בס”ד
“וידבר ה’ אל משה לאמור קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם” (במדבר ז’, ה’)
ה’ מצווה את משה לקחת את הלויים מתוך בני ישראל, ולטהר אותם על מנת שיהיו מוכשרים לעבודת הקודש. התורה מביאה כאן סדר שלם של טהרה: “וכה תעשה להם לטהרם – הזה עליהם מי חטאת. והעבירו תער על כל בשרם, וכיבסו בגדיהם ויטהרו. ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת”. איזה מסר מובא כאן מהבחינה הפנימית? מה הם הלויים שבנפש האדם? – כדי להבין מהם הלויים צריך לחזור לשורש השם לוי. כאשר לאה נתנה לבנה השלישי את השם לוי היא אמרה: “הפעם ילווה אלי אישי” – אם כן לוי הוא מלשון ליווי-חיבור. יש להבחין בנפש האדם את בחינת בני ישראל, וכן יש להבחין בנפש האדם את בחינת הלויים. פירוש: יש להבחין בנפש האדם את הנטייה הדתית לקיום התורה והמצוות המכונה בחינת ישראל שבאדם. באדם יש סוג נטייה להשתלם, להיות מושלם בקיום המצוות כולן עד הסוף. נפש האדם מרגישה שהמצוות הן מצוות הבורא, ולכן היא מרגישה השתלמות בזמן לימוד התורה וקיום המצוות. הלויים בנפש הם החלק היותר מעולה שאינו מסתפק בקיום המצוות בלבד, אלא רוצה להשיג את הבחינה של “הפעם יתלווה אלי אישי”. כלומר, שיתלווה הקב”ה לתורה ולמצוות שלנו.
ביהדות הדתית מדובר על שני סוגי אסכולות:
יש אנשים שמבקשים להשתלם בלימוד התורה ובקיום המצוות המעשיות וזה מספק אותם. למשל, כשאדם מקיים את השבת הוא יודע שהוא צריך לקיים ג’ סעודות בשבת, שהוא צריך להיזהר מלעשות מלאכות בשבת – הוא נזהר בכל, וכשמגיע מוצאי שבת הוא עושה הבדלה ומרגיש עצמו שלם וגמור – הוא קיים את מצוות השבת, את תפילות השבת – והוא מרגיש שהוא בסדר.
יש אדם שלמרות שהוא מקיים את הכל נפשו אינה יודעת מנוחה, גם הוא מקיים הכל, את מצוות העשה ואת מצוות הלא תעשה עד לפרטי הפרטים, אבל נפשו דרך זה רוצה להתקשר עם הבורא. האדם רוצה שהבורא יתברך יאיר בו את אור אלוקותו – “הפעם יתלווה אלי אישי”. שהבורא יתברך יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלו – זוהי בחינת לוי – הבחינה היותר מעולה שבנפש הישראלית, הבחינה היותר אמיתית – אכן זאת האמת. אדם דרך לימוד התורה צריך לקשר את עצמו לה’ יתברך ולבקש אותו להישאר בתוכו. בקיום המצוות, הן מצוות הלא תעשה שדרכן הוא מתרחק מהרצון לקבל שלו, והן מצוות עשה שדרכן הוא מפתח בתוך עצמו חינוך לאהבת הזולת, לאהבת ה’ ולקבלת עול מלכות שמיים – בכל אלה הוא מבקש שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, ושיפוצץ את המחיצה המפרידה בינו לבין הבורא, שהבורא יפסיק לומר “אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד”, להגיע למצב שהבורא יאמר: רוצה אני – רוצה אני לדור איתך, אני מאיר בך ומקרב אותך.
התורה פה מלמדת אותנו איך לבנות את בחינת הלויים שבנו: “קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם” – קח את הנטייה האמיתית שלך להתחבר עם הבורא, קח אותה מתוך בני ישראל, מתוך כללות הנטיות שלך, לקיום התורה והמצוות, ו”טהרת אותם”– טהר אותה מכל פסולת ומכל זוהמה של אהבה עצמית, של חוסר יסודיות.
את ההבדל בין ישראל לבין לוי אפשר להגדיר ביסודיות – הנפש הישראלית בכללה רוצה לקיים את כל התורה והמצוות, אבל אין לה עניין להעמיק ולהגיע למגמות האמיתיות, ולכן נבחן שיש כאן עדיין בחינת קליפות. קליפות מורות על כך שהאדם נשאר רק בקליפה החיצונית – ברובד החיצוני של ההבנה של מהות קיום התורה והמצוות, והוא לא יורד לרבדים היותר פנימיים – הוא לא רוצה לרדת. כי אם הוא ירד יותר מדי זה יחייב אותו יותר מדי, זה עלול לשנות לו את החיים יותר מדי, את המחשבות שלו, את המנטאליות שלו, ובכלל את כל תפיסת החיים שלו. זאת הסיבה שהוא לא מעוניין לרדת לעומק ולהיות יסודי – הוא מעוניין להישאר בקליפה החיצונית. לכן צריך לטהר את בחינות הלויים מכל הרדידות הזאת, מהעצלות הזאת, מהשליטה של הרצון לקבל, ועל ידי כך הלויים שבאדם נעשים מוכשרים לעבדות ה’. זהו בכללות הרעיון של פסוק זה: “קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם”.
יש כאן תהליך, ראשית “הזה עליהם מי חטאת” – אין מים אלא תורה שנאמר: “הוי כל צמא לכו מים”, ואמרו חז”ל “אין מים אלא תורה”. אם כן, בשלב הראשון צריך להזות עליהם מי חטאת – מים של התורה. כי התורה ברוב זכותה ואמיתיותה גורמת לאדם שירגיש שהוא נמצא בחטאת. כלומר, שגם אם הוא מקיים את התורה והמצוות ומקפיד קלה כחמורה, עדיין הוא נמצא במצב של חטאת, אם הוא לא משתחרר מהקליפות, דהיינו מהרדידות שהוזכרה. להגיע להכרה הזאת זה רק דרך התורה. לכן השלב הראשון הוא “הזה עליהם מי חטאת”.
שלב שני “והעבירו תער על כל בשרם” – להעביר תער, לגזור את כל בחינות השערות שבאדם. השערות מורות על חסרונות, כמו סערה בים. כמו שסערה משתוללת, כך יש לפעמים סערות בנפש האדם, סערות משתוללות הנובעות בדרך כלל מרצונות האדם לקבל, סערות הנובעות מתאוותיו, מיצריו ההולכים ומרתיחים את הדם בורידי האדם כדי להשיג את מבוקשו – הם שולטים באדם. פעמים רבות האדם מתנהג בצורה ילדותית וטיפשית בגלל שליטת היצרים והתאוות שלו. לכן כתוב שהאדם שרוצה להיות מקורב לה’ יתברך צריך שהלויים יעבירו תער על כל בשרם – לחתוך את השערות האלה, לחתוך את הבחינות הללו.
השלב השלישי – “וכיבסו בגדיהם ויטהרו”. על כיבוס הבגדים ניתן לומר כמה רעיונות:
א’ – הבגדים הם לבושי האדם – הבחינות שהאדם מתלבש בהם שאותם צריך לכבס כדי שיהיו נקיים, זכים וטהורים. עם מה אדם מתלבש? – כל אדם יוצר לעצמו לבושים מסוימים בהם הוא מתלבש. למשל, יש אדם שמתלבש בתוך לבושי תורה ומצוות, של למדנות, אז צריך לדאוג שהלמדנות הזאת תהייה נקייה, ושתביא את האדם לחיבור עם הבורא, ולא שתהייה למדנות שאין בה תוכן ממשי, שלא תהייה סתם למדנות, כדי למלא את יומו של האדם, או בכדי להתרברב וכדומה. אדם אחר מתלבש בלבושי כסף, ונראה בעולם כעשיר בעל ממון, גם אדם זה צריך לדאוג שהלבוש שלבש יהיה נקי – שישתמש בכסף למטרות שעולות בקנה אחד עם הרצון האלוקי. אדם אחר מתלבש בלבוש של בדידות – הוא נראה בעולם כאדם בודד, זאב בודד – זה אופיו, הוא מתרחק מחברת בני אדם ולא מתקרב. אדם זה צריך לדאוג שלבושיו יהיו נקיים, כלומר אם הנטייה היא נטייה להתבודדות, שידאג שההתבודדות הזאת תביא אותו לחיבור עם הבורא, ולא התבודדות שאין בה ממש. כן הלאה והלאה כל הנטיות בהן מתלבש וחי האדם שדרכן הוא נראה בעיני הבריות כאדם זה או כאדם אחר. אדם צריך לדאוג לכבס את כל הלבושים שאימץ לעצמו. “וכיבסו בגדיהם” – לכבס את הלבושים באופן שהלבושים יביאו את האדם למסילה העולה בית ה’.
ב’. בגדים הם מלשון בוגדים, בגידה. מה המשמעות? – מדובר על אדם, שבכל פעם כשהוא עומד בפרשת דרכים, כשדרך אחת מובילה לקיום הרצונות שלו, היצרים והתאוות שלו, והדרך השנייה מובילה לקיום רצון ה’, ולויתור על תאוות נפשו – אדם זה נמצא בדילמה – למי הוא יהיה נאמן. האם יהיה נאמן לגופו שלו – לרצל”ק שלו, או שהוא יהיה נאמן לבורא העולם? פעמים רבות האדם מתעלם לגמרי מה’ יתברך, והוא בוחר להיות נאמן ליצריו ולתאוותיו, ובכך הוא בוגד בה’, מפנה עורף לקב”ה – אנו נכשלים פעמים רבות בבגידה כזו.
פעמים רבות אנו חושבים שהבורא בוגד בנו, כי כשאנו רוצים לקבל איזה תענוג מסוים, או שאנו שואפים להגיע לאיזו פסגה מסוימת, למצב מסוים, אבל המציאות בשטח לא נותנת לנו את זה, הווה אומר שהבורא לא נותן לנו את זה. ככל שהחיסרון והרצון שלנו לעניין זה גדולים יותר אנו מרגישים נבגדים, אז אנחנו מתחילים לפשפש בכל מערכת היחסים שיש לנו עם הבורא, ואומרים לעצמנו: ‘הרי השתדלנו להיות כל כך בסדר ובסוף ככה הבורא עושה לנו?’ – מרגישים נבגדים.
“וכיבסו בגדיהם ויטהרו”. כלומר האדם צריך לכבס את הבגידות, הן את הבגידות שלו בה’ והן את השקר שהוא סבור שה’ יתברך, ח”ו, בגד בו. את זה צריך לכבס, צריך לטהר – זה יכול להיעשות על ידי האור האלוקי המאיר דרך התורה והמצוות. טבעו של אור זה שהוא מוציא מהעלם אל הגילוי את כל הרע שבאדם, הוא חושף את הרע שבאדם, ואחר כך הוא מטהר אותו, מנקה אותו, מזכך אותו, מכבס אותו. כלומר, כל מה שהיה רע אצל האדם הופך לטוב. הזדונות של האדם נהפכות לזכויות. הרע עצמו של האדם נהפך להיות זך, טהור ונקי – הופך לכלי עמוק, לבית קיבול אמיתי להרגיש בו את אור ה’ יתברך.
זה שאומר הפסוק: “וידבר ה’ אל משה לאמור: קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם – הזה עליהם מי חטאת, והעבירו תער על כל בשרם, וכיבסו בגדיהם ויטהרו”. יעזור לנו ה’ יתברך להבדיל את הלויים מתוך בני ישראל ולהכשירם לעבדות ה’ (תשס”ד).
