה’ אלקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה’ אלקיך. לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם”.
ענין הפיכת הקללה לברכה, יש לפרש ע”פ מה שכ’ ספר התניא – דצדיק שאינו גמור הוא מי שרק סר מן הרע, ועושה טוב. אך צדיק גמור הוא מי שהופך את הרע לטוב, ולא שרק אינו מתקרב לרע. וכ’ דדבר זה תלוי בהכרת הרע, דהצדיק שאינו גמור מכיר ברע רק ברמה כזו שמספיקה לו שמתרחק מן הרע. אך הצדיק גמור, הרע כ”כ מפריע לו עד שמפריע לו עצם קיום הרע, אפילו שהוא אינו משתמש בו, וע”כ הופכו לטוב, בבחינת זדונות נעשים לזכויות. והיינו “כי אהבך”, דע”י שהאדם מגיע לבחינת אהבה שאינה תלויה בדבר להקב”ה, אזי אח”כ זוכה האדם להפך את זדונותיו לזכויות.
(שם ח-ט) “לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'”.
והנה לעומת עמון ומואב, התורה אומרת לנו שאת האדומים והמצרים אסור לתעב, ויש לקבל אותם באם הם רוצים, ואומרת לנו – מדוע אדומי אסור לתעב? משום שאחיך הוא. ודבר זה צל”ה: הלוא עשיו שונא ליעקב? וכן את המצרים יל”ה, הלוא המצרים רדפו את בני ישראל? וי”ל דעמון ומואב, וכן בלעם, נמשכים מהש”ך ניצוצין, מבחינת ל”ב האבן, מבחינת המלכות, אזי איתם אסור להתעסק, דאסור לאדם לנסות לתקן אותם, לא מבחינת שלומם, שהוא בחינת משפיע ע”מ להשפיע, וכן לא מבחינת טובתם, שהוא בחינת מקבל ע”מ להשפיע, והוא משום שאין כח ביד האדם לתקנם, אלא רק הקב”ה הוא זה שיכול לתקנם בבחינת אתערותא דלעילא. משא”כ מצרי ואדומי הם מבחינת ט”ר, שאותם האדם כן יכול לתקן, והוא הענין שמותר לגייר אותם, אך אומרת לנו התורה – שרק דור שלישי יבוא להם בקהל ה’, והיינו שבבחינת ג”ר של הט”ר ג”כ א”א להתעסק, ולכך השלושה דורות הראשונים, אינם יכולים התגייר, משום שנמשכים מבחינת ג’ ראשונות.
(בואי כלה שב”ק פרשת כי תצא התשע”ב)
כתוב (דברים כב, ח) “כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו”. ופירש: “כי תבנה בית חדש” הוא – שהאדם משיג מדרגה חדשה באור החכמה, כדכתיב: “בחכמה יבנה בית”, מרמז על אור החכמה. “ועשית מעקה לגגך”, גג הוא שהאדם משיג המדרגה הגבוהה ביותר, שהיא אור הכתר, אך יש חשש “שיפול הנופל ממנו”, שמא האדם יפול לקבל לעצמו את האור הגדול הזה. לכן, האדם צריך לבנות מעקה לגגו: “ומעקה”, היינו שהאדם מחליט שאע”פ שמאיר לו אור הכתר, הוא לא מקבל אותו, אלא יחזור להליכה באמונה, ועי”כ יש לאדם בטחון שלא יפול. ומעקה בגימטרייא גבורה (עם הכולל) והיינו בהמעקה הוא התגברות על האור והליכה באמונה.
(בואי כלה שבת פרשת כי תצא התשס”ט (שבת קפלוש שלי))
(שם ה) “לא יהיה כלי גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה וכו'”. “לא תזרע כרמך וכו'”. “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”. “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו”.
ופירש: דכלאיים שהם תבואה עם גפן, הם שמאל וימין יחד. ויל”ה מדוע אסור, הלוא הדרך הנכונה היא הדרך הממוצעת של ימין ושמאל יחד?
ויל”ו, דכאן מדובר קודם שהאדם השתלם לגמרי בימין ושמאל, ואז אסור ללכת בימין ושמאל יחד, אלא צריך קודם להשתלם לגמרי בקו היחיד. קודם שהאדם משיג שמאל, הוא לא יכול להיות בקו ימין, ורק אם יש שמאל, יש ימין. והדרך היחידה היא להאדם לשמוח שזכה להתקרב לבורא, ולעשות לו נחת רוח, ולקיים את מצוותיו ולעסוק בתורתו. ולאחר מכן האדם צריך להשתלם בשמאל – להסתכל מה חסר לו, שאינו עובד כלל לשם שמים, אלא רק לתועלת עצמו. ולאחר שהשיג שמאל, יחזור לקו האחד, שהוא שמח, ואז ניכר קו אמצעי, השמח על אף שהוא כ”כ רחוק מהמלך, מ”מ שמח במה שיש לו. וכן שור וחמור הוא ימין ושמאל. וכן צמר ופשתים. אך בציצית, כתבו חז”ל, דשרי כלאים, ולכן נסמכה פרשת ציצית לפרשת כלאים. דציצית מורה על הזמן שבו האדם מתוקן, שאז שרי וצריך לילך בדרך הממוצע.
ועוד י”ל יותר בעמקות באיש ואישה, חיטה וגפן, שור וחמור, צמר ופשתן הם ימין ושמאל. ומדוע נקרא תועבה? הלוא כתוב בזה”ק דהדרך הנכונה היא הדרך הממוזגת מימין ומשמאל, וא”כ מדוע אסור לערב הימין והשמאל? אלא ימין הוא דינין דנוקבא, היינו דינים ויסורים מחמת מיעוט השפע, ושמאל הוא דינין דדכורא, היינו דינים ויסורים הבאים מחמת ריבוי השפע. ודינין דנוקבא ודינין דדכורא אסור להם להתחבר, כי באם הם יתחברו יחרב העולם. והוא העניין שהפרידו שמעון מלוי. דלוי הוא דינין דנוקבא, ושמעון דינין דדכורא. וכתוב במדרש: באם הם היו יחד היו מחריבים העולם.
והעניין הוא – דדינין נקרא הגבלה שמגבילים אלו שתי הבחינות. דדינין דדכורא הוא שיש דינים על ריבוי האור, שלא יפול האדם ויקבל האור לתועלת עצמו. ודינין דנוקבא הוא שיש הגבלה על הכלי, דעל הכלי דמלכות דמלכות יש מנעולא, שאינה יכולה לקבל. באם האדם יקבל במלכות דמלכות, יהיה זה לתועלת עצמו. אך בכלי היותר קטן שהוא יסוד דמלכות, אפשר לקבל. אולם יש כלל – משמיא פלגא לא יהבי, אלא נותנים את האור הגדול ביותר, וע”ז יש דינים דדכורא, דהיינו דינים הבאים מחמת ריבוי השפע. כלומר: יש לאדם יסורים גדולים בקבלת האור, כדי שלא יבוא לקבל במלכות דמלכות, ושם יקבל האור לעצמו. וכלאים עניינו – שמחבר את המלכות דמלכות ליסוד דמלכות, והוא תועבה, דעי”כ יפול לקבל האור לעצמו. ואת האיסור הזה יש על כל הבחינות: דומם – באיסור שעטנז, צומח – באיסור כלאים, חי – באיסור לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, מדבר – באיסור של לא ילבש. אך בציצית שרי כלאים, והוא משום בציצית מושך המלכות דמלכות בשביל לתקן, ולכן אינו תועבה. כלומר: מושך המלכות דמלכות ליסוד דמלכות, בשביל שהאור דג”ר יסתלק מהיסוד דמלכות, ועי”כ יוכל ללכת באמונה.
(טיש שב”ק פרשת כי תצא התשס”ט)
נכתב ע”י הרב ישעיהו גוטליב שליט”א
